עבודה שחורה

הם כושים אשר עברו ליהדות בכוח החרב במאה השישית לפני ספירת הנוצרים. אין להם כל קשר ליהדות.

כך אמר ארתור רופין ב-1934, בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית שעסקה בהענקת אשרות עלייה ליהודי אתיופיה מקהילת "ביתא ישראל". לדעת רופין, העם היהודי שייך לגזע ההודי-הגרמני הלבן, ולכן אינו כולל עמים שחורים או עמים בעלי מאפיינים אסייתיים. משה שרת, מי שלימים יהיה ראש ממשלת ישראל, טען אז לעומתו כי "הדבר הקובע בלאומיות הוא ההכרה". אם אנשי "ביתא ישראל" מזהים עצמם כיהודים לכל דבר, ראוי להעלותם לישראל. 

הוויכוח לגבי יהדותם של יהודי אתיופיה נמשך עוד שנים רבות. ב-1973 הוציא שר הפנים באותם ימים, יוסף בורג, צווי גירוש לבני הקהילה ששרדו בארץ באותה תקופה. כדי למנוע את גירושם פנו נציגיהם אל הרב עובדה יוסף, גדול הפוסקים של הדור, בניסיון לשכנעו לקבלם לעדת ישראל. הרב עובדיה הסכים שבני הקהילה הם אכן ממוצא יהודי, אך פסק שעליהם לעבור גיור לחומרה, מחשש שבמהלך השנים התערבבו בקהילתם גם לא יהודים.

החל מאמצע שנות ה-80, בעקבות לחץ של הוועד למען יהודי אתיופיה, החלה ממשלת ישראל לעודד יהודים בני אתיופיה לעלות לישראל. כאשר הגיעו העולים הראשונים מאתיופיה לישראל ונאמר להם כי עליהם לעבור תהליך של גיור, הם החליטו למחות וצעדו לירושלים. על רקע אירועים אלה כתב אהוד בנאי את שירו "עבודה שחורה", שהופיע בתקליטו הראשון "אהוד בנאי והפליטים" מ-1987.

ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור

הבית הראשון מעמיד את הסיטואציה של איחוד בין חלקי העם השונים, כבסיס לחווייה אידילית של איחוד חלקים שונים מאותו העם הפזמון מביא את זה לשיא כשבנאי שר על האור שהוא רואה בעיניהם, הבטחה לחוויה מוארת. אך השורה החותמת את הבית הראשון, משמיטה את כל התקווה לאיחוד כשהיא מעלה את עניין צבע העור כגורם משמעותי בהתייחסות של המדינה אל העולים החדשים – השבר מתבטא בשורה שבה מתבקשים העולים החדשים לטבול (במקווה) כדי להיהפך ליהודים, זאת בשל העובדה שהרבנות אינה מכירה ביהדותם כיהדות לגיטימית. בנאי מבהיר שעצם הטבילה שוטפת מהם את התמימות. ומי יידע אם אברהם, אבי האומה היהודית, לא היה שחור? השאלה הרטורית הזו, מבהירה את הכשל הלוגי שבעניין, שכן אם אברהם היה שחור, כיצד ניתן להבין שצאצאיו קובעים שצאצאים אחרים מזרעו, אינן שמשתייכים לעם היהודי רק בשל צבע עורם. בשורות של הפזמון החוזר מבטא בנאי את הרגשות שמעוררים בו העולים מאתיופיה. הוא רואה בעיניהם "איזה אור", אולי האור של התמימות שהביאו עמם, או האור של האמונה היהודית העתיקה שקורנת מהם. בשאלה "מי ידע אם אברהם לא היה שחור" יש מחאה על היחס המפלה של יהודי אתיופיה משום צבע עורם. מכיוון שאין לנו מידע היסטורי על אברהם, ייתכן שגם הוא, אבי האומה היהודית, היה שחור. ולכן, אומר בנאי, אין מקום לאפליה על רקע צבע העור בתוך העם היהודי. 

האחים כהי העור במרכז קליטה בטבריה
מנסים לקלוט ולהיקלט וזה לא קל
מאצל המדורה, מעבר להרי החושך
אל הרחוב המקומי, הדיגיטלי, המבולבל.
הם שנים חלמו על בית ועכשיו זו המציאות
גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות

הבית השני מציג את המציאות של עולי אתיופיה בישראל: הם חיים במרכז קליטה בטבריה, הרחק ממרכז הארץ, מנסים להיקלט במדינה החדשה ולקלוט את אורחותיה, וזה דבר לא קל. שתי השורות הבאות מסמלות את המעבר שלהם מסביבה אחת לסביבה אחרת. בנאי מצייר את מקום מוצאם של יהודי אתיופיה כמקום רחוק בעל אורחות חיים פרימיטיביים: "מאצל המדורה, מעבר להרי החושך".

המדורה מסמלת את אורח החיים השבטי, ואולי גם את העדרו של החשמל, שהוא סמל לאורח החיים המודרני. מול אלה מעמיד בנאי את "הרחוב המקומי, הדיגיטלי, המבולבל", המסמל את אורח החיים המודרני בישראל. זהו עולם שאין בו סדר וחוקיות כמו בעולם השבטי, והוא מבולבל וקשה להבנה ולהתמצאות עבור העולים מאתיופיה. סוף הבית מדגיש את הטרגיות של מציאות החיים של האתיופים בישראל. הם חלמו לעלות לארץ ישראל כדי שתהיה להם בית, אבל כשהחלום הפך למציאות, התברר להם שגם בבית הזה "נמשכת הגלות" – נמשכת תחושת הזרות והאי-שייכות. המסע אל ארץ ישראל בעצם לא הושלם. 

האחים כהי העור יחפים בצד הדרך
מוליכים את עלבונם ברגל אל העיר
הם עומדים מול הבניין, הם עומדים מול לב של אבן
מחכים שתיפתח הדלת מבפנים.
הם היו נאמנים, כן, הם חיכו לה לבשורה
ועכשיו מה שנשאר זו עבודה שחורה.

הבית האחרון פותח שוב בצירוף "האחים כהי העור" שבפתח הבית הראשון. האתיופים "מוליכים את עלבונם ברגל אל העיר" – הפעם אין זו הצעדה לארץ ישראל, אלא צעדת המחאה לירושלים, בירת ישראל, שמוּנעת בכוח העלבון על היחס המפלה כלפיהם. הם הולכים יחפים, אולי רמז לכך שהאמת שלהם חשופה. העמידה שלהם מול בניין הכנסת בירושלים מתוארת כעמידה מול "לב של אבן". בנאי מתכתב כאן עם השורה הידועה מתוך השיר "הכותל", שכתבו יוסי גמזו ודובי זלצר: "יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם".

האתיופים עומדים מול ממסד אטום, שמתאפיין ב"לב של אבן", ומחכים שהדלת תפתח להם מבפנים, שהממסד הישראלי יקבל אותם לחיקו. הם היו נאמנים למסורת היהודית, הם חיכו לבשורה שתסיים את הגלות ותביא אותם הביתה. אבל סוף השיר מבהיר את האכזבה הגדולה שנחלו בישראל: "ועכשיו מה שנשאר זו עבודה שחורה". מה שנרמז לאורך כל השיר נאמר בבירור בסופו. האפליה כלפי יוצאי אתיופיה היא על רקע צבע עורם השחור. מה שנותר להם לעשות בארץ החדשה היא "עבודה שחורה". הביטוי, המשמש כשם השיר, הוא דו-משמעי: הוא מכוון גם לעבודות קשות ולא מקצועיות, וגם לכך שעבודות אלה נועדו למי שצבע עורם שחור.

ההפקה המוזיקלית של הגיטריסט והמפיק יוסי אלפנט ז"ל עטפה את השיר באלמנטים של מוזיקה אפריקאית (בתיפוף המודגש ובקולות השבטיים) המתכתבים עם המסורת התרבותית של יהודי אתיופיה, לצד אלמנטים של מוזיקת רוק (הגיטרות החורקות). השילוב של מוזיקה אפריקאית עם מוזיקת מועדונים אפלה יצר אווירה מוזיקלית המעצימה את הטקסט. הטקסט והמוזיקה יחדיו יוצרים חוויה מיוחדת, שמתערבבים בה תחושות של ניכור ושל שייכות, של מודרניות ושל מסורת שבטית עתיקה.

האלבום של אהוד בנאי ולהקת "הפליטים" (שהיה אלבום הבכורה של אהוד בנאי) יצא ב-1987. הוא אמנם זכה למעמד של "אלבום זהב" (מכירות של יותר מ-20 אלף עותקים) רק 20 שנה לאחר שיצא לאור אולם  השפעתו על הרוק הישראלי הייתה עצומה. ב-2005, בדירוג 100 האלבומים החשובים ביותר של המוזיקה הישראלית של מבקרי "ידיעות אחרונות" הגיע אלבומם של אהוד בנאי ו"הפליטים" למקום הרביעי. ב-2008 בחרו אותו מבקרי "ידיעות אחרונות" לאלבום הבכורה הישראלי הטוב ביותר. ב-2012 הוציאו תלמיד בית הספר Muzik את האלבום "עבודה שחורה – מחווה לאהוד בנאי והפליטים", אלבום מחווה לאלבום המקורי שבמסגרתו ביצעו תלמידי בית הספר מחדש את כל שיריו.