כמה יוסי

החל משנות השמונים ואילך הופיע כלי חדש בעולם המוזיקה – ה'סמפלר' (Sampler – דוגם צלילים). המכשיר יכול לדגום פיסות צליל מכל מקור מוזיקלי כלשהו ולהבנות אותם בהקשר חדש. כך למשל, אפשר לדגום הקלטה משנות השישים של מתופף המנגן מוזיקת נשמה, ולחבר אליה דגימה של כלי נשיפה גרמניים מבוואריה, ודגימה של כלי מיתר סיניים. בראיון ליואב קוטנר הגדיר ברי סחרוף את הסמפלר כ"גיטרה החשמלית של שנות האלפיים" ("סוף עונת התפוזים", פרק 12, דקה 4:20), כלומר ככלי מהפכני שיצר סגנון מוזיקלי חדש, בדיוק כמו הגיטרה החשמלית בשנות השישים.

הסמפלר אף היה אחד הכלים העיקריים שעיצבו את אלבום הסולו השני של סחרוף, "סימנים של חולשה", שיצא לאור ב-1993. בעבודה משותפת עם המוזיקאי רע מוכיח, יצר סחרוף עם הסמפלר עולם אפל של צלילים מכל התקופות והשנים, וכך הצליחו השניים ליצור עולם צלילים המקביל לתערובת התפוצות שהגיעה מכל ארבע קצוות הארץ. יחד התחברו העדות והצלילים למסר אחד על חוויית הישראליוּת, שהיא תערובת רבת מרכיבים של תפוצות ותרבויות שונות.

השיר הבולט של האלבום, "כמה יוסי", עוסק בתופעה של מדינה קולטת עלייה המנסה לגבש את זהותה ותרבותה ביצירת מארג ייחודי של שלל התרבויות והעדות שהגיעו לארץ, ובמאבק הבלתי פוסק המתחולל ביניהן. הסמפלר, שיצר את הצליל הייחודי באלבומו של ברי סחרוף, מבטא היטב את ריבוי התרבויות שהתערבבו להן בחולות בת ים, עיר ילדותו של סחרוף.

במרכז השיר עומדת חוויית התבגרות בשכונה ישראלית של ישראל קולטת העלייה. השיר פורש את חוויית ההתבגרות באמצעות שלל המאפיינים של התקופה והזמן כפי שהם מצטיירים במסע הזיכרונות של סחרוף.

לשכונה ההיא קראו
על שם יו"ר הכנסת

ה"שכונה ההיא" היא שכונת רמת יוסף בבת ים, שאליה הגיע ברי סחרוף כשהיה בן שלוש ועלה ארצה יחד עם הוריו מעיר הולדתו איזמיר שבטורקיה. השכונה נקראת על שם יוסף שפרינצק, יושב ראש הכנסת הראשון במדינת ישראל, שהייתה לו השפעה ניכרת על עיצוב תהליכי החקיקה ותרבות הדיון בכנסת. ואולי אף שמו של שפרינצק בא לבטא את הפער הגדול בין מנהיגי הארץ החדשה ובין עולים המגיעים משלל תפוצות ישראל.

רומנים מרוקאים פולנים
התערבבו בחולות
הרבה מלפפון חמוץ
הרבה לחם עם חלבה
במצעד הפזמונים השנתי
ראשונה דליילה

השורות האלו מסמלות את הערבוב בין אנשי העלייה היהודית למדינת ישראל. רומנים, מרוקאים ופולנים מתערבבים יחד בחולות של בת ים. האוכל המתואר הוא אוכל של עוני – "הרבה מלפפון חמוץ, הרבה לחם עם חלבה". זהו אינו אוכל האופייני לעדה מסוימת אלא למעמד חברתי-כלכלי מסוים. בצד תיאור המרחב המקומי, מסמן סחרוף גם את הזמן שבו מתרחש השיר – במצעד הפזמונים הלועזי השנתי נמצא במקום הראשון השיר "דליילה" של הזמר תום ג'ונס (שיר שהתפרסם בשנת 1968). הבית הראשון של השיר עוסק בחיבורים הבלתי אפשריים שקורים במדינה קולטת עלייה. הריבוי התרבותי מתבטא במוצא המהגרים ואילו הזמן מוזכר באמצעות שיר פופ בריטי העוסק בסיפור תנכ"י (שמשון ודלילה).

כמה חול – כמה יוסי
היה טוב – היה יוסי

הפזמון החוזר אניגמטי. "כמה חול" מרמז על העיר החדשה המוקפת בחולות הים, "כמה יוסי" שככל הנראה התחיל באולפן ההקלטות משיבוש מקרי של הטקסט המקורי (כמה יופי) – והפך לקריאת תיגר על המספר הגדול של הילדים שנקראו אז יוסי. ניתוח מעמיק יותר של הפזמון מעלה את האפשרות שהשיר "מתכתב" עם משפטים ידועים מההוויה הישראלית כמו המשפט "ימין ושמאל רק חול וחול' – המסמל את המרחב השומם שעליו נבנית הישראליוּת. את ההנגדה ליוסי – אפשר להבין בשתי דרכים שונות: יוסי, כאותו ילד תמים שלא ניחן בתבונה רבה – מהשיר "יוסי, ילד שלי מוצלח" ומצד אחר, יוסי, כקיצור ושם חיבה רווח מאוד בארץ לשם יוסף. כמו יוסף, שנמכר לארץ זרה בידי אחיו, ייתכן שהפזמון מרמז על האפשרות שהילד בפזמון, כמו יוסף במצרים, מרגיש זר בארץ נוכרית.
השורה השנייה בפזמון "משחקת" עם הצליל הדומה במילה "יופי" ובמילה "יוסי", ובתשובה לשאלה "היה טוב?" לכאורה מצפים לתשובה "היה יופי", אך סחרוף מתעתע במאזינים וקובע ש"היה יוסי" – משהו לא ברור מאליו, ישראלי ומוכר.

בהצגה יומית
טרזן מנצח את מצ'יסטה
ולשלמה יש גיטרה בצבע לבן

תיאור הווי הילדות ממשיך עם האזכור של הצגה יומית בקולנוע שבה "טרזן מנצח את מצ'יסטה" (מצ'יסטה – דמות קולנועית בדיונית, שהופיעה בעשרות סרטים, של אדם כל-יכול המבצע מעללים שבן אנוש רגיל אינו מסוגל להם), כלומר עולם שבו גיבורי קולנוע הם דמויות משמעותיות בהוויה התרבותית של הילדים. המעבר לתיאור של "שלמה" שהוא בעל "גיטרה בצבע לבן" (ככל הנראה שלמה מזרחי, וירטואוז הגיטרה של הלהקה הירושלמית "הבמה החשמלית") מתאר את חלומות הילדות של סחרוף לנגן בגיטרה חשמלית – כמו גם גיבורי ילדותו, ג'ימי הנדריקס, להקת "האבנים המתגלגלות" ושלמה מזרחי – המתוארים כבני דמותו התרבותיים של טרזן ולוחמים בשדה התרבות.

ואהובה נתנה את כל מה שהיה לה
ואמא ואבא פחדו שתצא עבריין

השורות האלה מרמזות על החוויה החברתית-תרבותית שבה הילדים גדלים – אהובה (ככל הנראה הכוונה לזמרת אהובה עוזרי) "נתנה את כל מה שהיה לה", כלומר את כל כישרונה, וייתכן אף שזוהי רמיזה מינית. בנוסף, ההדגשה הכפולה בסוף השורה ("את כל מה שהיה לה") לצד שם הבחורה – אהובה, מבהירה שמדובר ככל הנראה ביחסים של ניצול. הפרשנות הזאת נסמכת בעיקר על השורה הבאה, המתחברת אל השורה הזו בוי"ו החיבור, כלומר, ההורים פוחדים שהילד יהפוך לעבריין בגלל הסביבה שבה הוא גדל.

פאני היל מיד ליד ליד.. גשם של גוגואים

הספר "פאני היל" (Fanny Hill) הוא אחד הספרים הראשונים שבהם הופיעו תיאורי מין מפורטים, והילדים המתבגרים נעזרו בספר כדי לגרות את עצמם. בנוסף, הדימוי "מיד ליד ליד" מבהיר שמדובר בפנטזיות העוברות בין החברים שאינם בוגרים מספיק כדי לממש אותן עם נערות כמו אהובה. אם לכאורה היה אפשר להבין מהשורות האלו שהילדים התבגרו והחלו לגלות ניצני מיניות, אזי השורות הבאות שבות ומדגישות שעדיין מדובר בתקופת ילדות.
"גוגואים" הוא השם שניתן לחרצני פרי המשמש, ששימשו את הילדים ככלי משחק ידוע במשך שנים. "גשם של גוגואים" הוא ביטוי למשחק ילדים שהוא מעין טקס ובו בסוף הקיץ הילדים אוספים את כל הגוגואים שצברו במשך הקיץ וזורקים אותם יחד ממקום גבוה כדי ליצור "גשם של גוגואים" (אותו משחק נקרא בירושלים "קולולוש", ובבאר שבע – "שאשא").

בור ערבי ובור יהודי
ורחוק רחוק בצפון
הדבר האמיתי
בעיר הגדולה בשישי שבת
מחפשים עניינים

האזכור של "בור ערבי ובור יהודי" אניגמטי אף הוא. ייתכן שמדובר בשם של משחקי גוגואים שונים. אולם הצימוד של ערבי ויהודי הוא מהותי לשורות הבאות בשיר, המרמזות על מלחמה – "ורחוק רחוק בצפון" – על"הדבר האמיתי". האם ה"רחוק רחוק" הוא גבול לבנון והמלחמה הפורצת בו? או שמא ה"רחוק רחוק" הוא לונדון שבאירופה – בירת הרוק של התקופה, שם מתרחשים החיים האמיתיים? בין כך ובין כך סחרוף מדגיש שהחוויה של חלק גדול מהאנשים הצעירים בעולם, זהה: הם מחפשים ריגושים "בעיר הגדולה" בימי שישי ושבת, או בשפת הסלנג של השיר – "מחפשים עניינים", בין כקוד להתפרעות ול'מכות' ובין כקוד ל"עניינים" אחרים, כלומר להיכרות עם בנות.

מבחינה מוזיקלית, עולם הצלילים שרקחו סחרוף ומוכיח הוא עולם רב-שכבות ומרובה ממדים, בעל מקצב שבור וכאוס צלילי. בחלקים מהשיר אפשר לשמוע מקהלת ילדים ששרה – בשפה לא ברורה – שירי ילדים בחצר בית הספר, כאילו השיר מתנגן דרך קרעי החלומות והזיכרונות של סחרוף. בד בבד, חלק מהשיר מציג קמצוץ של זעקה שחורה (ככל הנראה של הזמר ריי צ'ארלס), ובתוך כל זה – השילוב של גיטרות חשמליות וסינטיסייזרים (שבא לידי ביטוי בכל שירי האלבום) יוצר חזון מוזיקלי חדשני של עולם צלילים פוסט-מודרני המשלב אלמנטים מוזיקליים מכל העולם. בדומה לחזון המוזיקלי של האלבום, השיר מציג את הזהות הרבגונית והקונפליקטים העולים ממנה בחברה הישראלית הצעירה של שנות ה-60.

השיר "כמה יוסי" נכלל כאמור במסגרת האלבום "סימנים של חולשה" שהוציא ברי סחרוף בשנת 1993. בתקופה שיצא האלבום הוא לא נמכר בעותקים רבים, והניב רק להיטים ספורים כמו "כמה יוסי" ו"רעש לבן"; גם ה'סינגל' המוביל בו, "כמה יוסי", זכה להשמעה בעיקר בתוכניות מוזיקה אלטרנטיבית, אך לא הצליח להגיע אל המצעדים ולא נכלל במצעד הפזמונים העברי של אותה שנה. ואולם, עם השנים זכה האלבום הזה למעמד הראוי לו וכיום הוא נחשב לאחד מאלבומי המופת של הרוק הישראלי; בשנת 2003 אף הגיע האלבום למקום ה-11 במסגרת מצעד "100 האלבומים הגדולים" (מהארץ ומהעולם) של אתר ynet.
כפועל יוצא מהצלחת האלבום – וגם לאור הצלחתו ההולכת וגוברת של סחרוף להגיע אל קהלים רחבים יותר – הפך "כמה יוסי" עם השנים לאחד השירים הידועים והמוכרים של סחרוף. זהו שיר הנחשב פורץ דרך בַּקשר שבין צורה לתוכן, ובדרך שבה הוא מבטא את הקשר בין המורכבות הטקסטואלית למורכבות המוזיקלית.

אהוד בנאי, ארקדי דוכין וברי סחרוף מבצעים יחד את "כמה יוסי" בהופעה חיה, בגרסה אקוסטית:  

ברי סחרוף מבצע את השיר בהופעה חיה, בגרסה אלקטרונית: