ימי בנימינה

וסביונים).
בחלקו השני של הבית אנו למדים שהילד סופר "כל נמש"; מאחר ונמשים מופיעים לרוב אצל אנשים בעלי שיער ג'ינג'י או בהיר, ובעלי עור בהיר, סביר להניח שאהוד מנור – אשר גדל בעצמו בבנימינה והיה בעל שיער בהיר על גבול הג'ינג'י – כותב על ימי ילדותו הפרטית ומשתף מחוויותיו כילד אשר "ספר נמשים" ו'נרדם בחול'.
שווה להתעכב על הרעיון של 'הילד הנרדם בחול' לאחר ש"ספר כל נמש", שכן נמשים מאופיינים בצבעם החום (ממש כמו חול) וכך הופכת תרדמתו של הילד המנומש בחול כהעלמות והיטמעות בתוכו – כאילו הוא חלק מהאדמה. אין בין הילד לבין העולם חוצץ כלשהו אלא הוא חלק מהעולם עד כדי העלמות, דבר שמודגש אף יותר בשורה החותמת את הבית – "מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?". מרגע שקם הילד מהחול הוא 'נעלם', ובמובן הזה, השורה הזו נקראת כסממן של ניתוק מהטבע. התוצאה של ניתוק זה היא היעלמות הילד והופעת המבוגר. 

אני רוצה לחזור
אל הימים הכי יפים שלי
הימים היחפים של בנימינה –
כן, אני זוכר, הכל זרם לאט,
השמש לא מיהר
אנשים אמרו שלום,
חבר היה חבר.

בשלב זה חושף הדובר את רצונו האמיתי – "לחזור אל הימים היפים" של חייו, "הימים היחפים של בנימינה"; ימים איטיים שבהם אנשים שמרו על צלם אנוש ו"אמרו שלום", ו"השמש לא מיהר" להופיע ולהיעלם. ימים שבהם "הכול", כלומר העולם, "זרם לאט".
מעניין לבחון את עניין השמש 'שאינה ממהרת'. השמש, או יותר נכון חשיפה מרובה לשמש, היא הגורם המרכזי להופעתם של נמשים אצל בני אדם. ולמרות שמדובר לכאורה בבעיה, הדובר בשיר מתגעגע אל הנמשים ואל השמש כי שניהם מסמנים עבורו את ימי ילדותו. 

'היורה ירד מחר הבט בלבנה'
'איך היה יבול הענבים השנה?'
'היכנסו הערב יש ריבה מתות גינה',
'ובלילה תתכסו כי תהיה צינה.'

הבית השני מפנה הדובר את מקומו ומחשבותיו ומדבר בציטוטים וקרעי שיחות שכולם עוסקים בהתחלפות ימי השנה ובסימון העונות החקלאיות ומשמעותם לאדם: התהייה "איך היה יבול הענבים השנה?" ההצעה להיכנס אל ביתם של חברים בערב כי "יש ריבה מתות גינה", לימוד והכרת העולם החקלאי דרך גורמי הטבע ("היורה ירד מחר הבט בלבנה") ומעל הכל הדאגה ההדדית אחד לשני – ("ובלילה תתכסו כי תהיה צינה") – כל אלו מעידים על קהילה חקלאית קטנה שחבריה מכירים היטב איש את רעהו וחייהם שזורים אחד בשני, עם אחריות משותפת ותחושה של גורל משותף.
כאשר מופיע הפזמון לאחר הבית השני, אנו מבינים אף יותר את רצונו של הדובר בשיר לחזור את ימי ילדותו בעיקר לאור המשפט החותם את הפזמון – "חבר היה חבר", שורה המעידה הן על תחושת החברות העזה שחש הדובר בימי ילדותו באותו קהילה החקלאית הקטנה (לעומת ההווה שכפי שמשתמע משורה זו – 'החברות איננה חברות כבעבר, אם בכלל היא קיימת'). 

ועכשיו אם יום או ליל, אם רע לי ואם טוב
אין לי רגע זמן לשבת ולחשוב.
לפעמים אני כמעט מדעתי יוצא
כל ימי אני הולך לשם ולא מוצא.

הבית השלישי עוסק כמובן בהווה חייו של הדובר בשיר. ההדגשה על "עכשיו" (על הזמן שבו הדובר אינו אפילו"רגע זמן" להירגע ו"לשבת ולחשוב"), מרוץ החיים ה'שועט קדימה' אשר אינו מבחין בחילופי הזמן ("יום או ליל") ואינו מבחין ברגשות ובתחושות ("אם רע לי או טוב") – כל אלו כמעט מוציאים את האדם הבוגר מדעתו. בשורה האחרונה, החותמת את הבית, מתוודה הדובר שכל ימיו הוא "הולך לשם" (אל העבר של ימי בנימינה הנוסטלגיים כפי שמבהיר היטב הפזמון) אולם הוא "לא מוצא". השאלה היא מה הוא "לא מוצא"? את ימי בנימינה של ילדותו? את השלווה הפנימית? את תחושת היותו חלק מחברה? סביר להניח שכל האפשרויות נכונות באותה מידה. מה שבטוח הוא שהדובר מסמן את ימי ילדותו בבנימינה כגן העדן האבוד אשר ממנו גורש ולעולם אינו יכול לשוב אליו. השיר חותם בשתי שורות המהוות וריאציה על הבית הראשון בשיר –

מה קרה לילד שנרדם בחול החם
שיום אחד, לפתע, קם ונעלם?

כאן חוזרת התמיהה שעלתה בתחילת השיר – לאן נעלם הילד אשר ממנו צמח האדם הבוגר השואל שאלות אלו? אותו ילד כבר איננו 'סופר נמשים' אלא "נרדם בחול החם" עד שיום אחד, "לפתע" (בצורה מפתיעה וללא שום סיבה נראית לעין), הוא "קם ונעלם".
האם החום עורר אותו? האם כל זה היה רק חלום? האם זו סגירת המעגל? השיר אינו נותן תשובה חד משמעית ומותיר את העניין לפרשנות המאזין.
ההלחנה של מתי כספי יוצרת פרשנות לשיר; בעוד שהבתים משוטטים באזורים הנמוכים ועולים מעלה (מולחנים במנגינה שעולה כמקיצה מחלום ומלאת פליאות), הפזמון מטפס גבוה ויורד מטה, במעין תחינה (בקשה לחזור אל הימים הישנים). למרות זאת, בסופו של דבר יורד הפזמון מטה מטה, כ"נזכר" בכוח המשיכה של הקרקע.
העיבוד המוזיקלי שיצר מתי כספי לביצוע של חוה אלברשטיין (הביצוע הידוע אשר פרסם את השיר) כמעט ואינו מושפע מצליל הרוק החשמלי של התקופה בה נוצר – אמצע שנות השבעים. כלי הנגינה הדומיננטיים שבהם נעשה שימוש בעיבוד הם כינורות וכלי נשיפה אשר יוצרים מצע 'סמיך', שופע ונוסטלגי, ולפרקים נשמעת המוזיקה כמוזיקת ג'ז תזמורתית שהייתה פופולרית מאוד בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים – אותן שנים ממש שבהן היה אהוד מנור (שנולד ב-1941) ילד רך. הקצב האיטי והמקצב הרך יחסית המרומזים בבתי השיר מחזקים את ההרגשה המהורהרת העולה ממילות הבתים; לעומת זאת, בפזמונים מתחזקת המוזיקה, מה ש'נותן גיבוי' לשירה המתרוננת של אלברשטיין. העיבוד "הסמיך" והשופע שיצר כספי עבור אלברשטיין מתכתב עם החוויה הנוסטלגית העולה מקריאת השיר ו'ממסגר' את הביצוע כטבול בפרשנות נוסטלגית לטקסט שכתב אהוד מנור.