סליחה

"לא רציתי להכאיב", אומר הדובר – מודע לעובדה שהוא אכן הכאיב. הדובר חושב שאי הכוונה להכאיב יכולה להיות טענה המקלה על חומרת המצב, והוא אף מוסיף – "את היום שכבר נגמר אין לי דרך להשיב", כלומר אי אפשר לבטל את המעשה שנעשה ולהשיב את הדברים לאחור.
לאחר מכן מבקש הדובר להסיר את הכעס מהלב ולנסות למחול. שתי השורות החותמות את הבית מסקרנות במיוחד. המסתורין והאפשרויות הקשות שמציגות השורות פתחו פתח לכמה וכמה פרשנויות. "אל תכי ילד בקרבך, הוא שלך למרות הכול" – אומר הדובר ואינו מבאר.
האם אלו רמזים לאירועים והנסיבות שהובילו להולדת השיר? יש הרואים בשורה זו הסבר לאירוע שהוביל לכתיבת השיר: הדובר עיבר את האישה, ככל הנראה מדובר בהיריון לא רצוי, ולמרות הכול הוא עדיין מבקש מהאישה שלא תפיל את הילד. מעבר לכך, הדובר מבקש שלא תכה את הילד, כלומר שלא תפגע בילד בשל כעסה על האב, שכן הילד גם שלה "למרות הכול". יש הסוברים שה"ילד" הוא דימוי מובהק לחיבור בין בני הזוג ולחיים המשותפים שיצרו, ובשורות האלו פונה הדובר לאישה ומבקש ממנה – באמצעות דימוי הילד – לשמר את החיים המשותפים ולא לוותר עליהם.
פרשנות אחרת מעמידה את הדובר ככזה המבקש מהאישה לראות בו את הילד שבקרבה, כך שלמעשה הבקשה ממנה 'לא להכות את הילד בקרבה' היא בעצם בקשה שלא להכות אותו על המעשה שהוא מרגיש שהוא עשה.

גם ההבטחה,
גם כוחה,
גם רוחה,

הפזמון ממשיך את הבקשה לא לפגוע בהבטחה, בכוחה המאחה וברוחה שאולי עוד יכולים לתקן את היחסים המתערערים בין בני הזוג. 

לו היית את כף ידך
על צווארי מניחה,
לא הייתי עוד מתבייש
שביקשתי סליחה.

סוף הפזמון מגלה שלעצם בקשת הסליחה מתלווה תחושת בושה. מגע כף ידה של האישה על צוואר הגבר הוא סימן לקבלת הסליחה ולהשלמה. בתרבויות מסוימות בעולם העתיק היה מנהג מקובל שלפיו כאשר אדם נכנע או מבקש את סליחתו של האחר (כלומר, יריבו) הוא חושף את צווארו בפניו ובכך מוכן למעשה לעריפת ראשו; אם היריב סולח, הוא יחוש את מגע ידו על צווארו וידע כי נמחל לו. 

איש חכם היה נשמר
ויודע שתלכי.
איש טיפש עם לקח מר
מקווה שתסלחי.

הבית השני עוסק בתובנות המבט לאחור. בדיעבד, כך קובע הדובר, "איש חכם היה נשמר" מלעשות את המעשה שיוביל להליכתה, אולם בעיניו מצבו שלו מסתכם באותו הרגע בהיותו "איש טיפש עם לקח מר". 'הלקח המר' הוא הסתלקות האישה מחייו; הדובר מקווה שבעזרת ההודאה בטעותו (המגולמת בהכרה בנוגע פני הדברים), נמענת השיר תסלח לו.

זכרי לי חסד נעוריי
את אמונתי
כאן מולך מוטלים שברי,
בואי ואחי אותי.

סוף הבית נשמע כמו טיעונים להקלה בעונש; הדובר מבקש מהנמענת 'לזכור את חסד נעוריו', אך עולה התמיהה כיצד קשור 'חסד נעוריו' לבקשת הסליחה המתבקשת: האם היו אלו נעוריהם המשותפים, או שמא מדובר בחסד נעורי הדובר שאהב את האישה בתחילה בצורה לא פוגענית? האם הנעורים הם רק דימוי לימי הקסם והחסד של תחילת דרכם יחד, או שמא מזכיר הדובר לאהובתו את אמונתו בה על מנת לנסות ולשכנע אותה להאמין בו בחזרה?
הבית חותם בהצהרה של הדובר, שאל 'מול האישה מוטלים כל שבריו'. לא ברור אם הסיבה לשבר היא עזיבת האישה, הריב הגדול ביניהם, או עצם הבושה שבבקשת הסליחה. השיר אינו מפרט את סיבת השבר, אך השבר הגדול הזה מדגיש בחדות את עוצמת הכאב שמתלווה לבקשת הסליחה.
השורה החותמת את הבית – "בואי ואחי אותי", נקראת כתחינה נואשת. משורה זו ניתן ללמוד על מורכבות היחסים בין הדובר לנמענת – יחסי תלות והשלמה, יחסים טוטאליים. 

את ההבטחה,
את כוחה,
את רוחה.

בניגוד לפזמון הקודם, כאן מתבהרות השורות הפותחות את הפזמון. בהמשך לבית לפניו מבקש הדובר מהאישה ש'תאחה אותו'. אך מהו האיחוי הזה? השלמת ההבטחה, איזו הבטחה? האם זו הבטחה שהתקיימה בעצם היחסים המשותפים והופרה ברגע הליכתה של האישה? האם זו הבטחה שהאישה נתנה לגבר 'לקיים את הילד שבקרבה'? האם כוחה של ההבטחה נובע מהיותם של השניים ביחד? ומהי רוח ההבטחה? מה "כוחה" ומה "רוחה"? השיר משאיר את כל האפשרויות פתוחות. 

לו היית את כף ידך
על צווארי מניחה
לא הייתי עוד מתבייש
שביקשתי סליחה.

לא יודע מה לומר
לא רציתי להכאיב
את היום שכבר נגמר
אין לי דרך להשיב.

השיר מסתיים בסיכום הטומן בחובו התבוננות אחורה אל הפזמון והבית הראשון: עשינו 'סיבוב שלם', למדנו מעט על המאורע, ועדיין רב הסמוי מן הגלוי – השיר חוזר אל נקודת ההתחלה. הגבר מבולבל, מלא חרטה, ומקווה שהכול ייסלח לו במגע – לא במילה. הוא מתנצל אבל מבין שאת הנעשה אין להשיב.
הלחן הנוגה של מתי כספי עוטף את מילות השיר בעצב עמוק. העיבוד המינימלי, הכולל שירה וליווי בפסנתר בלבד, מעמיד את השיר בקונטקסט מלנכולי ההולם מאוד את תחושת השבר העמוק המתוארת במילות השיר. לחן השיר יוצר מעיין "איזון" בין בתי השיר לפזמון; בעוד שבתי השיר מולחנים באופן מינורי (עצוב) ובהשפעת סגנון הבלוז (השפעה הניכרת בשימוש ב'תווים הכחולים' המאפיינים סגנון זה), פזמון השיר מולחן באופן מז'ורי (אופטימי) – כמעיין מִפְנה הטומן בחובו הבטחה כלשהי. מנגינת הפזמון טומנת בחובה 'עלייה מלודית' (כלומר עלייה לצלילים גבוהים) המשרה רוך, תום ועדינות, אך אל מול ה'עלייה' בפזמון, המנגינה בבתים חוזרת מטה מטה אל העצב.