פנקס הקטן

הכרה זו של עצמו כהוויה נפרדת, הכרת קוצר משך חייו, הכרת העובדה שעל כורחו נולד ועל כורחו מת, שסופו למות לפני אהובי נפשו, או שהללו סופם למות לפניו, הכרת בדידותו ובדילותו, חוסר ישעו נוכח כוחות הטבע והחברה, כל זה הופך את קיומו הנפרד, הקרוע, לבית אסורים קשה מנשוא. דעתו הייתה נטרפת עליו אלמלא יכול להתיר עצמו מבית אסורים זה ולפרוש ידיו ולהתאחד בצורה כזו או אחרת עם בני אדם, עם העולם שמחוצה לו.

כך כתב אריך פרום בספרו "אמנות האהבה" שיצא לאור ב-1956. פרום, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף יהודי-גרמני בעל שם בין-לאומי, מתאר את בעיית הקיום הנפרד של האדם בעולם המודרני. הפתרון לבדילותו הקיומית של האדם מצוי, לדעת פרום, באהבת אמת, בהתאחדות ובהתמזגות של נפש אחת עם נפש אחרת, כך ששתי הנפשות הופכות לאחת ועדיין נשארות שתיים.
לדעת פרום האהבה היא השאיפה העזה ביותר של האדם, התשוקה הבסיסית ביותר, והכוח שמלכד את המין האנושי בכללותו ובקבוצותיו השונות. הוא אף קובע בספרו נחרצות: "בלא אהבה לא הייתה האנושות יכולה להתקיים אף יום אחד".

בשיר "פנקס הקטן" שכתב דן אלמגור ב-1970, מופיע סיפור אהבה לא שגרתי – סיפור אהבה טראגי בין נער מעלית לרקדנית.

היא לא העיפה בו מבט
אך לו זה לא היה אכפת
עליה הוא חלם תמיד
בין הקומות במעלית
כי היא כל כך יפה הייתה
הוד מעלתה…

המשפט "היא לא העיפה בו מבט" מעיד, ככל הנראה, על כך שהוד מעלתה נהגה לעלות ולרדת במעלית שפנקס עבד בה, ולמרות זאת היא לא הבחינה בו. אך לפנקס אין הדבר משנה. הוא מנהל מערכת יחסים דמיונית עם הוד מעלתה בראשו, ובשל יופייה הוא חולם עליה "בין הקומות במעלית". 

יום אחד הופיע ג'ק
ספסר ההימורים
ברנש די מסוכן
וחבט בכל כוחו בהוד מעלתה
ישר בלקקן…

אחרי האקספוזיציה מופיע השינוי בעלילה. ברנש "די מסוכן" העוסק בהימורים בשם ג'ק מופיע יום אחד, ובלי שום סיבה שאנו יודעים עליה, הוא חובט "בכל כוחו בהוד מעלתה, ישר בלקקן" ("ללקן" – מילת סלנג לציון לשון או פה; סיפוריו של ראניון תורגמו לעברית על ידי הסופר והמתרגם אליעזר כרמי, שהמציא מילים חדשות בעברית – כגון "לקקן" – על מנת להעביר לקוראים את הסלנג הייחודי של הסופר). 

הוד מעלתה התגלגלה במדרגות
למטה עד סופן
מיהו הראשון אשר ניגש לעזרתה
זה פנקס הקטן.

לאחר החבטה שספגה מספסר ההימורים, הוד מעלתה נופלת ו'מתגלגלת במדרגות' עד תחתיתן. הנפילה מתרחשת במציאות, אך כפי שנגלה בהמשך השיר – מדובר בנפילה גם כדימוי. הוד מעלתה נופלת, והראשון שניגש לעזרתה הוא לא אחר מאשר פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
אך לו זה לא היה אכפת
הוא לא ידע על מה הוכתה
אך הוא מיהר לעזרתה
כי בעיניו תמיד הייתה הוד מעלתה.

למרות שפנקס הוא הראשון שבא לעזרתה, הוד מעלתה אפילו 'לא מעיפה בו מבט'. גם כשהיא בשפל המדרגה, היא עדיין אינה רואה את אלה שתחתיה. פנקס, לעומתה, מציע להוד מעלתה אהבה אלטרואיסטית לחלוטין. לא אכפת לו מדוע הוכתה, ועל כך שהיא אינה רואה אותו. מבחינתו היא "הוד מעלתה". 

הרופא הביט בה וקבע
זה אבוד
אין מה לעשות
כי עם חוט שדרה כזה
היא לא תוכל לזוז
גם לא לעמוד.
כל האזרחים אותה השאירו לבד
טוב למי יש זמן
מיהו היחיד אשר נשאר שם על ידה
זה פנקס הקטן.

הרופא קובע שהוד מעלתה נפגעה בחוט השדרה ו"לא תוכל לזוז". המצב אבוד! כל יכולתה המקצועית כרקדנית ניטלה ממנה. היא הפכה לשבר כלי. "כל האזרחים", כלומר הסביבה הקרובה, השאירו את הוד מעלתה לבדה. "טוב, למי יש זמן?" שואל הדובר, התוהה למי יש זמן לעסוק בטרגדיה אישית של מישהו אחר. ואולם התשובה לכך מופיעה בשתי השורות המסיימות את הבית – "היחיד אשר נשאר שם על ידה" לאחר שכולם עזבוה הוא פנקס הקטן. 

היא לא העיפה בו מבט
אך לו זה לא היה אכפת
ולחדרו, חדרו הצר
הוא בזהירות אותה גרר
כי בשבילו היא עוד הייתה הוד מעלתה…

פנקס הקטן שירת שנים במסירות
את הוד מעלתה
כל חסכונותיו אזלו נזלו במהירות
לא נותרה פרוטה
כל אשר ציוותה עליו
צמיד או עגילים
הוא מיד נתן
וברחוב דחף הוא את כיסא הגלגלים
זה פנקס הקטן.

כאן הסיפור מתקדם קדימה במהירות. הזמן חולף ופנקס הקטן 'משרת במסירות את הוד מעלתה'. הוא מוציא את כל חסכונותיו על גחמותיה, וגחמותיה קשורות לתכונה שפעם הפכה אותה להיות מה שהיא – יופייה. היא מבקשת "צמיד או עגילים" כדי להתייפות, ופנקס ממלא מיד את מבוקשה. אך הוד מעלתה כבר אינה הרקדנית שהייתה. היא משותקת ומובלת בכיסא גלגלים ממקום למקום, ומי שמוביל אותה הוא פנקס הקטן. 

היא לא העיפה בו מבט
גם לא מילה טובה אחת
כבר בראשה זרקה שיבה
וכבר כולה ממש חורבה
אך בשבילו היא עוד הייתה הוד מעלתה…

גם כשהוד מעלתה מזדקנת ויופייה פג (או בלשון השיר, "כולה ממש חורבה") – היא עדיין איננה מעיפה בפנקס מבט או זורקת לעברו אפילו "מילה טובה אחת". המפתיע הוא שעבור פנקס, אשר התאהב בהוד מעלתה בשל יופייה, אין הדבר משנה כלל. בשבילו היא עדיין "הוד מעלתה", כלומר, היא עדיין משמרת את המעמד שהיה לה לגבי דידו. 

יום אחד הודיעה: 
"קר לי, פנקס. בוא ניסע לדרום החם". 
"ארוכה הדרך, ואין כסף למסע". 
"דחף אותי לשם!" 
הוא דחף ברגל את כיסא הגלגלים 
אפילו לא רטן, 
הוא דחף ברגל אלף שלוש מאות מילין 
זה פנקס הקטן.

להוד מעלתה קר, והיא רוצה לנסוע "לדרום החם". אך הדרך לשם ארוכה ופנקס הוציא כבר את כל כספו, ולכן הוד מעלתה יוזמת תכנית תמוהה ומבקשת – ולמעשה דורשת – מפנקס שידחף אותה לשם על כיסא הגלגלים.

פנקס הקטן אינו רוטן. הוא אינו מתלונן. וכך יוצא הזוג המוזר למסע ארוך במיוחד שבו פנקס דוחף את הוד מעלתה בכיסא הגלגלים מהלך של מ-1,300 מיילים (קרוב ל-2,100 ק"מ), רק באמצעות כוח רגליו. 

היא לא העיפה בו מבט
והוא ימים רבים צעד
ועם כיסא הגלגלים
מכפר לכפר ללא מילים
כי בשבילו היא עוד הייתה הוד מעלתה.

למרות המסירות העל–אנושית של פנקס, היא לא מעיפה בו מבט מעתה ולאורך כל 'הימים הרבים' שבהם הוא צועד מאחוריה ולוקח אותה "מכפר לכפר". מבחינתו האישה הזקנה, הנכה, שאיבדה את יופייה, היא עדיין "הוד מעלתה". 

כשהגיעו ועצרו ממש לחוף הים
היא אמרה פתאום:
'רד על שתי ברכיך.
רד נא, פנקס הקטן,
כי הגיע יום.
מהיום אביר תהיה להוד מעלתה,
כי כבר בא הזמן.
אהבתיך!
בוא, נשקני נא –
בוא, פנקס הקטן'.

רק כאשר הם מגיעים לים, הוד מעלתה פונה אל פנקס לראשונה ומביעה הכרה בקיומו. היא מבקשת ממנו לרדת על שתי ברכיו, כפי שנהוג לעשות כאשר מכתירים גברים לאבירים, ומציינת כי מהיום יהיה פנקס הקטן "אביר להוד מעלתה". זמן השינוי הגיע. הוד מעלתה מצהירה על אהבתה לפנקס, ומציינת זאת באומרה:"אהבתיך!". כלומר, זו איננה אהבה חדשה, מרגע זה ואילך, אלא למרות כל מה שנאמר בשיר עד כה, מדובר באהבה שיש לה עבר.

הוד מעלתה מכתירה את פנקס לאביר, לא באמצעות חרב כי אם באמצעות נשיקה. היא מבקשת מפנקס שיישק לה, ושבה ומבקשת ממנו לעשות זאת. 

והוא נשק רכות רכות
לשתי שפתיה הסדוקות
והוא מחה את הדמעות
מלחייה הצמוקות
וכך נפחה את נשמתה הוד מעלתה…

פנקס נושק "לשתי שפתיה הסדוקות" של הוד מעלתה ברכּוּת כפולה. לאחר מכן, כפי שמתאר המספר, פנקס 'מוחה את הדמעות מלחייה הצמוקות' של הוד מעלתה. לנו אין מושג למי הדמעות שייכות. האם להוד מעלתה? האם לפנקס? ואולי לשניהם גם יחד? על כל פנים, התיאור של פנקס המוחה את הדמעות לראשונה זוכה לתגובה על המסירות רבת השנים שלו, מעלה תמונה נוגעת ונוגה כאחת.

אך האושר מהול בצער, שכן מיד לאחר מכן הוד מעלתה נופחת את נשמתה ומתה.
פנקס הקטן זכה רק לרגע אחד קצר של אהבה הדדית. 

למחרת היום כתבו פתאום
בסמרטיטון משהו מוזר
פנקס הקטן נכנס לפתע למלון
והיכה תייר
את גבו שבר הוא במכות במוט ברזל
כמוכה שטן.

ביום שלמחרת נכתב בעיתון היומי ("בסמרטיטון") על אירוע מוזר שבו פנקס "נכנס לפתע למלון" ומכה (סתם כך וללא סיבה נראית לעין, כאילו היה "מוכה שטן") תייר אלמוני באמצעות מוט ברזל עד שהוא שובר את גבו. 

וכולם אמרו מה זה קרה לעזאזל
לפנקס הקטן
אבל הוא לא השפיל מבט
גם כשהגיע למשפט
ולא גילה כי התייר
היה פשוט אותו ספסר אשר הפיל בחבטה
את הוד מעלתה.

האנשים תוהים לגבי מעשהו של פנקס הקטן ושואלים בתמיהה מה קרה לו שכך הוא מתנהג, אך הוא שומר על סודו "גם כשהגיע למשפט". המהלך התמוה שביצע הוא בעצם רגע הנקמה בג'ק, ספסר ההימורים – מי שדחף את הוד מעלתה במורד המדרגות והביא לנפילתה. 

וכשעלה בצעד קל
על הכיסא המחושמל
עלה שקט ומחייך
ולא הסביר על מה ואיך
כי הוא נזכר בנשיקתה של הוד מעלתה.

פנקס שומר על סודו כל הדרך לגרדום. גם כאשר הוא עולה אל הכיסא החשמלי, הוא עושה זאת "בצעד קל", בשקט ובחיוך. פנקס לא מסביר "על מה ואיך", כי מה שמחזיק אותו בעולם הזה הוא רגע אחד של זיכרון מאושר – "בנשיקתה של הוד מעלתה".

"פנקס הקטן" הוא שיר שכתב דן אלמגור כחלק ממחזמר בשם "עיר הגברים", שהתבסס על סיפוריו של הסופר האמריקני דיימון ראניון וזכה להצלחה גדולה. השיר, שהיה הלהיט הגדול של המחזמר, הולחן ועובד על ידי מתי כספי (שהלחין את המוזיקה למחמזר כולו) ובוצע על ידי ששי קשת ואבירמה גולן (שביצעה את הקול הנשי בשיר). הוא הפך למזוהה ביותר עם קשת ואף הופיע בתקליטו הראשון – "ששי קשת", שיצא לאור ב-1971. השיר הגיע למקום ה-15 במצעד הפזמונים העברי השנתי של "קול ישראל" באותה השנה (התשל"א-1971) ולמקום ה-6 במצעד הפזמונים השנתי של גלי צה"ל של אותה שנה.

הלחן של כספי העניק לשיר פרשנות קברטית ובלוזית, המתכתבת עם תוכנו של השיר. אווירת הבארים מודגשת בנגינת הפסנתר של שלמה גרוניך (למעשה, הקלטת השיר הייתה המפגש הראשון בין כספי וגרוניך, מפגש שמאוחר יותר הוליד את שיתוף הפעולה המצליח של השניים – "מאחורי הצלילים".

במשך השנים קסם האופי הבוהמייני והמסוגנן של השיר לשדרני לילה רבים ששידרו אותו בתכניות ליליות אי שם בשעות הקטנות של הלילה. השיר זכה למעמד של שיר פולחן, והוקלטו לו כמה ביצועים חלופיים, ביניהם ביצוע מחודש של להקת "אוליב" עם ששי קשת עצמו. כמו כן זכה השיר לביצועי דראג ואף הפך לשיר המזוהה עם מועדוני סאדו-מאזו. ב-2010 הופיע השיר (בביצועו של קשת) בפסקול הסדרה "פלפלים צהובים".

ביצוע של רפי גינת, הלוקח את השיר אל מחוזות מוזיקת הנשמה:

להקת "אוליב" מארחת את ששי קשת – ביצוע "טריפ הופ" (Trip Hop – אחד הסגנונות של מוזיקה אלקטרונית) אפל לשיר מ-1998:

שלמה גרוניך מארח את מתי כספי ושלומי שבן לביצוע משותף של השיר במסגרת פסטיבל "ימי הזמר בחולון" שנערך ב-2015: