לשכת עבודה

עם העולים שהגיעו ממרוקו בשנות ה-50 נמנה גם יוסף "ג'ו" עמר, זמר צעיר אך בעל ניסיון וותק במולדתו, שהתפרסם בזכות קולו הייחודי. ביצירתו ובשירתו הצליח עמר לשלב את המוזיקה ומסורת הפיוט מבתי הכנסת ביחד עם המוזיקה האנדלוסית והערבית. עמר, שכעולה חדש חווה על בשרו את התנהלות הממסד הישראלי כלפי העולים החדשים, חיבר וביצע שיר בשם "לשכת עבודה" – שיר המחאה הראשון שחובר במדינת ישראל כנגד האפליה העדתית. אין פלא שמכל המקומות, זירת ההתנגשות בין העולה החדש לבין הממסד היא לשכת העבודה.

השיר פותח בהכרזה על הזמר – "ג'ו עמר המוגרבי", כלומר ג'ו עמר שבא מה'מגרב' ('מגרב' – מערב בערבית, שם כולל לארצות צפון אפריקה). לאחר מכן מופיעה הקדמה מוזיקלית שבה מפגין עמר את היכולות של קולו בסלסול מאולתר. אחר כך נכנסת התזמורת, ומיד ברור שמדובר במוזיקה המגיעה מארצות צפון אפריקה ומהמסורת האנדולסית-ערבית. יתרה מכך, אם היה ספק ביחס למקורות ההשפעה, הרי שהשירה בערבית מרוקאית מבהירה מיד שמדובר בשיר של אדם דובר ערבית.

נזכרתי פתאום בדברי האנשים,
שהפרידו אותנו מהורינו
הגענו, ולא מצאנו מה שחשבנו
אלוקים ירחם עלינו
אלוקים ירחם עלינו

כבר בתחילת השיר מציג הפזמון את תמצית הסיפור כולו. "נזכרתי פתאום בדברי האנשים" – כלומר בשליחי הסוכנות היהודית שיצאו למרוקו לשכנע את היהודים שם להגר לארץ ישראל. "שהפרידו אותנו מהורינו" – ממשלת ישראל הצעירה העדיפה להעלות את הצעירים קודם, בשל המחשבה שאנשים צעירים דורשים פחות השקעה של משאבים ויכולים להסתגל לשינוי בצורה מהירה יותר ממבוגרים. הצעירים אפוא ישמשו כ'חיל חלוץ' שבעקבותיו יעלו גם ההורים ושאר בני המשפחה, וכך יהיה קל יותר לקלוט את גל העולים הגדול.
אך מכאן ואילך הסיפור משתבש:

הגענו, ולא מצאנו מה שחשבנו
אלוקים ירחם עלינו
אלוקים ירחם עלינו

הפזמון מבהיר כי המציאות בארץ ישראל שונה מאוד ממה שהובטח לאנשים הצעירים במרוקו:

שבעה ימים הפלגתי בים
הגעתי לחיפה ונרגעתי –
בהגיעי הובילו אותי ל"בית ליד"
שמאל, ימין, לימדו אותי
שמאל, ימין, לימדו אותי

הבית הראשון מתאר את מסעו של עמר לארץ ישראל – הפלגה בת "שבעה ימים" באונייה (לרוב היה מדובר באוניות מטען או אוניות דייגים שהוכשרו בדוחק או לא הוכשרו כלל לשאת בני אדם). עם תלאות הבריחה הבלתי חוקית ממרוקו באמצע הלילה וטלטולי המסע ומחלת הים, מובן מדוע הדבר הראשון שהוא חווה בהגיעו לנמל חיפה הוא 'רגיעה'.

אך כפי שמתגלה מדובר ברגיעה זמנית בלבד, שכן מיד מובל העולה ל"בית ליד" (מחנה המעבר הגדול של העולים החדשים, ששכן ליד פרדסיה והיה הבית הראשון ליותר מ-100 אלף עולים חדשים). אך עמר אינו יכול להירגע לחלוטין שכן מיד עם הגיעו אל המחנה 'מלמדים אותו' "שמאל, ימין". בין אם מדובר בתרגילי סדר צבאיים או בהדרכה כלשהי לעולים החדשים, ברור לחלוטין שעמר אומר את הדברים בציניות מסוימת, שהיא בבחינת פליאה ולעג למי שמתייחס אליו כמי שאינו יודע בין ימינו לשמאלו – כלומר, תמים, אוויל, חסר אונים וטיפש.

יא מאמא, בואי וראי אותי
באוהל זרקו אותי,
אוכל שותה ומשוטט
אוי לי מה קרה לי

בבית הבא פונה הדובר בשיר לאמו (שלא נמצאת עמו, שכן הוא הופרד מההורים), ומספר לה כיצד 'זרקו אותו' באוהל, וכיצד הוא "אוכל שותה ומשוטט" – כלומר הוא מקבל את הדרוש לו כדי לחיות, אך אין שום תכלית לקיומו עד כדי כך שהוא זועק לעבר אמו – "אוי לי מה קרה לי".

עד החלק הזה השיר מושר בערבית מרוקאית, אולם באמצע השיר עובר לפתע עמר לעברית ושר את שני הבתים המפורסמים ביותר בשיר:

הלכתי לשכת עבודה
אמר לי מאיפה אתה
אמרתי לו ממרוקו
אמר לי צא החוצה
אמר לי צא החוצה

לאחר שזעק אל אמו כי הוא "אוכל שותה ומשוטט", פונה עמר אל המקום שיעזור לו למצוא תכלית בארץ החדשה – לשכת העבודה. אם עד עכשיו כל מה שעשה עמר הוא להיות פסיבי ולתת לאחרים להוליך אותו, ללמד אותו, לשים אותו באוהל – כאן יוצא הדובר בשיר מהפסיביות שלו והולך ללשכת העבודה.

אך עמר איננו הולך ללשכה רק כדי למצוא לעצמו תעסוקה או לקבל עבודה. לשכת העבודה מתפקדת כמייצגת של הממסד, כלומר היא מסמנת את האפשרות של עמר להשתלב כשווה ערך בחברה הישראלית. זו הדרך שלו להפוך להיות ישראלי, ודווקא כאן – אולי כדי שגם מי שאינו ערבית מרוקאית יבין או רצונו להתחבר אל המקום החדש – עמר שר בעברית על המפגש.
ואיזה מפגש טעון זה. קל לדמיין את עמר יוצא מהאוהל במעברה ומחליט שלמרות הניתוק מהוריו ומשפחתו, למרות ההתייחסות אליו כאל שוטה או ילד קטן, למרות שזרקו אותו באוהל ואין לו תכלית בחייו בארץ החדשה – הוא 'הולך' ונכנס בשערי "לשכת עבודה" (בביצוע המקורי, אגב, מבוטאת המילה "הלכתי" בערבית ושאר המשפט בעברית). אך מיד כשהוא מגיע אל המקום, הפקיד אינו שואל את עמר מהיכן הוא אלא אומר לו מהיכן הוא, וזה הבדל גדול. "אמר לי מאיפה אתה" אומר הפקיד האלמוני, ועמר משיב לו כלשונו ואומר לו חזרה –"מרוקו". ואז הפקיד (המגלם למעשה את הממסד) מצווה על עמר – "צא החוצה", כפי שאומרים לילד שסרח בכיתה. לא 'תצא החוצה', לא 'בבקשה' – אלא "צא החוצה". גם כשעמר רוצה להיחלץ ממצבו חסר התכלית והוא עושה צעד אקטיבי על מנת לשנות את מעמדו ולהיכנס אל תוך החברה הישראלית, באה תשובת הפקיד ומבהירה את יחס הכוחות – "צא החוצה".

למרות הצמצום הגדול שבו מתואר המפגש, ניתן לקרוא בבחירה לשיר את השיר בעברית משובשת המבטלת את אותיות השייכות ("הלכתי לשכת עבודה" במקום "הלכתי אל לשכת העבודה", "אמר לי צא החוצה" במקום "אמר לי תצא החוצה" – ספק עברית של עולה חדש, ספק הלעגה על העברית של ראש הממשלה דוד בן גוריון) כהדגשת ממד השבר וחוסר השייכות שבין שני הצדדים.

הלכתי לשכת עבודה
אמר לי מאיפה אתה
הלכתי לשכת עבודה
אמר לי מאיפה אתה
אמרתי לו מפולניה
תיכנס בבקשה
תיכנס בבקשה

ואם המסר עדיין לא הובהר, מגיע הבית הבא ומבהיר שלא מדובר במקרה אלא בשיטה. עמר הולך שוב ללשכת העבודה, הפעם הוא מתחכם לפקיד – הוא אומר שהוא מ"פולניה" (עמר מבטא את שם המדינה עם דגש על סוף המילה כאילו מנסה לבטא אותה בהגייה אשכנזית, כמי שמנסה להיטמע לחלוטין בתפקידו כמתחזה). הפעם התרגיל עובד – הפקיד לא צריך אפילו לומר כלום, התשובה מגיעה מאליה – "תיכנס בבקשה", עם דגש על מילת הנימוס "בבקשה".

לקחו אותנו לאיזה קיבוץ
אוכל, שותה ומתלבש
עובד – לא נתנו לי כסף
ומאז שהגענו צחקו עלינו

לאחר שתרגיל ההתחזות הצליח, לוקחים את עמר "לאיזה קיבוץ". כמו בסרט "סאלח שבתי" שיצולם כעשור מאוחר יותר, גם בשיר הזה הקיבוץ מהווה אנטיתזה מוחלטת לחיי המעברה – התגלמות של צורת החיים האידאלית במדינת ישראל החדשה, חיים חקלאיים שבהם הכול לכאורה מתנהל על הצד הטוב ביותר. עמר מגיע אל הקיבוץ, "אוכל, שותה ומתלבש", "עובד" אך לא מקבל שכר על עבודתו, אך מעל לכל – הוא מוסיף וחותם את הבית – "מאז שהגענו צחקו עלינו".

נזכרתי פתאום בדברי אנשים,
שהפרידו אותנו מהורינו
הגענו, ולא מצאנו מה שחשבנו
אלוקים ירחם עלינו
אלוקים ירחם עלינו.

הפזמון שפותח וחותם את השיר, וחוזר בין כל בית ובית, מהווה תזכורת מתמדת למצב חייו של עמר. ככל שהשיר מתקדם, מקבל הפזמון משמעות אחרת; בית אחר בית, חזרה אחר חזרה, עולה ומצטיירת לה מציאות חייו של העולה ממרוקו – מציאות טרגית, שבורה, מנותקת מהקשר תרבותי, דטרמיניסטית וחסרת כל תקווה או מוצא עבורו.

מבחינה מוזיקלית, השיר "לשכת העבודה" הציג לראשונה (יחד עם השיר "בתשלומים" של פלפל אל-מצרי) את המוזיקה האנדלוסית בפני הקהל בארץ, ועשה זאת בצורת מקורית, שופעת ובתזמור הנכון לה, עם שימוש בכלים ייחודיים לסגנון זה כגון הקנון (בעוד שעמר הציג בפני הקהל את המוזיקה האנדלוסית-מגרבית, אל-מצרי הציג בפני הקהל את המוזיקה האנדלוסית-מצרית הקלאסית).

הדבר המעניין ביותר מבחינה מוזיקלית הוא השימוש של עמר במקצב רקיד לשיר. אפשר לראות בבחירה זו את אחת הסיבות לכך שהמחאה הנוקבת המובעת בשיר למעשה מוצנעת. הדרך שבה בחר עמר לעבד ולשיר בליווי מוזיקלי עשיר, אירוני לעתים, עם מקצב רקיד. יוצר יציר כלאיים ייחודי – שיר מחאה נוקב במילותיו, שבמקביל מתפקד כ'שיר חפלה' ושמחה עממית.

ברבות השנים הפך "לשכת עבודה" ללהיט שמחות מובהק, ואף התברר שמדובר בשיר פורץ דרך הראוי לתואר קלאסיקה ישראלית בזכות. בחלוף השנים התחברו רבים אל השיר דרך המקצב הסוחף והממד הריקודי המאפיין אותו, אך כשבוצע השיר מחדש נעלמו מהשיר מכלול הבתים שהושרו בערבית, ונותרו רק הבתים בעברית כתמצית של השיר המקורי – תמצית שהכילה את עיקרי הדברים אך הותירה פרטים מדי בשיר נטולי הסבר והקשר.

בין המבצעים הידועים לשיר היו זוהר ארגוב, שביצע אותו כחלק ממחרוזת ריקודים:  

בעקבות המחרוזת של זוהר ארגוב שהפכה לקלאסיקה, הקליט גם אייל גולן גרסה משלו לשיר באלבום שנקרא 'שירי כיף ומצב רוח':