כתונת פסים

החל מאמצע שנות ה-80 ובמשך שנות ה-90 של המאה הקודמת חוותה מדינת ישראל גל עלייה גדול שהזכיר את גלי העלייה הגדולים שפקדו את המדינה בראשיתה בשנות ה-50. כ-22,000 עולים מאתיופיה הגיעו לארץ במסגרת שני מבצעים מאורגנים להעלאתם – "מבצע משה" (1985-1984) ו"מבצע שלמה" (1991), והחל מסוף שנות ה-80 ועד לשנת 2000 הגיעו לארץ כמיליון עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר (כיום מדינות חבר העמים), כתוצאה מהתפוררות ברית המועצות.

ב-1995 הפיקה תחנת הרדיו "גלי צה"ל" את השיר "כתונת פסים", זאת כחלק ממסע הסברה של משרד הקליטה לקבלת העליות החדשות. את המילים כתב מאיר אריאל, שבחר בדימוי כתונת הפסים של יוסף כדי לתאר את מגוון 'הצבעים' המרכיבים את החברה הישראלית, כאשר כל פס מייצג מוצא תרבותי אחר. את הלחן כתב ארקדי דוכין, שגם עיבד את השיר וביצע אותו כחלק מנבחרת כוכבים גדולה במיוחד, שבהתאמה למילות השיר ייצגה את הפסיפס המגוון של החברה הישראלית. המשתתפים, על פי סדר הופעתם, היו: ארקדי דוכין, אלון אולארצ'יק, חיים משה, גלי עטרי, צביקה פיק, חמי רודנר, מרגלית צנעני, מיכה שטרית, קורין אלאל, מזי כהן, עופר לוי, יזהר אשדות, פבלו רוזנברג, דנה אינטרנשיונל, אורנה ומשה דץ, חיה סאמיר, אריק לביא, מאיר אריאל, רמי פורטיס, ברי סחרוף, רפי פרסקי, זהבה בן, יבגני שפולוב, דוד ד'אור, דנה ברגר, שם טוב לוי, מסקי שיברו, ערן צור, דני בסן, מיקי גבריאלוב, שרון חזיז, פיני חדד, איגי וקסמן, סי היימן, חנן יובל, דורי בן זאב, בועז שרעבי, דני ליטני, דן תורן וירמי קפלן.

לפני כמה וכמה שנות אלף
נפרדנו אני ואחי
הוא לכיוון של הקרירים האלה אני לדרום מזרחי

השיר מתחיל בתיאור היציאה אל הגלות של עם ישראל ממדינתו לאחר מרד בר כוכבא (136-132 לספירה) ומתאר כיצד נפרד העם היהודי (כשני 'אחים') ונפוץ אל תפוצותיו – אח אחד (שהוא הדובר בשיר) פנה אל"הקרירים" – ככל הנראה אל ארצות הצפון הקר, ואילו האח השני אל ה"דרום מזרחי" – מדינות הדרום והמזרח. ההדגשה של 'דרומי' ו'מזרחי' אל מול 'הקרירים' אינה מסמנת רק כיוון גאוגרפי אלא גם שינויי סביבה שמהם נגזרים לכאורה גם שינויים באופי האדם. 

יובלות על יובלות לא התראינו
ופתאום נפגשנו כאן
לא הכרנו כל כך השתנינו
טוב שהשארנו סימן

המילה "יובלות", ריבוי של המילה יובל, מסייעת לאריאל לתאר את המאות הרבות שחלפו מאז גלה העם היהודי מארצו, ולאחר תקופה ארוכה שוב נפגש כאן העם מכל קצות העולם. השינוי המשמעותי שכל חלק מהעם ספג מסביבתו במשך מאות דורות, גרם לכך שכבר כמעט שאין סממן חיצוני שמחבר את הרחוקים, ולכן מציין הדובר כמה זה "טוב" שהעם דאג להשאיר "סימן" מסוים המייחד את כולם. האם הכוונה היא לסימן קונקרטי בגוף כברית מילה, או לסימן רוחני כמו התרבות היהודית, התורה, הסידור, השפה העברית? 

מה הם עשו לך אתה בכלל לא דומה לי
בבכי צחק לי אחי
אתה לא נראה כל כך ישראלי
בטח שלא תנ"כי

הדובר רואה את עצמו דרך עיני האחר (קרי, ה'אח' השני). "מה הם עשו לך", שואל ה'אח' השני את הדובר ומעלה את התהייה בנוגע למראהו; "אתה לא נראה כל כך ישראלי ובטח שלא תנ"כי", הוא מוסיף. השאלה המתבקשת העולה מהשאלות הללו היא מה גורם לאדם להיראות 'ישראלי' ומה גורם לו להיראות 'תנ"כי'? שכן אם הייחוד של העם הוא המפגש בין כל קצותיו, מה הוא קנה המידה שעל פיו נמדד המראה הישראלי או התנ"כי? 

כן, כל הצבעים עוד יזהירו
לכל הצדדים בעולם
לראות כולם את כולם
וכל הצדדים עוד יכירו
בגוונים השונים את עצמם
ויותר הצבעים לא יסתירו
אדם מאדם דם מדם

הפזמון מעלה את התקווה לשאלה שעלתה בסוף הבית הקודם. הוא אינו קובע מהו הצבע 'הישראלי' או 'התנכ"י' אלא נפעם משפעת הצבעים הייחודית שמתקיימים זה לצד זה בכל זוהרם. העובדה שכל ה"גוונים השונים" קורנים "לכל הצדדים בעולם" מייצרת אפשרות שחזון ה"אור לגויים", המבטא את ייעודו של עם ישראל כמורה הדרך הרוחנית והמוסרית לעולם כולו (חזון שמקורו בדברי הנביא ישעיהו ושהפך בעת החדשה להיות אחד הנדבכים בחזון הציוני, קרי מדינת ישראל כ"אור לגויים"), אינו חזון של 'אור אחד' אלא חזון שבו "כל הצבעים עוד יזהירו לכל הצדדים בעולם" ו"כל הצדדים… יכירו בגוונים השונים את עצמם", עד שהצבעים השונים כבר "לא יסתירו אדם מאדם ודם מדם" ו'כולם יוכלו לראות את כולם'. כלומר, האדם הוא מה שהוא בזכות היותו אדם ואין זה משנה מה צבעו. 

מי שמדבר צחקתי בכיתי למראה החיוור של אחי
למבטא המוזר שלו ביטא ביטא זה יותר תנ"כי?

הבית השני ממשיך בתשובה לפזמון, הדיאלוג בין שני 'האחים' (כלומר בין שתי קצוות העם) ממשיך. אם מקודם טען 'האח' של הדובר כלפי הדובר כי הוא אינו מספיק 'תנ"כי', הרי שכעת הדובר מגיב ל"מראה החיוור"ו"למבטא המוזר" של 'אחיו' ("ביטא" – "בבקשה" בגרמנית). האם זה הופך מישהו מהם ליותר 'תנכ"י'? 

הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע

כל פס רוצה לקלף לי את העור

הו פסים פסים פסים שלי אני לא אשתגע

רק אתן לגוונים מעט אור

הפזמון השני מבהיר שכל הצדדים במגוון הפסים של הכתונת אינם מצליחים לקבוע בעלות בלעדית על הנרטיב המשותף (התנ"כי והישראלי), ומעצם היותם פסים בכתונת אחת המחוברת לה יחדיו, הם צריכים להפוך לעם אחד – 'בלי להשתגע'. השימוש במילה "להשתגע" מעיד על מורכבות התהליך והכאב הנלווה לחיבור שלל הפסים השונים לכתונת אחת. 

כן, כל הצבעים עוד יזהירו…

פולנים התנפלו על מרוקו
רוסים נכנסו בתימן
מצרים חטפה מטורקיה
שבדרך תקעה את יוון
איך שביניהם הסתבכנו
כבר סופר אף כי לא יאומן
אבל למה את המלחמות הזרות שלהם משכנו
אחרי שהם שכחו אותנו מזמן מזמן

הבית השלישי מעמיד את המאבק העדתי במרכזו. פולנים 'מתנפלים' על מרוקאים, רוסים 'נכנסים' בתימן, מצרים 'חוטפת מטורקיה'. לכאורה מדובר במאבק בין מדינות, מלחמות זרות בין אימפריות. הדובר שואל מדוע גם בארצנו אנו ממשיכים לריב את "המלחמות הזרות" (קרי, את הריבים) של אותן מדינות הן "כבר שכחו אותנו מזמן מזמן".

הביצוע המוזיקלי של השיר מדגיש את אלמנט הרבגוניות שמאפיין את מדינת ישראל. הבחירה להביא זמרים מכל הסגנונות המוזיקליים השונים (רוק, פופ, מזרחי, אופרה), לשלב עולים חדשים (ארקדי דוכין, ייבגני שפולוב, רפי פרסקי, מסקי שיברו) עם ילידי הארץ יהודים וערבים (חיה סאמיר) ולצרף זמרים בעלי הטיות מגדריות (דנה אינטרנשיונל) יוצרת פסיפס משכנע מאוד של גיוון קולי וגיוון מוזיקלי, כך שההפקה והמוזיקה של השיר משקפות את המאבק הפנימי המתחולל בתוכו (ובתוכנו), ואת היופי העולה מהאפשרויות המגוונות שטומנת בחובה הרבגוניות הישראלית.

כאמור, השיר "כתונת פסים" הופק כחלק ממסע הסברה של משרד הקליטה. מטרתו העיקרית של השיר הייתה לקדם את ערך הסובלנות כלפי האחר ואת המודעות לרבגוניות ולמגוון האנושי המאפיין את החברה הישראלית.

השיר שודר רבות בגלי צה"ל ובאמצעי תקשורת אחרים. מגוון הכוכבים והנושא הטעון הפכו את השיר לשיר ידוע ומוכר המושמע רבות בהקשרים של קבלת האחר במדינת ישראל.

ביצוע של צוות הווי של מחוז דרום במשטרת ישראל: