ערב מול הגלעד

בעודו שוכב בבית החולים, נפטרה אמו של השר אורי אורבך. בעצת הרופאים, וכדי לא להרפות את ידיו מהמאבק במחלה, לא סיפרה המשפחה לאורבך על פטירת אמו. שלושה שבועות לאחר מכן נפטר השר אורבך, והשיר שביקשה אלמנתו שיושר לכבודו בהלוויה היה אחד מהשירים שאהב השר אורבך במיוחד – "ערב מול הגלעד". השתלשלות האירועים העניקה לשיר משמעות נוגה, כאילו ניבא השיר את אשר התרחש בחיי אורבך.

השיר "ערב מול הגלעד" נכתב בידי המשוררת לאה גולדברג ב-1938, כשלוש שנים לאחר עלייתה ארצה. באותה עת, גולדברג הייתה עדיין משוררת צעירה בראשית הדרך ומפרי עטה התפרסם רק ספר אחד – "טבעות עשן". גולדברג כתבה את השיר כשביקרה בקיבוץ אפיקים, וכשפרסמה אותו לראשונה בינואר 1938 (בעיתון "דבר לילדים" שבו עבדה ככותבת) היא הקדישה אותו לילדי הקיבוץ.

קיבוץ אפיקים, השוכן מול הרי הגלעד (אזור גאוגרפי המשתרע ממזרח לנהר הירדן), נוסד בשנת 1932 על ידי חברי תנועת "השומר הצעיר". במקור נקרא הקיבוץ "טוצ'קה", כלומר "הנקודה", ומאוחר יותר הוא קיבל את שמו העברי מפאת מיקומו הגאוגרפי הייחודי, בין שני אפיקי מים – נהר הירדן ונהר הירמוך.

האילנות כל כך כבדים,
כופף הפרי את הבדים,
זו השעה המרגיעה,
בה נרדמים הילדים.

הבית הראשון מתחיל בתיאור של הנוף והעצים. "האילנות כל כך כבדים" עד שהפרי מכופף את הבדים (כלומר את ענפי העץ). מהתיאור הבוטני הזה עוברת גולדברג לתאר את זמן ההתרחשות בשיר – "השעה המרגיעה"שבה "נרדמים הילדים", כלומר שעת הערב, שעת השכבת הילדים לישון. על פניו, הקשר בין שני חלקי הבית אינו בהיר, מה הקשר בין הענפים המתוחים לבין הילדים הנרדמים? אך במבט שני ניתן לראות את הילדים כפרי המתמלא וגדל בקצה הענף, תהליך המתאר את היחסים בין הורים לילדים כתהליך של התפתחות. הילדים גדלים על גב ההורים, אך הם גם הפרי שעבורו העץ גדל וצומח. כמו כן, ניתן לראות את הדימוי של הפרי כמסמל את הילד, ואת 'הבדים המכופפים' כמסמנים את ההורים הכפופים מעל הילד להרדימו ולדאוג למחסורו.

אל הבקעה מן הגלעד
טלה שחור ורך ירד,
כבשה פועה בוכה בדיר –
זה בנה הקט אשר אבד.

הבית השני מתאר התרחשות שאינה קשורה לבית הראשון כלל. "טלה שחור ורך" יורד "אל הבקעה מן הגלעד"(כלומר מהרי הגלעד). ההאנשה של הכבשה ש"פועה" ו"בוכה בדיר" בצמידות לתיאור הטלה, מבהירה לנו את השורה האחרונה של הבית – זו האם שבוכה בדיר, והטלה השחור היורד אל הבקעה הוא "בנה הקט אשר אבד".

גולדברג מציירת את הטלה השחור כחריג היוצא מן הכלל. בעוד ששאר העדר נמצא בדיר, במקום מבטחים, 'הטלה השחור' (המקביל ל'כבשה השחורה') נמצא מחוץ למרחב המוגן, בין ההר לבקעה, במרחב הפתוח והמסוכן, בין גבולות ותרבויות שונות. כך מתבהר גם הקשר בין הבית הראשון לבית השני, שכן בשני המקרים הבית עוסק ביחסי הורים וילדים. אף שמדובר בטלה השחור של העדר, זה שהתרחק ולא שב אל הדיר, האם בדיר עדיין "פועה בוכה" על היעדרו של בנה.

ישוב טלה אל חיק האם,
ישכב בדיר ויירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם.

בבית השלישי שב הטלה "אל חיק האם" – וכמו הילדים מהבית הראשון, גם הטלה "ישכב… ויירדם". כאן שוב מאנישה גולדברג את הכבשה המנשקת את בנה, והיא קוראת בשמו של הילד כרוצה לאשש את היותו יציר כפיה – כלומר הילד נושא את השם שנתנו לו הוריו.

היו כאלו שראו בסיפור האיחוד בין הטלה ואמו ביקורת מרומזת של גולדברג על מוסד הלינה המשותפת שהיה נהוג בקיבוצים באותה תקופה (שיטת חינוך, שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים עד שנות ה-80, שבמסגרתה ישנו הילדים יחדיו מגיל צעיר מאוד ב"בתי ילדים" ולא בבתי הוריהם).

מיקי גבריאלוב, שהלחין את השיר, הפך את הבית לפזמון החוזר של השיר, ובצדק. גבריאלוב הבין (כמו הורים רבים) שסיפור לפני השינה חייב להסתיים ב"סוף טוב", ולכן הדגיש את הבית שבו הטלה שב אל חיק אמו.

נסתר הליל בין הבדים
והנביא הגלעדי
יורד דומם אל הבקעה
לחזות בשנת הילדים.

הבית האחרון של השיר שב אל תחילת השיר כסוגר מעגל. הלילה מסתתר "בין הבדים", כלומר בין ענפי העצים, והנה מופיעה לה דמות מעניינת ואף קצת מעוררת חרדה – "הנביא הגלעדי", שהוא למעשה אליהו הנביא (מוצאו של אליהו הנביא הוא מהגלעד, ובספרות יהודית מסורתית – כמו גם בפיוט "אליהו הנביא" שמקובל לשיר בהבדלה במוצאי שבת – מופיע אליהו הנביא גם כ"אליהו הגלעדי"). כאן משמש אליהו הנביא כשומר השינה של הילדים הקטנים, וכמו הטלה מהבית הקודם, גם הוא יורד מהגלעד (כפי שנרמז משמו) "אל הבקעה" שבה נמצא הקיבוץ כדי "לחזות בשנת הילדים". הוא אינו משגיח על שנתם אלא בא לחזות בילדים הישנים כמו שחוזים בפלא.

ישוב טלה…

מבחינה מוזיקלית, הלחן של מיקי גבריאלוב יוצר פרשנות רכה ונוגה לשיר כמוזיקת שיר ערש. קל להבין זאת, שכן השיר מתאר את תהליך ההירדמות של הילדים, והשיר המלווה את התהליך הוא שיר ערש.

כאמור, השיר נדפס לראשונה בעיתון "דבר לילדים" ב-1938 ומאוחר יותר נכלל בקובץ שירי הילדים של גולדברג – "מה עושות האיילות", שמהדורתו הראשונה ראתה אור בשנת 1949.
השיר הולחן על ידי מיקי גבריאלוב עבור אלבומו של אריק איינשטיין – "שירים", שראה אור ב-1975 ומשתייך סגנונית לסדרת אלבומי "ארץ ישראל הישנה והטובה" (קיים לחן נוסף של נחמה הנדל). האלבום כלל בעיקר ביצועים חדשים לשירים מוכרים וידועים, ושני השירים החדשים היחידים בו הם "ערב מול הגלעד" ו"יום אחרון" (שיר שנכתב על ידי אברהם שלונסקי והולחן על ידי שלום חנוך ומאיר אריאל).

ב-1982 הוציא אריק סיני את האלבום "שירים חוזרים", שבדומה לאלבומי "ארץ ישראל הישנה והטובה", גם הוא הורכב רובו ככולו מביצועים חדשים לשירים עבריים ישנים. מבין השירים שחודשו באלבום ניתן למנות את "טיול לילי", "זמר לספינה" ו"ערב מול הגלעד". אמנם חלפו שבע שנים בלבד מאז שהתפרסם השיר בביצוע של איינשטיין, אך הכללתו באלבום המוקדש כולו לקלאסיקות ישראליות העידה על מעמדו האייקוני של השיר.

אריק סיני שר את השיר כקינה בהלווייתו של השר אורי אורבך: