עץ השדה

כבר במקרא אנו מוצאים השוואות בין האדם לדומם ולצומח, חלקן מובאות כהאנשה וחלקן מהשוואת תכונות וצורה. הדימוי הנפוץ ביותר הוא העץ. הדמיון בין העץ ובין האדם, הן באוצר המילים והן בקשר הישיר בין העץ לאדם, יצרו מגוון גדול של השוואות. ההשוואה המוכרת ביותר היא שמו של השיר שלנו. בראשית שנות השבעים בחר נתן זך לכתוב שיר סביב הדמיון בין העץ לאדם – אבל הדמיון הוא רק בכותרת השיר ואילו בתוכנו הוא אחר לגמרי.

כי האדם עץ השדה
כמו העץ הוא שואף למעלה
כמו האדם הוא נשרף באש
ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה
כמו עץ השדה

הבית השני ממשיך את אותה דואליות מנוגדת. ראשית האדם כמושא ההשוואה – כמו שהעץ "שואף למעלה"כך האדם. ומיד הניגוד השלילי – "האדם (וכמוהו העץ) נשרף באש". ההשוואה בבית זה בין העץ לאדם כבר אינה בתחומים הפיזיים בהכרח, שהרי שאיפתו של העץ למעלה היא חלק מגדילתו ואילו האדם שואף למעלה בהיבט הנפשי ולאו דווקא בהיבט של גובה. גם ההשוואה השנייה שונה. העץ אכן נשרף ולעתים אף בכוונה על ידי האדם, אבל האדם נשרף כחלק מפעולה כואבת בין בטעות ובין בכוונה. 

אהבתי וגם שנאתי
טעמתי מזה ומזה
קברו אותי בחלקה של עפר
ומר לי, מר לי בפה
כמו עץ השדה.

בפזמון הספקות על הדמיון או אי הדמיון נפתרות: האדם אינו כמו העץ – הוא אוהב ושונא. הוא בודק דבר זה ואחר כך דבר אחר, אבל סופו שנקבר בעפר כמאמר הפסוק: "כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט). לכאורה גם זה כמו העץ, אבל לאדם מר ולעץ לא. מקומו של העץ באדמה ואם נעקר משם לא טוב לו. אבל האדם בדיוק להיפך, כאשר הוא נקבר באדמה הוא מסיים את חייו. זך בוחר בשורש קב"ר ולא שת"ל או דומה לו, כדי להבחין בין המשמעויות השונות שיש לחיבור לאדמה, לאדם ולעץ. החיבור השלילי נבחר ולא החיבור החיובי המצמיח.

זך מדבר על הקבורה באדמה ועל הטעם המר שיש לכאורה לנקבר. אבל ברור הוא שהטעם נשאר למי שאינו נקבר, אלא נשאר בחוץ וחווה את הקבורה. המעבר מהנקבר לזה שלא נקבר ומר לו מוסתר ואינו נגלה אבל הוא מעיד על אופיו ותוכנו של השיר. 

כי האדם עץ השדה
כמו העץ הוא צמא למים
כמו האדם הוא נשאר צמא
ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה
כמו עץ השדה

הבית השלישי שוב חוזר לאותו מודל כאשר בהתחלה ההשוואה המקראית בין עץ לאדם, ואחר ההשוואה בין העץ לאדם ששניהם צמאים, וההשוואה ההפוכה ששניהם נשארים צמאים. בבית זה זך ממשיך את מה שפתח בפזמון – ההשוואה בין העץ לאדם אינה השוואה חיובית – העץ והאדם נשרפים, העץ והאדם צמאים למים ואינם מקבלים את מבוקשם. והסיום של כל הבתים – שלכאורה משווה בין העץ והאדם אבל מפריד מאוד ביניהם – האדם נע ומשתנה והעץ לא.

השיר שלכאורה משווה בין העץ לאדם מציג את ההבדל הגדול בין שניהם. ההבדל שזך מדגיש הוא התנועתיות של האדם, הרגשות שבאדם וסופו העצוב. החיבור בין העץ שנותן פרי ובין האדם הקמל יצרו שיר כואב ומר.

זך כתב את השיר בראשית שנות השבעים, ושלום חנוך הלחין את השיר בראשית שנות השמונים. במעבר זה שינה חנוך את מבנה השיר ולקח את הבית הרביעי של השיר והפכו לפזמון, שמשתלב פעמיים: אחרי שני בתים ולאחר השלישי. בשיר טרום הלחנתו יש בנייה של זהות בין האדם לעץ שמתגברת מבית לבית, ורק בבית הרביעי (הפזמון בשיר המולחן) יש את הניתוק הברור בתחושות וברגשות. בפזמון ההשוואה מתנפצת אחרי שני בתים. המבנה של שיר עם פואנטה נאבד לגמרי בשיר המולחן.

כאשר קוראים את השיר (ללא הלחן) הוא עלול להיתפס כשיר מונוטוני החוזר על עצמו. הלחן של חנוך והביצוע של נורית גלרון מצליחים לטשטש את העובדה שמרבית מילות השיר חוזרות על עצמן – מה שמקנה משמעות חדשה ומיוחדת לשיר ומהווה גורם משיכה עבור המאזינים.

בשנת 1981 הוציאה נורית גלרון אלבום של שירי נתן זך – 'שירים באמצע הלילה' ובו גם השיר הזה. השיר זכה להשמעות רבות בעיקר סביב מלחמת לבנון (שתחילתה ב'מבצע שלום הגליל' ב-1982) וכמות הנופלים הרבה במלחמה. שנתיים אחר כך חידש שלום חנוך את השיר באלבומו 'על פני האדמה' (1983), ביצוע שאף הוא זכה לחשיפה משמעותית. 

וכך אמר עליו נתן זך בראיון ל'הארץ' בשנת 2011: 

אני לא איש פוליטי, במשך שנים רבות לא כתבתי שיר פוליטי. במלחמת לבנון לא יכולתי להתאפק ואז יצא השיר 'כי האדם עץ השדה', שנעשה לשיר אבל לאומי. כל פעם שהייתי הולך ברחוב ושומע אותו מחלונות הבתים הייתי רץ הביתה כדי לבדוק מי מת.

בשנת 1999 יצא לאור הספר 'כי האדם עץ השדה' שבו רוכזו השירים של זך שזכו להלחנה. הספר זכה לתהודה ושיריו הפכו לחלק מ"הפסקול של חיינו" – הן בימי אבל והן בימי שגרה.

שלום חנוך בביצוע מחודש לשיר מתוך האלבום 'על פני האדמה' שיצא לאור ב-1983, כשנתיים לאחר הביצוע המקורי של נורית גלרון: 

מישל כהן בביצוע מזרחי המדגיש את ההשוואה בין העץ ובין האדם: 

נתן זך קורא את שירו: