סתיו יהודי

השיר "סתיו יהודי" מתאר את הסתיו היהודי כפי שאברהם חלפי מבין אותו – עם שלל הזהויות המורכבות המתגלמות בו בזמן בין הפרטי לישראלי ובין היהודי לאנושי.

סתיו יהודי בארץ אבותיי
שולח בי
רמזי אלול.

בשורה הפותחת מתבטאת הזהות המורכבת של חלפי. למה בדיוק מתכוון הדובר בשורה "סתיו יהודי בארץ אבותיי"? האם לארץ מולדתו ולמולדת אביו ואמו הביולוגיים בפולין, או שמא לאבות האומה, כלומר ארץ ישראל כפי שהובטחה לאברהם בברית בין הבתרים?
יהא מיקומו של הסתיו אשר יהא, נשאלת השאלה: מהו אותו סתיו יהודי ששולח בדובר את "רמזי אלול", ומהם בכלל "רמזי אלול"?
"רמזי אלול" הוא מושג הנוגע למגוון רמזים שעל פי האר"י הקדוש (רבי יצחק לוריא, שנחשב למייסד הקבלה) מצויים במילה "אלול" (לדוגמה – "אני לדודי ודודי לי" או "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך"). רמזים אלו מכוונים לעורר את התשובה בלב האדם ולהזכיר לו את מהות החודש המיוחד הזה שבו מבקשים היהודים סליחות.
הדובר אינו מפרט אילו רמזים אלול שולח בו, ואולי הוא מכוון אל עצם העובדה שהצירוף בין הסתיו בארץ אבותיו לידיעה שמדובר בחודש אלול היא זו שיוצרת עבורו את המושג הייחודי 'סתיו יהודי'.

כבר משתגעות בי קצת
הציפורים הקטנטנות שורקות העצב
של יום הכיפורים.

בחלק השני של השיר מפרט הדובר מהו אותו 'סתיו יהודי' שהוא חווה: "הציפורים הקטנטנות", השורקות את"העצב של יום הכיפורים", "משתגעות (בו) קצת". המשפט הלירי הזה מורכב במיוחד וניתן לפרשנויות שונות: האם השיגעון הוא עצם המודעות לציפורים השורקות ב"עצב של יום הכיפורים"?
מעניין שמכל הדימויים שניתן לקשור ליום הכיפורים בוחר חלפי בדימוי של ציפורים קטנטנות השורקות בעצב. העובדה שאין לציפורים ולשריקתן שום קשר ישיר לשלל טקסי המסורת היהודית של יום הכיפורים מרמזת שחלפי יוצק משמעות חדשה למסורת יום הכיפורים, מסורת שאליה הוא מצמיד גם חוויה של ציפורים השורקות בעצב.
דימוי זה מעניק ליום הכיפורים ול'סתיו היהודי' גוון עצוב. ההלחנה המינורית של יוני רכטר מדגישה את הממד הסתווי במילים, ובעיבוד המוסיקלי (שנכתב אף הוא על ידי רכטר) נעשה שימוש באורגן "בלוזי" (אורגן שצלילו וסגנון נגינתו הוא ברוח מוסיקת ה"בלוז") לליווי השיר – מה שטובל את השיר באווירת "בלוזית". כשהאורגן והפסנתר מתלווים לשירתו הנוגה של איינשטיין (שירה המלאה בתוגה ובצער מאופק בבתי השיר), השיר 'נמלא' שלכת ונצבע באווירה נוגה המדגישה את תפיסת הסתיו המלנכולי.

אז יתקע בשופרות לפתוח שערי שמים.
ופנים יהודיות מן הגולה
באפרפר נוגה
ירחפו לפני כיסא אדון עולם.

בחלקו השלישי של השיר, מבטו של הדובר מתנתק מהחוויה האישית והייחודית של יום הכיפורים (כפי שהוא חווה אותה) ומתחבר אל החוויה המוכרת יותר של יום הכיפורים – תקיעת השופרות לפתיחת שערי השמים ותיאור של "פנים יהודיות מהגולה" בצבע "אפרפר נוגה" המרחפות "לפני כיסא אדון עולם". לכאורה, תיאור הפנים כנשמות המרחפות "לפני כיסא אדום עולם" מרמזות על התפיסה הדתית שעל פיה כל הנשמות עומדות לפני כיסא הכבוד וביום הכיפורים נחתם גורלן. ואולם, התיאור של אותן "פנים יהודיות מן הגולה" כתמונות שחור-לבן ישנות (שהרי צבען הוא "אפרפר נוגה") מרמז אולי על נשמות הנספים בשואה שעומדות מול כס הכבוד.
ההלחנה של רכטר יוצרת פרשנות ברורה מאוד; בעוד ששני הבתים הראשונים הם מינוריים ומלנכוליים, רכטר מסמן את חלקו השלישי של השיר כפזמון ומלחין אותו כפזמון מזו'רי עם הרמוניה "נפתחת" (וכך מתגלה המינוריות של הבתים הראשונים). הפזמון המזו'רי עולה ומטפס מלודית (עם אווירה של עוצמה ותקווה) עד אמצעו, שם הוא חוזר להיות מינורי. 

ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה
בעומק עיניהן

ההלחנה של רכטר מנתקת את שתי השורות האחרונות ממבנה השיר; הן מופיעות רק לאחר ששני הבתים והפזמון חוזרים פעמיים. כשהשורות הללו מגיעות כך בסיום השיר, הן מקבלות משמעות חזקה יותר ומותירות חותם משמעותי על המאזין.
בקבלה משמש המושג "ניצוצות" לתאר את הטוב האלוהי שהתפזר בעולם בתהליך שבירת הכלים. לפי הקבלה, תיקון העולם יבוא על ידי בירור הניצוצות והחזרתם. תיאורו של חלפי על ה'ניצוצות בעומק העיניים' מותיר רושם של הבזקי אור בחשכה גדולה ואפורה – תמונה כמעט מיסטית של הוד וגדולה שבה שערי השמים נפתחים לקול השופרות, ודמויות בעלות "פנים יהודיות" (אשר "בעומק עיניהן" ניצוצות המסמלים את השבר הדורש תיקון) מגיעות אל השערים ובאמתחתן "בקשות ותחנונים".