נשל הנחש

< 1 דקות

 

שוב אני מוצץ גבעול
תחת גשר מט ליפול
כשמעליי העגלות בתנועה מתמדת
שוב אני מתחיל לשאול
מה לרצות מה לאכול
כשהנמלה העניינית אותי מודדת.

 

אחת לאיזה זמן מוגבל
אני נשמט אביון ודל
ממירוץ הכרכרה המשתקשקת
נפלט משצף מעגל
וכמו שוקע תחת גל
כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת.

 

ואבא תמיד אומר
תעזבנו יום יעזבך יומיים
העגלה נוסעת אין עצור.
קפצת ממנה היום
חלפו שנתיים
והנה נשארת מאחור.

 

צולל חופשי ללא מצנח,
לכל הכיוונים נפתח,
והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת,
כך שבינתיים אני נח,
כך כמו שאני מונח
כשהתאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת.

 

עני ורש ומרושרש,
מביט בנשל הנחש.
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח.
בהשילי בלי כל חשש,
תרבות של עור אשר יבש,
וכמו חדש למחוז חפצי אגיע.

 

אך אבא בשם אומרו
"תעזבנו יום יעזבך יומיים" –
העגלה נוסעת אין עצור
לא קפצת עליה היום
חלפו חודשיים
והנה נשארת מאחור.

 

וגם הייתה לי בחורה
קצת פראית קצת לא ברורה.
אך לא הגיע לה שאשתגע –
אז במכונית שכורה
הרסתי לה את הצורה
ועכשיו אני מתגעגע.

 

ולך תצא מזה עכשיו,
איך תצא מזה עכשיו,
מוצץ גבעול מתחת איזה גשר
מי צריך אותך עכשיו?
מי בכלל זוכר אותך עכשיו?
לך תתחיל למצוא שוב את הקשר.

 

ואבא חוזר ואומר:
"תעזבנו יום יעזבך יומיים"
העגלה נוסעת אין עצור
קפצת ממנה היום
חלפו שעתיים
והנה נשארת מאחור.

 

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם


על השיר "נשל הנחש" שכתב והלחין מאיר אריאל.

רקע

ב-18 ביולי 1999 נפטר הזמר מאיר אריאל מקדחת הבהרות והוא בן 57 שנים בלבד. במשך חייו נודע מאיר אריאל כמשורר, כותב וזמר, ועיקר פרסומו היה בקרב קהל אוהדים קטן ואדוק של יוצרים אחרים שהעריכו והיללו את יצירתו, ובהם שלום חנוך, אהוד בנאי ורבים אחרים. שיריו המפורסמים ביותר של אריאל היו אלו שהושרו בידי זמרים אחרים: 'מכופף הבננות' ששר אריק איינשטיין, 'שלל שרב' בביצועו של גידי גוב, 'ערב כחול עמוק' בביצוע ריטה, 'הולך בטל' בביצוע להקת תמוז ועוד. לאחר מותו של אריאל, ובעקבות מפעל ההנצחה ליצירתו שערכה משפחתו, הפכו שיריו של מאיר אריאל להיות מוכרים יותר בקרב הקהל הרחב, עד שבשנת 2014, 15 שנה לאחר מותו, נערך מופע הוקרה לזכרו שמומן מכספי הקהל הרחב.

אחד השירים של אריאל, שהתפרסם עוד בחייו, היה 'נשל הנחש' – שיר שנכתב לזכר אביו שנפטר בשנת 1989, במהלך העבודה על אלבומו השלישי – 'ירוקות'. השיר עוסק במהות החיים ובדרך הנכונה לחיותם.

רעיונות מרכזיים

שוב אני מוצץ גבעול
תחת גשר מט ליפול
כשמעליי העגלות בתנועה מתמדת
שוב אני מתחיל לשאול
מה לרצות מה לאכול
כשהנמלה העניינית אותי מודדת.

הבית הראשון מציג את הדובר במצב שמבהיר שמדובר בחזרה על אירוע שכבר קרה בעבר – השיר מתחיל במילה "שוב" וחוזר עליה כמעט בכל שורה. הסיטואציה המתוארת היא של אדם ה"מוצץ גבעול", פעולה חסרת כל ערך תזונתי, כלומר הוא אינו אוכל או שותה. למרות התיאור הלכאורה פסטורלי-חקלאי ("גבעול""עגלות"), המקום שבו יושב דובר השיר הוא "גשר מט ליפול", כשמעליו העגלות עוברות "בתנועה מתמדת". התנועה המתמדת מנוגדת לכך שהדובר נמצא בחוסר תנועה, בנהר או בוואדי עמוק (הוא נמצא מתחת גשר) ומציג חזות רגועה במיוחד.

הבית ממשיך ומציג את עמדת האדם שאינו יודע מה הוא רוצה מחייו – הוא שוב מתחיל לשאול "מה לרצות מה לאכול". העיסוק של הדובר בצורכי הגוף נעשית בצורה שכלתנית, אך אנו יודעים שכשאדם רעב ויש לו צורך אמיתי באוכל הוא אינו שואל מה לאכול, אלא הוא חייב לאכול. למרות זאת, הדובר מציג את יכולתו לשלוט ברצונותיו דרך מחשבות. השורה האחרונה מבהירה שהדובר רואה את עצמו ובטלנותו גם דרך עיני החברה כפי שהיא מתגלמת ב"נמלה העניינית" שמודדת אותו. השימוש בנמלה מרמז לסיפור של הנמלה והצרצר. רוב האנשים, כמו הנמלה, עמלים כל הקיץ כדי לא לרעוב בחורף, אבל הדובר חריג בחברה הזאת והוא מודע לכך, ובעוד כולם עובדים קשה כדי לספק לעצמם מזון, הוא "מוצץ גבעול", בבחינת לוקח את מה שהטבע מציע לו, גם אם אין הדבר משביע את צרכיו הפיזיים.

אחת לאיזה זמן מוגבל
אני נשמט אביון ודל
ממירוץ הכרכרה המשתקשקת
נפלט משצף מעגל
וכמו שוקע תחת גל
כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת.

הבית השני כבר מבאר את המהלך שהוביל אל הבית הראשון. הדובר מצדיק את עצמו ואומר ש"אחת לאיזה זמן מוגבל" הוא "נשמט אביון ודל", כלומר גם אם הוא מנסה לחיות את חיי החברה העמלנית, בכל פרק זמן הוא לא מצליח לעמוד במהירות והוא נשמט. התיאור של "מירוץ הכרכרה המשתקשקת" יוצר המולה פונטית מצלולית שנמשכת בשורות הבאות ('מצלול' היא טכניקת כתיבה שבה הצליל המופק בהגייה של מילה חשוב יותר מהמשמעות שלה).

הפליטה "משצף מעגל" והשקיעה "תחת גל" מתארות את השוני שבין הרעש הגדול של המירוץ לבין השקט מתחת למים, אותו רחש המתואר כ"המולה סחרחרה" שמתרחקת אט אט.
בבית זה מבהיר הדובר שהוא מכיר את המירוץ הכלכלי, הוא אפילו ניסה להיות חלק ממנו, אך משהו גורם לו להישמט מהמירוץ, גם אם זה אומר שהוא יישאר "אביון ודל", כלומר אמצעים. הוא מודע למחיר שהוא ישלם בשל אי יכולתו להשתלב אבל זוהי דרכו, זה מה שהוא יכול לעשות וכך הוא חי. 

ואבא תמיד אומר
תעזבנו יום יעזבך יומיים
העגלה נוסעת אין עצור.
קפצת ממנה היום
חלפו שנתיים
והנה נשארת מאחור.

הפזמון מבטא את הקול המוסרי-חברתי שבתוך הדובר המתגלם דרך קולו של אביו, שבעצמו מהווה פרפרזה על דברי ריש לקיש – "יום תעזבני יומיים אעזבך" (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות דף ס"ח ע"א). מדובר בקול הקורא דרך הדורות לשמירה על הסדר הקיים ומיידע את הדובר על המחיר שהוא ישלם על התמהמהותו בצדי הדרך ועל כך שהוא לא לוקח חלק במירוץ, בבחינת 'אם תעזוב את המירוץ יום אחד, המירוץ יעזבך יומיים; אם תקפוץ ממנה היום, בלי שתבחין יחלפו שנתיים'. והנה הדובר נשאר מאחור, אם כי לא ברור מי קובע שהוא נשאר מאחור, האב? הדובר עצמו? 

צולל חופשי ללא מצנח,
לכל הכיוונים נפתח,
והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת,
כך שבינתיים אני נח,
כך כמו שאני מונח
כשהתאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת.

הבית השלישי מתחיל כאשר הדובר מתאר סיטואציה אחרת לחלוטין. הוא נמצא בצלילה, שמהר מאוד מתבררת כנפילה חופשית "ללא מצנח". כלומר, הוא חודר אל המציאות עם תחושת סכנה גדולה. אין משהו שיאט או ירכך את ההתנגשות שלו עם המציאות, זוהי נפילה מסוכנת, סכנת חיים. בניגוד למצנח שלא קיים, הדובר נפתח "לכל הכיוונים", כלומר רואה את עצמו כמי שכל הכיוונים האפשריים מסקרנים אותו ואליהם הוא רוצה להיפתח, אבל דווקא החוויה הזאת שבה הוא משתוקק לכל הכיוונים, דווקא היא זו שהורסת אותו, שכן אין הוא מסוגל להחליט באיזה כיוון לבחור, ולכן הוא נקרע בין הכיוונים כולם. דווקא במצב הזה של נפילה מתמשכת ללא יכולת לבחור כיוון, אנו שוב מוצאים את הדובר באותה עמדה כמו בבית הראשון, הוא "נח"במקומו, חסר יכולת להחליט גם כשהמציאות או פני הקרקע מתקרבות אליו במהירות.

אם בבית הראשון הדובר נשמט מדי פעם מהמירוץ, כאן הוא מבהיר שגם כשהוא במירוץ הוא אינו מסוגל לנווט את דרכו בתוכו, ובסופו של דבר התוצאה המתקבלת זהה – הוא "נח", כמו שהוא "מונח", כשהתאוצה שמעליו – אולי התאוצה של נפילתו מטה מטה – "שוב ושוב דורסת" אותו. כלומר הוא כבר היה במצב הזה בעברו, זה מצב שהוא חווה שוב. 

עני ורש ומרושרש,
מביט בנשל הנחש.
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח.
בהשילי בלי כל חשש,
תרבות של עור אשר יבש,
וכמו חדש למחוז חפצי אגיע.

בבית הרביעי נבנית הבנה של הדובר על מצבו. הוא "עני ורש", וההדגשה בהכפלת המילה "מרושרש" מזכירה את השטרות המרשרשים. כלומר החסר של הממון מודגש בעוצמה כפולה. במצב הזה הדובר "מביט בנשל הנחש", ומקווה שגם הוא היה יכול לעבור תהליך דומה: להשיל את העור ולהצמיח במקומו עור חדש. כמו הנחש, הדובר רוצה להמציא את עצמו מחדש, להשיל "בלי כל חשש" את עורו, כלומר להיות חשוף ופגיע במקומו החדש, אך גם 'להגיע אל מחוז חפצו' "כמו חדש", כלומר כאדם חדש, לממש את הפנטזיה שבה הוא בורח מעצמו והופך למישהו אחר – ללא משקעי העבר. מאחר שהשיר עוסק בשינוי וביכולת של האדם לקבל את עצמו ואת דרך הבחירה שלו בחיים כמצב נתון, אין פלא שאריאל בוחר בנשל הנחש לתאר את השיר כולו, זוהי התקווה לשינוי, להתחדשות וליצירת אדם אחר מתוך הקיים.

אך אבא בשם אומרו
'תעזבנו יום יעזבך יומיים' –
העגלה נוסעת אין עצור
לא קפצת עליה היום
חלפו חודשיים
והנה נשארת מאחור

אך הפזמון החוזר מחזיר את הדובר אל קרקע המציאות. בעוד שבפזמון הקודם התחיל הפזמון ב-ו' החיבור, כאן הפזמון מתחיל בהנגדה לחזונות ורצונות הבריחה של הדובר – "אך אבא חוזר ואומר", ובניגוד לפזמון הקודם, ההבנה שהכרכרה ("העגלה") מתרחקת הולכת וגדלה עם הזמן. בפזמון הקודם לקח לדובר שנתיים להבין זאת, ועכשיו חלפו רק חודשיים מאז שהוא נשאר מאחור. יש תחושה שככל שהדובר מתבגר, כך קטנה היכולת שלו לשחק עם הזמן ולאבד את הזמן. אם בעבר יכלו לחלוף שנתיים, עכשיו חולפים חודשיים, ובפזמון האחרון הזמן יתקצר ליומיים ושעתיים. ככל שהאדם מתבגר, כל רגע אבוד הולך ונהיה משמעותי יותר ויותר. 

וגם הייתה לי בחורה
קצת פראית קצת לא ברורה.
אך לא הגיע לה שאשתגע –
אז במכונית שכורה
הרסתי לה את הצורה
ועכשיו אני מתגעגע.

בבית החמישי נזכר הדובר שהייתה לו בחורה "קצת פראית קצת לא ברורה" – תכונות שככל הנראה נדרשות כדי להיות בקשר עם אדם שאינו מצליח או אינו יכול להיות חלק מהמירוץ. אבל דווקא איתה הדובר מצהיר שהשתגע וזה "לא הגיע לה". דווקא "במכונית שכורה" (כלומר אפילו מקום ההתרחשות בין השניים הוא מקום ארעי שלא שייך לדובר) הוא הורס לבחורה "את הצורה", והוא מתגעגע. 

ולך תצא מזה עכשיו,
איך תצא מזה עכשיו,
מוצץ גבעול מתחת איזה גשר
מי צריך אותך עכשיו?
מי בכלל זוכר אותך עכשיו?
לך תתחיל למצוא שוב את הקשר.

הבית מתחיל מאמירה שהמציאות והמצב שבו הדובר נמצא סוגרים עליו – "ולך תצא מזה עכשיו". להבנתו, אי אפשר לצאת מהמקום שבו הוא נמצא. בשורה השנייה זה כבר הופך לשאלה – "איך תצא מזה עכשיו" אם אתה "מוצץ גבעול מתחת איזה גשר"? בבית זה הדובר מבין את השלכות של עזיבת המירוץ ומודע למחיר; "מי צריך אותך עכשיו? מי בכלל זוכר אותך עכשיו?" הוא שואל, ו"לך תתחיל למצוא שוב את הקשר"

ואבא חוזר ואומר:
'תעזבנו יום יעזבך יומיים'
העגלה נוסעת אין עצור
קפצת ממנה היום
חלפו שעתיים
והנה נשארת מאחור.

הפזמון האחרון חוזר שוב אל הקול החיצוני, האבא שמדבר עם הבן, מזכיר לו ("חוזר ואומר") שהעזיבה של היום שווה עזיבה של יומיים.

השפעה והתקבלות

'נשל הנחש' הופיע לראשונה באלבום 'ירוקות' שראה אור בשנת 1987. למרות אורכו, נוגן השיר ברדיו, בעיקר בגלי צה"ל, אך נותר נחלתם של יודעי דבר בלבד. בשנת 1990 הקליט ערן צור גרסת כיסוי לשיר כחלק מהפסקול של סרט הקולנוע המצליח "שורו", והשיר הפך מוכר יותר.

עם השנים הפך 'נשל הנחש' להיות שירו הידוע ביותר של מאיר אריאל. אריאל ביצע את השיר ביחד עם גידי גוב בתכנית 'לילה גוב' (תכנית האירוח המצליחה של גוב), ולאחר מותו של אריאל בשנת 1999 ביצעו רבים את השיר, ובהם יהודית רביץ, אביב גפן, בועז מעודה, לירון הרמתי ומאיה בלזיצמן.

ביצועים מיוחדים

ביצוע של מאיר אריאל וגידי גוב בתכנית 'לילה גוב': 

ביצוע של אביב גפן במופע מיוחד שנערך לזכרו של אריאל במלאת שנה למותו (מופע שהחל מסורת של מופעים לזכרו של אריאל המתרחשים מדי שנה ביום מותו):  

מאיה בלזיצמן בביצוע ייחודי לשיר בליווי צ'לו:  

לקריאה נוספת

" 'נשל הנחש' של מאיר אריאל/ מבט אופטימי" – ניתוח מעניין של השיר מאת מבקרת המוזיקה תימורה לסינגר.