פנס בודד

מעמדה של נעמי פולני כדמות מובילה בתרבות הישראלית היה מבוסס כבר בשנות ה-50 כיוון שהייתה חברה בלהקת "הצ'יזבטרון", להקת הבידור שהקים חיים פיינֶר (לימים – חפר) עבור לוחמי הפלמ"ח ב-1948. הלהקה, שפעלה עד 1950, הצליחה בצורה יוצאת דופן וממנה למעשה נגזר המודל של הלהקות הצבאיות המצליחות שבאו לאחר מכן. פולני שרה כסולנית את "היו זמנים" והייתה הקול הנשי בדואט "היי הג'יפ". מעבר ליכולתה המוזיקלית הייתה פולני בימאית-רקדנית ולכן הייתה אחראית להעמדה ולתנועה של חברי הלהקה. המודל הזה יצר שפה של תנועה ושל מחוות גופניות שאת ביטויה ניתן לראות עד היום במופעי הבידור בישראל.

אך פולני לא הסתפקה בכך. ב-1960 היא הקימה להקה חדשה – "התרנגולים", שהתבססה על יוצאי להקות צבאיות (בעיקר להקת הנח"ל) ומבין חבריה ניתן למנות את יהורם גאון, ישראל פוליאקוב, חנן גולדבלט וליאור ייני. מאוחר יותר הצטרפו ללהקה גם שייקה לוי וגברי בנאי (ולאחר פירוק "התרנגולים" הקימו פוליאקוב, לוי ובנאי את צוות הבידור המצליח ביותר בתולדות מדינת ישראל – "הגשש החיוור").

התוכנית הראשונה של "התרנגולים", שעלתה ב-1961, הייתה מורכבת בעיקר מפזמונים מוכרים שבוצעו על ידי הלהקות הצבאיות ומטעמים ברורים גם התאפיינה באותו סגנון מוזיקלי והעמדה של הלהקות הצבאיות. לקראת התוכנית השנייה של הלהקה (שעלתה ב-1963) חיפשה פולני חומרים חדשים ובין היתר פנתה אל המשורר חיים גורי. כמי שחיפשה לשקף את ההוויה הישראלית באותה התקופה, בחרה פולני לתוכנית השנייה שני שירים שעוסקים בחוויית השכונה – "שיר השכונה" ו"פנס בודד". כבר בתחילת שנות השישים העניקו השירים הללו נופך נוסטלגי לחוויית החיים בישראל, ובמקרה של "פנס בודד" – נוסטלגיה אל ימים צנועים יותר.

והוא האיר את משחקי המחבואים
ולאורו היו הקדרים באים.

הפנס הבודד בקצה השכונה מתאר את האור, ומסמן גם את החושך שבו שרויה השכונה, שכן יש רק פנס בודד אחד בקצה הרחוב, והוא מעיד על דלות טכנולוגית ועל אמצעים כלכליים צנועים.
אותו פנס בודד מאיר את "משחקי המחבואים", ולאורו היו מגיעים "הקדרים" – דמויות מעוררות אימה (מקור המילה ככל הנראה כדי לציין את הטטרים שהתנכלו ליהודים ברוסיה) המהוות חלק ממשחק ילדים שהיה פופולרי בשנות החמישים. 

כש'השוטרים' כמעט תפסו את ה'גנב'
היה קולה של אמא רץ בתחנוניו:
'הביתה, בוא לארוחה, כבר מאוחר,
כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר'

לרגע נדמה שהשכונה היא שכונת פשע שבה שוטרים תופסים גנבים, אך אז מתגלה שהגנב הוא בסך הכול ילד כמו השוטר שמשחק במשחק תפקידים. הוא נקרא בידי אמו לשוב הביתה, לאכול ארוחת ערב ו"לשכב לישון" כי "צריך לקום מחר". מדובר על חברה מהוגנת שבה סדר היום קבוע ומוקפד. 

'רק עוד רגע, אמא, רק עוד רגע קט
את תמיד הורסת כשכבר כמעט
לא הספקנו לשחק מעט אפילו' –
אבל תחנונינו לא הועילו.

הילד משיב לאמו שהוא זקוק ל"רק לעוד רגע", שהיא תמיד "הורסת" לו "כשכבר כמעט" הוא נהנה, ואף מוסיף הילד 'לא שיחקנו כלל'. בשורה הבאה מתחולל שינוי בין הדובר שעד כה דיבר בקול אחד, ומכאן הוא מציין ש"תחנונינו (ברבים) לא הועילו", כלומר מדובר בתופעה שהקיפה ילדים רבים, ולא רק את הדובר הפרטי. כך או אחרת, בסופו של דבר התחנונים לא מועילים, והילדים שבים לביתם.

היה היה פנס בודד בקצה שכונה
ועל ידו גדר, ושער וגינה,
ושם אמרתי לה את שאומרים כולם
על מפתני כל הבנות שבעולם.
וכשידי, שכבר מיליון עלים תלשה,
רק ללטף ביקשה לה את חלקת ראשה –
אמרה: 'סליחה, יש לי בחינה בסמינר,
כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר'.
'רק עוד רגע, רינה, רק שנייה אחת,
את תמיד הורסת כשכבר כמעט
לא הספקנו לפטפט מעט אפילו' –
אבל תחנוניי אז לא הועילו.

הבית השני מתנהל לכאורה באותו מרחב – ליד "פנס הבודד בקצה שכונה", אך הפעם מתואר הפנס כשעל ידו"גדר, שער וגינה", ולצדו מתרחשים אירועים אחרים ממשחקי הילדות. הפעם זירת ההתרחשות עוברת מהילדות אל שלבי החיזור בין בוגרים צעירים. הסיטואציה של הפנס הבודד נתפסת כסיטואציה רומנטית. הדובר מסר שאמר לנמענת את כל מה "שאומרים כולם על מפתני כל הבנות שבעולם", כלומר מילות חיזור. יתרה מכך, הדובר ניסה לנחש האם הנערה אוהבת או איננה אוהבת אותו על ידי תלישת עלים, ואפילו לאחר שהוא תלש "מיליון עלים" כדי לתהות על אהבתה, הוא נתקל בבקשת סליחה מהנערה, שכן היא צריכה ללכת לישון מפני שיש לה "בחינה בסמינר" למחרת.
וכאן הדובר פונה אל הנערה כפי שפנה לאמו ומבקש ממנה למשוך את הרגע עוד ועוד, אך כמו עם אמו, 'תחנוניו לא מועילים'. הוא נותר לבדו על מפתנה לאור הפנס הבודד. 

היה היה פנס בודד – חלפו שנים
ואור אחר עכשיו מאיר בשיכונים
והשכונות מצאו מקלט בפזמונים

הבית האחרון מסמן את הזמן שעבר מאז שאותו פנס בודד היה בשכונה. "חלפו שנים" ובמקום הפנס הבודד יש "אור אחר" ש"מאיר בשיכונים". הזמנים השתנו ורוח חיי הקהילה העשירים שאפיינה את השכונות (כמו ב"שיר השכונה") נעלמה מהמציאות, החיים הפכו להיות סובבים סביב הבית הפרטי והמשפחה הגרעינית. 

אבל אותם קולות ברחוב ובגנים.
וכשפספוס נשען בחוץ על אופניו
והחצר כולה מלאה בשריקותיו,
אני יוצא אל המרפסת וקורא:
'שמע ילד, לך הביתה או אני יורד'

המשך הבית דן בפער שבין המציאות המדומיינת שמשתקפת בשירים (ובמידה מסוימת גם בשיר הזה עצמו) לבין המציאות שמתוארת כאילו לא השתנתה; "אותם קולות" של פעם נשמעים "ברחוב ובגנים". יכול להיות שאלו קולות הילדים המשחקים כמו בבית הראשון או שמא קולות הנערים המחזרים, בכל מקרה, את הקולות הללו שומע הדובר שבינתיים הפך לאדם בוגר. הוא שומע שריקותיו של איזה "פַספוס", (כלומר ילד קטן) ומאיים עליו שאם הוא לא יהיה בשקט הוא ירד אליו. אך מיד מתעשת ומבין שהוא הפך להיות המבוגר מילדותו שלו.

'רק עוד רגע, ילד, רק עוד רגע קט
לא נורא, שחק קצת, צעק – אבל מעט'.
אז רציתי להפחיד אותו כאילו –
אבל לא ירדתי אפילו.

המבט הכפול של הבוגר ושל הילד מאפשר למאזין להבין את חלוף הזמן ואת הערך הנוסטלגי המתלווה לאותו פנס בודד בקצה הרחוב. הפנס הזה נשאר קבוע לאורך תחנות חייו של האדם המתבגר, ובצורה אירונית, דווקא חוסר השינוי המתחולל בפנס הוא זה המעיד על השינוי המתחולל באדם – מילד לאדם בוגר.

הדובר אינו יורד אל הרחוב לגרש את הילד, מפני שכמבוגר הוא מבין את חייו כמהלך שלם של תיקון. הוא מאפשר לנערים להיות פוחזים כבנעוריו, והוא אינו מנסה לכפות עליהם את רצונו כמבוגר, למרות התבגרותו הוא עדיין זוכר חסד לנעוריו ולהתנהגותו כפי שהייתה אז.

מבחינה מוזיקלית, הלחן של סשה ארגוב מבצע פרשנות למילים. בעוד הבית מולחן בסולם מינורי, מורכב, מהוסה ומלא התחלות והפסקות, הפזמון מולחן בסולם מאז'ורי ובסגנון נאיבי המעלה תחושה של תום וחדוות חיים. הניגודיות בין שני הבית לפזמון משקפת את המתח שהשיר עוסק בו – המתח בין נוסטלגיה למציאות.

ההצלחה של "התרנגולים" הייתה יוצאת דופן. החיבור שיצרה פולני בין מיטב הכותבים של התקופה (נתן אלתרמן, ע. הלל, חיים חפר, חיים גורי ודן אלמגור) ובין הלחנים של סשה ארגוב, יצר הוויה ייחודית ששיקפה עבור רבים את החוויה הישראלית, והשילוב בין זמר ומערכונים ובין ריקוד ושירה, יצר מופע בידור שהתאים את עצמו לכלל הקהל הישראלי. שירי הלהקה התקבלו בהתלהבות, ובין הלהיטים הגדולים של הלהקה ניתן למנות את "שיר השכונה" ו"הכול זהב", ולצדם גם שירים שהפכו לסימני התקופה כגון "פנס בודד".

השיר "פנס בודד" בוצע לראשונה על ידי "התרנוגלים" במסגרת תוכניתם השנייה שהועלתה ב-1963. מאוחר יותר בוצע השיר על ידי "הגשש החיוור" במסגרת התוכנית הראשונה שהשלישייה העלתה ב-1963 – "שמחת זקנתי", והשיר אף נכלל באלבום הראשון של השלישייה שיצא לאור ב-1965 ונקרא "הגשש החיוור במועדון הסנטר הכפול – שמחת זקנתי". ב-2007 הלך לעולמו אחד משלושת "הגששים" – ישראל פוליאיקוב. בהלווייתו בחרו שני בחרו שני הגששים הנותרים, גברי בנאי ושייקה לוי, לשיר את "פנס בודד" כשיר הספד לחברם הוותיק – בחירה שיכולה להעיד על חשיבותו של השיר לדור שלם.

ביצוע של חוה אלברשטיין עם גיטרה בלבד:

שייקה לוי וגברי בנאי מבצעים את השיר בהלוויה של חברם לשלישיית "הגשש החיוור" ישראל פוליאקוב: