מדברים על שלום

ב-27 בספטמבר 2000 פרצה התקוממות פלסטינית אלימה כנגד מדינת ישראל, התקוממות שלימים תיקרא "האינתיפאדה השנייה" (הפלסטינים מכנים אותה "אינתיפאדת "אל-אקצא"). ההתקוממות פרצה עקב הכישלון של ועידת קמפ דיוויד¹, ושרשרת האירועים שבאה בעקבות פריצתה – כגון "הלינץ' ברמאללה" (לינץ' בשני חיילי צה"ל, יוסי אברהמי ו-וואדים נורזיץ'), "אירועי אוקטובר 2000" (גל של מהומות והפגנות אלימות של ערביי ישראל), וגל של פיגועי התאבדות שביצעו מחבלים פלסטינים ברחבי הארץ – הובילו לתחושה בקרב הציבור הישראלי ש"אין פרטנר" (כהגדרתו של אהוד ברק) שעמו ניתן להגיע להסכם שלום.

בשנת 2001 הוציא הזמר מוקי את השיר "מדברים על שלום". השיר, שזכה להצלחה רבה, נתפס כמייצג את הלך הרוח הישראלי של אותה תקופה ונקרא גם כתגובה לחוסר ההצלחה של הסכמי אוסלו² להתממש.

לפני תחילת השיר מצטט מוקי פסוק מספר תהילים (פרק קיד, פס ג') – "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר". ההקדמה הזו מעמידה את הדובר בשיר בעמדה של התעמתות, כאשר הוא ככל הנראה מציע שהשיר עצמו הוא זה שיכול לגרום לאיתני הטבע לשנות את מסלולם (כפי שנראה בשיר).

כולם מדברים על שלום
אף אחד לא מדבר על צדק
לאחד זה גן עדן לאחר גיהינום
כמה אצבעות על ההדק?

האמירה שפותחת את השיר חזקה מאוד, העיסוק בשלום מכסה את הדיבור על הצדק. ומוקי מפרט – "לאחד זה גן עדן לאחר גיהינום", כלומר העולם אינו שוויוני כלפי החיים בו. העובדה שיש "אצבעות על ההדק" מלמדת שהעולם מתנהל בכוח הנשק ותחת איום מתמיד של שימוש בכוח כדי להשיג מטרות פוליטיות ואישיות. העולם נתון במלחמה, מה שלכאורה דורש שידברו על שלום, אבל להבנתו של מוקי, העיסוק בשלום ממסך את העיסוק בצדק עצמו, שהוא (על פי מוקי) הבסיס להשגת שלום ולא ההיפך.

עד מתי יהום הסער? עד מתי אדם בן כלב?
מחליקות הפנים על התער, מלטפות אצבעות את החרב.
לפעמים החיים מורידים אותי על הברכיים
אין שומר את השער, אין סימן משמיים.
אני רואה אנשים שחיים חלומות ותקוות
אנשים שחיים רק תככים ומזימות.
יש ששואלים שאלות ואין תשובות
יש כאלה מלאים רק טענות ודרישות, אבל…

הבית הראשון מפרט את הטענה של מוקי דרך תיאור המצב הנוכחי. הוא משתמש בדימויים תנ"כיים כ"עד מתי יהום הסער" – כלומר עד מתי תשרור סערה, ואולי הוא מכיר את הביטוי דווקא מהמנון הפלמ"ח "מסביב יהום הסער אך ראשנו לא ישח…"

עד מתי יהיה האדם "בן כלב"? שואל מוקי, כלומר עד מתי ירד האדם למדרגה שהוא בן של כלב, נחות אפילו מכלב? (ואולי מדובר בהתייחסות לספר "אדם בן כלב" של יורם קניוק). הפנים 'מחליקות על התער', בניגוד לאצבעות 'המלטפות את החרב' – כלומר הסכנה כאן קיימת והיא מיידית ותמידית. מצד אחד, הפנים 'המחליקות על התער' הם עדות לכך הסכנה האורבת היא סכנת חיים, ומצד שני, במקביל, האצבעות 'המלטפות את החרב' רואות את הכוחניות כאופציה כמעט נחשקת. הליטוף מעמיד את החרב כאובייקט של תשוקה. המלחמה היא גם השתוקקות אליה.
האמירה של מוקי ש'החיים מורידים אותו על הברכיים', בצמידות לתיאור התער והפנים והאצבעות המלטפות את החרב, יוצרת תמונה של מי שמחכה שראשו ייערף בידי החיים ש'הורידו אותו על הברכיים'. זו נקודת השפל הגדולה שבה הדובר חש שהעולם ניצח אותו.

בהמשך מוקי מתאר עולם שהתנתק מחזונו. בשער "אין שומר", מהשמיים "אין סימן" לשום דבר, ואנשים חיים ללא חלומות או תקוות. ההווה הופך להווה מתמשך ללא תקווה וללא אופק – רק "תככים ומזימות", שאלות ללא תשובות ו"טענות ודרישות". ואז הפזמון החוזר מבהיר שכל זה ממוסך בידי הדיבור על השלום (כמושג אוטופי) תוך התעלמות מחוסר הצדק היומיומי – מה שמחייב את הופעת הצדק.

כולם מדברים על שלום…

אז נשארים לבד, מדברים אל הקיר, אין עם מי לדבר
אם רק נבין שכולנו אחד, נראה הכל מתחבר

כאן ממקד מוקי את הבעיה, ובשפה ישירה וחדה קובע שהתפיסה שבה כל אחד רואה רק את עצמו ולא את החברה כקבוצה, היא זו ששמה את החברה במסלול התנגשות – כולם "נשארים לבד" ו"מדברים אל הקיר". מוקי אינו מסתפק בלומר את הדברים כביקורת אלא גם מציג את התיקון – ההבנה "שכולנו אחד" היא זו שתחבר את האנשים יחדיו לקבוצה מגובשת.

כשיישרף רכושך, תישרף נשמתך
אם לא תמהר להציל את עצמך
רצחנו אדמה ורצחנו נשמה
כמעט ולא נשאר לנו אוויר לנשימה

השורות הבאות יוצרות דימוי של תקופה אלימה. מוקי קושר את שריפת הרכוש לשריפת הנשמה, האדמה נרצחת והנשמה גם נשרפת וגם נרצחת. לא ברור מדוע השורות הקשות האלו מגיעות לאחר שמוקי כבר הציע אופציה של שינוי ותקווה, ויכול להיות שהתשובה נמצאת בשורות הבאות – שורות המעידות על מחזוריות העולם.

והעולם בתנועה מתמדת –
עושה סיבוב וחוזר לאותה נקודה
מה שעולה, חייב לרדת
איך לוקחים את הכל במידה?

העולם נמצא "בתנועה מתמדת" ו"חוזר לאותה נקודה", כלומר שב על עקבותיו כך שלאחר פאזה חיובית תגיע פאזה שלילית וחוזר חלילה. אם "מה שעולה, חייב לרדת", תוהה מוקי, "איך לוקחים את הכל במידה?", כלומר כיצד לקחת הכול במידתיות ולקבל את התנועה המתמדת של העולם בין הקצוות?

כולם מדברים על שלום…

ויש אנשים שלוקחים בעלות על אלוהים
ויש נאבקים, בועטים ושורטים
כמה מאיתנו באמת מקשיבים?
כולם מדברים על שלום.

כאן מתעמת מוקי מול הדת הממוסדת – "אנשים שלוקחים בעלות על אלוהים" ו"נאבקים, בועטים ושורטים"(אולי) בשמו של האל. בסופו של דבר האמרה נותרת תלויה באוויר, ומוקי משאיר למאזין להבין לבד מה הבעיה עם אנשים "שלוקחים בעלות על אלוהים". השאלה "כמה מאיתנו באמת מקשיבים?" אכן בוחנת את הקשבת המאזין.

לכולם יש אותו החלום
על פני הר, על פני עמק
ממשיכים לדבר, מדברים על שלום
אבל לא ייכון שלום בלי צדק

בסוף השיר מוקי שב ומדבר על החלום ועל התקווה המשותפים לכולם – גם אנשי ההרים וגם אנשי העמקים."כולם מדברים על שלום" שהוא כנראה חלום אוטופי המשותף לכולם, אך מוקי מפקפק באפשרות של מימוש החלום, שכן מבחינתו – וכך הוא חותם את השיר – "לא ייכון שלום בלי צדק". מוקי אינו מרחיב מהו הצדק שעליו יושתת השלום, אבל יכול מאוד להיות שהשיר כולו מנסה להבהיר מהו אותו צדק, או יותר נכון היעדר הצדק – העוול האנושי היומיומי, הכואב והמיידי הנגרם לאנשים בחיי היום-יום.

השיר "מדברים על שלום" נכלל באלבום הסולו הראשון של מוקי – "שמע ישראל", והיה הבולט והמושמע מבין שירי האלבום. מוקי (דני ניב), לשעבר חבר בלהקת ההיפ-הופ "שב"ק ס' ", הקליט את האלבום לאחר התפרקות הלהקה. האלבום, שראה אור בשנת 2001, זכה להצלחה גדולה ונמכר בלמעלה מ-25,000 עותקים; השיר "מדברים על שלום", שכאמור היה הבולט שבשירי האלבום, הושמע רבות ברדיו על רקע האינתיפאדה השנייה ואף הגיע למקום הרביעי במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג' (ה'תשס"ב-2002).

בעקבות הצלחת האלבום והשיר זכה מוקי בתואר "תגלית השנה" במצעד השנתי של רשת ג' (שכבר הוזכר לעיל) ובתואר "זמר השנה" במצעד הפזמונים העברי השנתי של גלי צה"ל (שהתקיים באותה שנה). בהמשך השנה אף זכה מוקי בפרסי אקו"ם בקטגוריות "אלבום השנה" ו"שיר השנה".

"כולם מדברים על שלום (עם שרון)" – פרודיה של אלי יצפאן, במסגרת תכנית הבידור שהגיש הבדרן בשנים 2006-2001 ("יצפאן")