להיות אדם

אני רוצה לומר לך, כשאנשים שמעו שאני עומד לארח אותך בתכנית, ואתה תדבר על המאבק שלך להישאר נקי, להמשיך להיות נקי הפעם, הם אמרו לי שאני מאוד תמים.
לא האמינו,
הם, כן, הם אמרו אתה נופל בפח…
אין סיכוי,
אמרו, הוא עוד פעם יספר לך שהוא יצא מזה,
לא מאמינים ברצון של בן אדם, הרגו אותו והוא עוד חי

בינואר 1987 התארח הזמר זהר ארגוב בתכנית 'ממני', תכנית האירוח של מני פאר בערוץ הראשון. ארגוב, שרק כמה שנים קודם הוכתר כ'מלך המוזיקה המזרחית', הגיע לתכנית ודיבר בפתיחות נדירה על ההתמכרות שלו לסמים קשים, על תלאות החיים כנרקומן, ועל הפגיעה שחווים האנשים הקרובים לו – כגון אמו. כמו כן סיפר ארגוב על תחושת הבגידה שהרגיש כלפי מי שהוא תפס כחבריו – אמרגנים ובעלי מועדונים, שהפנו לו עורף כשהוא נזקק להם.

בסוף אותו ריאיון ייחודי ביצע זהר את השיר 'להיות אדם' (סרטון עם הביצוע והריאיון מצוי בסעיף 'ביצועים נוספים'). הדברים הקשים שאמר ארגוב בריאיון, כמו גם העובדה שהריאיון התקיים פחות משנה לפני מותו, כל אלו סימנו את השיר 'להיות אדם' כשיר המדבר על אדם הנמצא מחוץ לחברה הנורמטיבית ומבקש שיראו אותו כאדם, כשווה בין שווים.

השיר מזהה שיש שתי דרגות של היות האדם. מצד אחד, "כמו כולם" משמעו להיות "רק בן אדם" – עייף, מאוכזב, המוני ומשתייך ל'מעמד הנחות'. מצד שני, יש "אדם" שכמוהו הוא שואף להיות, כלומר ה'אדם' הוא דמות אידילית, מושלמת, והוא משתייך ל'מעמד הגבוה'.

בן האדם הוא דמות עייפה, מאוכזבת, דמות חברתית שמגיעה לעולם שבו החיים מותווים לה מראש. הכול קיים, הכול מוגדר בחוקי החברה – מע"מ, מסים, עשן, המולה, כל מה שמסמן את החיים האנושיים. כל חייו שרוי האדם בחלום לעלות מדרגה ולהפוך מ'בן אדם' ל'אדם' – לא להיות עוד 'בן אדם' אלא ה-אדם – האדם הראשון שניצב על מדרגת-על, עליון לאיתני הטבע ושני רק לאל שיצר אותו. המשמעות של הפיכת 'בן האדם' ל'אדם' היא היכולת של בן האדם להיות אדון לגורלו, משוחרר מכל תפיסה חברתית הכובלת אותו אל פעולות שונות שהוא 'חייב' לבצע על מנת להיות חלק מהחברה הכללית. למעשה הכוונה היא ש'בן האדם' יהפוך להיות כמו האדם הראשון, ברשות עצמו ומבלי להיות מחויב לאף אדם אחר – אולי פרט לאיזו חוה, ואם כבר חוה, אז שתהיה יפה ושתנעים את הזמן.

לו הייתי כאדם שם בגן פוסע
ובים פרחי שמים היה ביתי
לא הייתי מבקש
לא אוצר ולא מוקש
כך אדע שלווה ואהבה
ומפרי הגן אשבע
בעץ הדעת לא אגע
ולעולמים צער לא אדע

הבית השני ממשיך ומבאר את תפיסתו של הדובר בסוגיה 'מהו האדם'. הדובר ממשיך במסעו אל האוטופיה האנושית כפי שהוא מבין ורואה אותה, ואם קודם הדברים היו בגדר דברים מרומזים, כאן הם נאמרים במפורש – "לו הייתי כאדם שם בגן פוסע", כלומר החלום לחזור לגן העדן האבוד, לפסוע שם כאדם הראשון, לבד לגמרי, בלי מחויבות כלשהי לאף אחד אחר שתגביל את צעדיו – להסתובב ב"ים (של) פרחי שמים" וליצור לעצמו בית. מהם אותם "פרחי שמים"? עננים? או שמא פרחים שלעולם אינם דורשים השקיה ו'מטופלים' על ידי השמים עצמם?

התמונה של העולם המצטייר, תמונת גן העדן, היא תמונת עולם ללא התערבות האדם, ללא ערוגות של פרחים ועצים מבויתים ומהונדסים בידי האדם.

בשורה הבאה ממשיך הדובר ומתאר את חייו בגן העדן המושלם. כתשובה לשאלה 'מה אבקש?' העולה בפזמון משיב הדובר ואומר שהוא לא מבקש "לא אוצר ולא מוקש", ונשאלת השאלה מדוע? הרי אוצר מוגדר כדבר בעל ערך או כמטמון שמציאתו אמורה להוות מקור אושר בלתי צפוי, לרוב אושר חומרי, דהיינו עושר. אך כשפי שראינו בשורות הקודמות, העולם החומרי, מעשה ידי האדם, אינו מעניין את הדובר. ההשוואה בין האוצר למוקש מדמה את האוצר למלכודת מסוכנת וקטלנית לאדם, מוקש שהפעלתו תגרום לפציעתו או אפילו לסופו של האדם שנגע בו – פועל יוצא של מעצם מעשיו שלו. כלומר, עצם הפיתוי לגעת בדבר ערך כמו האוצר, היא זו שמביאה על האדם את כיליונו ואת עונשו הכלכלי – להיות משועבד לערכים החומריים והמוסריים של החברה האנושית, לשלם מע"מ ולשרת במילואים.

הדובר קובע כי רק כאשר האדם עוקף את המוקש הטמון באוצר הוא יכול הוא לדעת "שלווה ואהבה". אחר כך ממשיך הדובר אל עבר התובנה המרכזית המסכמת את השיר:

בעץ הדעת לא אגע
ולעולמים צער לא אדע.

כמו האוצר והמוקש, בשורה זו מבהיר הדובר מהו לדעתו החטא הקדמון של האדם: האכילה מפרי עץ הדעת בגן עדן היא זו שהפכה את 'אדם' ל'בן האדם', והוליכה אותו אל הנקודה שבה נמצא הדובר – בן אדם שחייו מלאי צער, סבל, עייפות ואכזבה.

בהשוואה זו מסמן הדובר שהתבונה, הסקרנות, ולמעשה כל התפתחות המבנה החברתי שהביאה עמה הציוויליזציה האנושית הן העונש על אכילת פרי עץ הדעת, ולמעשה הן מקור הסבל של הדובר הרואה את עצמו כאחד מאותם 'בני האדם' בעודו שואף לשוב ולהיות 'אדם'.

אם כך, עולה שוב השאלה כבתחילת השיר – מהו ה'אדם'? מהי הדרגה הנאצלת של הקיום האנושי כפי שהדובר בשיר מבין אותו?

בחזרה של הפזמון, לאחר שלל התובנות שהצטברו בבית השני, מתבהרות התמיהות שעולות בפזמון, תמיהות שמהן מצטיירות תמונה מלאה שנותנת מענה לשאלה מיהו ה'אדם'. 

באתי לעולם לא שאלו את פי
מה אבקש ומה חפץ לבי
באתי לעולם וכבר הכול קיים
וכמו כולם אני רק בן אדם
עייף ומאוכזב ורק חולם
להיות אדם

אם בן אדם 'בא לעולם מבלי שישאלו את פיו', האדם הוא זה ש'לא בא' לעולם אלא אם כן נשאל. מה מבקש בן האדם ומה חפץ לבו? עכשיו כבר ניתן לראות את הפער שבין הבקשות ובין משאלות הלב כפער שבין האוצר למוקש; בעוד שלבו של בן האדם חפץ בנכסים חומריים (כפי שמעניק אוצר), בקשתו של בן האדם (שהיא תוצר של דעתו) היא להיות מנותק מכל תפיסה חברתית כלשהי ("אז הייתי מבקש להיות אדם, בלי חובות ובלי מע"מ"). עתה גם מובן מדוע השורה "באתי לעולם וכבר הכול קיים" נשמעת כתלונה, שכן 'בן האדם' אינו יכול לעצב לעצמו את הסביבה החברתית שבה הוא שואף לחיות. בינתיים הוא "כמו כולם… בן אדם עייף ומאוכזב", ונשאלת השאלה: ממה הוא "עייף ומאוכזב"? התשובה המתבהרת היא שהוא מאוכזב מחברת בני האדם ומהאופן בו מתנהלת החברה האנושית בעולם בו הוא חי. למעשה הוא מבהיר את רצונו האמיתי, הדבר שעליו הוא חולם, האוטופיה שלו – היא חברה שאין בה 'בני אדם' אלא 'אדם' אחד בלבד.

השיר 'להיות אדם' הופיע כשיר הנושא באלבומו של זהר ארגוב משנת 1986 – 'להיות אדם'. השיר הפך ללהיט גדול מיד עם צאתו, והתפיסה הרווחת בנוגע לנושא השיר – קרי מאבקו של אדם המצוי מחוץ לחברה הנורמטיבית ומבקש שיראו בו כשווה בין שווים – היא זו שהפכה אותו להיות שיר המזוהה עם מאבקים חברתיים לזכויות אדם. בשנת 2012 הוא אף הפך להיות השיר הרשמי של מצעד זכויות האדם בישראל.

המקצב הסוחף השל השיר, המנגינה המדבקת והגיטרות המקפיצות של יהודה קיסר – כל אלה הפכו את השיר ללהיט ריקודים ידוע, ולאורך השנים אף זכה השיר לביצועים רבים של כוכבי הזמר הים תיכוני, מאייל גולן ועד בנו של זהר – גילי ארגוב.

זהר ארגוב מבצע את השיר בתכנית של מני פאר – 'ממני', לאחר הריאיון שבו הודה שהוא נרקומן:

זהר ארגוב מבצע את השיר בהופעה חיה:

ביצוע מיוחד של נטע אלקיים ליום זכויות האדם, ביצוע בעברית ובערבית ודרך זווית ראייה של אישה:

ביצוע של גילי ארגוב, בנו של זהר ארגוב: