עבדים

בקיץ של שנת 2011, בעקבות המחסור בדירות בתל אביב ועלייה במחירי השכירות של הדירות הקיימות, עברה עורכת וידאו צעירה בשם דפני ליף לגור באוהל בשדרות רוטשילד. היא כתבה על כך בעמוד ה'פייסבוק' שלה, ובתוך ימים אחדים הצטרפו אליה עשרות ולאחר מכן גם מאות ואלפי צעירים שעברו לגור ב"עיר אוהלים" בשדרות רוטשילד, שהוקמה במחאה כנגד יוקר המחיה בישראל. מה שהחל בצעד קטן של הקמת אוהל במרחב הציבורי, הפך מהר מאוד לגל מחאה שסחף אחריו מאות אלפי אזרחים ישראלים. הממשלה הגיבה בהקמת ועדה בראשות הכלכלן פרופ' מנואל טרכטנברג ('ועדת טרכטנברג') שהמליצה על מגוון צעדים להורדת יוקר המחיה, כגון הסרת חסמים מפני ייבוא של מוצרים מחו"ל ופתיחת השוק לתחרות. המחאה שפרצה בקיץ 2011 הייתה ייחודית בשל התמקדותה במצב הכלכלי-חברתי ולא במצב הביטחוני-מדיני.

בשנת 1998, 13 שנים בטרם פרץ גל המחאה, הוציא ברי סחרוף (כבר אז יוצר מוערך) את אלבומו 'נגיעות'. השיר 'עבדים' אמנם לא נקשר ישירות עם המחאה החברתית של קיץ 2011, אך אין ספק שהוא מתאר בפני המאזינים את החוויה של עולם שבו החיים נמדדים בפרמטרים כלכליים בלבד – עולם של כוחות משעבדים ומשועבדים. בדיעבד, השיר של סחרוף תיאר היטב את הפיכת הנושא הכלכלי-חברתי למרכיב מרכזי בשיח הציבורי בישראל – את תחושת ההתמכרות לשפע, את הרעב הבלתי ניתן לסיפוק של צבירת ממון, ואת הרצון למצוא חיים ראויים ובעלי משמעות.

במקומות המוכרים
לא שומעים לא רואים
כאילו אנחנו אוויר

השיר מתחיל בפרפראזה על הפסוק הידוע "על נהרות בבל שם ישבנו וגם בכינו". בעוד שהפסוק מתאר בכי על חורבן הבית והגלות, כאן אין מדובר בנהרות בבל כי אם ב"נהר אספירין", התרופה הפופולרית נגד כאב ראש. הדובר (סחרוף) איננו נמצא בגולה אלא "במקומות המוכרים", ובכל זאת אין לו את היכולת לשמוע או לראות. הוא מרגיש שהוא "אוויר" ביחס לחברה הכללית, שקוף עבור העולם. 

עוד מעט ייגמר הסרט
בקרוב המציאות
התמונה מטושטשת
והצליל לא ברור

בהמשך הבית תוהה הדובר בנוגע למציאות. התחושה ש"עוד מעט ייגמר הסרט" ו"בקרוב (תתחיל) המציאות"מסתבכת עם 'התמונה המטושטשת' וה'צליל הלא ברור'. סחרוף מתאר תהליך של התפכחות ויקיצה מחלום אוטופי כלשהו. אך אין מדובר ביקיצה אל מקום ברור ואל תמונת מציאות חדה. היקיצה היא אל חוויה של טשטוש, כלומר היא לא לגמרי. התובנה היא שגם כש'יוצאים מהסרט', המציאות לא ניתנת לפענוח מהיר שכן היא מורכבת משכבות רבות – מציאות מעורפלת של חוסר ודאות. 

כי כולנו עבדים אפילו
שיש לנו כזה כאילו
פותחים פה גדול
ומחכים לעונג הבא
כולנו מכורים של מישהו
שמבקש עכשיו תרגישו
פותחים פה גדול
ומחכים למנה הבאה

הפזמון כבר מבהיר במה עוסק השיר. סחרוף מסמן את הקבוצה וקובע ש"כולנו עבדים" של מישהו. השימוש במילה חזקה כמו 'עבדים' מבהירה את חומרת המצב. התודעה הרווחת בדבר היותנו בני חורין החיים במדינה דמוקרטית (ולכן בעלי זכויות פרט וחופש בחירה) נשברת כשסחרוף קובע ש"כולנו עבדים". סחרוף משתמש בביטוי הלשוני "כזה כאילו" (ביטוי המייצג את השפה הנמוכה של ילדי ישראל שאינם מסוגלים להתנסח בבהירות ואומרים 'כזה' ו'כאילו' במקום להגיד את שם הדבר עצמו) כיוון שהוא מבקש לקרוע את מסכת העמדת הפנים המתחבאת מאחורי העמימות והעמדת הפנים שיש לנו "כזה" ו"כאילו", כלומר את הפיקציה בדבר היותנו בני חורין.

שאר הפזמון מתאר את הסיטואציה הכלכלית דרך תחושות של הקיום הבסיסי – רעב ועונג. סחרוף מסמן את החברה ככזאת שמכורה ל"עונג הבא", כלומר, לצרכים שלעולם לא יבואו על סיפוקם (ועל הדרך הוא גם יוצר קישור לשיר 'עד העונג הבא' של להקת 'המכשפות'). הצרכים שהחברה מכורה אליהם אינם חומריים אלא התמכרות ("למנה הבאה") שנובעת מחסכים נפשיים ולא מצורך חומרי.

מעבר לכך, הפזמון מציג את השעבוד הכלכלי כיחסי כוחות בין בני אדם. "כולנו מכורים של מישהו", כלומר גם אנשים שמרגישים חופשיים הם בעצם עבדים של מישהו אחר. 

חלונות ראווה יפים פה
זה הכול למכירה
גם אנחנו תלויים
עם פתקי החלפה

'חלונות הראווה היפים' מסמנים את הייצוג החיצוני של הדברים. החלונות "יפים" ו"הכול למכירה", כלומר גם היופי הוא למכירה. אין שום ערך שאינו נמדד בכסף שאתו ניתן לחיות ולשמר את משמעותו עבור האדם. סחרוף מפליג משם וקובע שגם "אנחנו" – כלומר כל הקבוצה שעמה הוא מנהל את הדיאלוג הזה "תלויים עם פתקי החלפה". לא רק שאנחנו ניתנים להחלפה בקלות בידי אדם אחר, אלא האדם עצמו נתפס כמוצר שאפשר לרכוש ולהחליף כאוות רצוננו, מבלי להתייחס לרצונותיו או למעמדו כאדם חופשי. 

אז מה נעשה עם הכעס הזה
מה יהיה עם הקנאה
כולם רוצים להיות חופשיים
אבל ממה אלוהים ממה

המצב שמתאר סחרוף יוצר אצל האדם כעס וזעם; האדם מבין שהוא משועבד למערכת והוא כועס על היותו 'מוצר התלוי על הקולב עם פתק החלפה'. "הקנאה" שבין אנשים והרצון לכוח הם בין הגורמים החזקים שמובילים לעיוות זה. לכן תוהה סחרוף (בשיא המודגש מבחינה מוזיקלית) "ממה" בני האדם "רוצים להיות חופשיים" – הרי הם לכאורה חופשיים!  אבל מה שמשעבד אותם אינו גורם חיצוני אלא חסך פנימי – תחושה של היעדר משמעות.

מבחינה מוזיקלית, יצר סחרוף בשיר עולם שנע בין מתח מאופק המאפיין את הבתים לפזמונים סוערים שבהם מתפרץ המתח החוצה. ההגשה הקולית של סחרוף מבליטה את היחס הציני והזועף המתלווה אל השיר בנוגע למערכת הכלכלית בישראל – מערכת קפיטליסטית הגורמת לבני אדם להשתעבד לה כעבדים מודרניים.

אף שסחרוף היה יוצר מוערך מאוד כבר מסוף שנות השמונים וזכה להצלחה ופרסום בעקבות עבודתו כחלק מהצמד 'פורטיסחרוף', היה זה האלבום 'נגיעות' שפרץ לו את הדרך אל לב ה'מיינסטרים' הישראלי. האלבום, שיצא לאור ב-1998, כלל שירים כמו 'עבדים' ו'ככה זה' – שירים שהושמעו רבות ברדיו והפכו ללהיטים גדולים.

השיר 'עבדים' היה חריג בהתייחסו אל המצב הכלכלי-חברתי כגורם מעצב של החברה הישראלית. 

בשנת 2003 הוציא ברי סחרוף את אלבום שתיעד הופעות ובו ביצוע אקוסטי – כמעט 'שירה בציבור' – של השיר 'עבדים'. השירה מרובת הקולות, וההפשטה של השיר מכל האלמנטים המוזיקליים ה'בומבסטיים' שמאפיינים את הביצוע המקורי (ביצוע בסגנון רוק עם גיטרות חשמליות), הופכים את השיר להמנון חברתי המתכתב עם מסורת מוזיקת ה"פולק" של שנות השישים (Folk – מוזיקת עם). כך הופך את השיר להמנון חברתי ולשיר מחאה מובהק: