פרי גנך

בשנת 1989 נפגש יוני רועה עם חבר ילדות במסעדה בנתניה. רועה, יוצר ומלחין שכבר אז היו באמתחתו להיטים גדולים כגון "איזו מדינה" (בביצוע אלי לוזון) ו"בגלל הרוח" (בביצוע שלומי שבת), נשאל על ידי חברו מדוע אינו אומר שלום לאישה שחלפה לידם באותו רגע. רועה השיב שהוא שאינו מזהה אותה, ורק לאחר מכן התברר שהאישה היא אמו של חן ברוד – חברו של רועה מהתיכון שנהרג בתאונה מבצעית בגבול הצפון כארבע שנים לפני כן, כששירת כמפקד בגדוד "צבר" של חטיבת גבעתי. בראיון ל-mynet שנערך ב-2011 סיפר רועה שהוא לא זיהה את אם חברו בשל השינויים שחלו בה באותן ארבע שנים. "פשוט לא זיהיתי אותה בהתחלה. השיער שלה האפיר והמבט בעיניה שיקף את העצב הגדול שהיא חשה". נסער ונרגש מהמפגש הלך רועה לביתו, התיישב ליד הפסנתר וכתב את השיר "פרי גנך", או כפי שהוא מעיד – השיר פשוט בקע ממנו.

מר כאבך רודפים הימים
נותרת לבדך רוצה להאמין
שהנה קרבה אותה השעה
שבה הבטיח לשוב בחזרה.
שהנה קרבה אותה השעה
שבה הבטיח לשוב בחזרה.

כאביה של האם הם מרים. 'הימים רודפים' (ומזכירים את "שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג – "יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה לַיְלָה") והם חסרי תועלת כשלעצמם. הימים הרודפים מעידים כי הזמן החולף חסר כל משמעות. האם נותרת לבדה והיא רוצה להאמין ש"קרבה אותה השעה" שבה אמור בנה "לשוב בחזרה" (לאחר שהוא ככל הנראה הבטיח לה שהוא ישוב). אך אותה שעה לא מגיעה. 

בדומייה עוטפת התוגה
ובלבך נותרה המשאלה
שעה חולפת יום ושנה
ואת עדיין לו מחכה
שעה חולפת יום ושנה
עודך זוכרת ולא מאמינה.

בבית האחרון מתוארת הדומייה והשקט שעוטף את התוגה. בלבה של האם "נותרת המשאלה". הזמן חולף, האם עדיין מחכה לבנה שישוב, והשורה האחרונה מעמידה את המצב של האם כ"זוכרת" אך "לא מאמינה". האם אינה מאמינה שהוא יחזור? האם אינה מאמינה כמה זמן חלף מאז? 

את פרי גנך את תבקשי
מי לך יאמר ומי לך ישיב
מר כאבך רודפים הימים
נותרת לבדך רוצה להאמין
שהנה קרבה אותה השעה
שבה הבטיח לשוב בחזרה,
שהנה קרבה אותה השעה
שבה הבטיח לשוב ולא שב

הפזמון החוזר שחותם את השיר מקבל כעת משמעות אחרת. כעת אנו מבינים שמדובר בהמתנה חסרת תוחלת. האשליה של האם מתנגשת עם המציאות כשהשעה "שבה הבטיח (הבן) לשוב בחזרה" הולכת וקרבה והוא "לא שב", והשיר נחתם בידיעה שהבן המת אינו יכול לממש את הבטחתו. זוהי השתקפות השכול בחייהם של הורים שכולים – ההמתנה וחסר התוחלת שבה, התקווה שמתנפצת אל מול המציאות והדומייה של התוגה הלא נגמרת.

השיר "פרי גנך" בוצע לראשונה על ידי הזמרת אביבה אבידן. הוא הוקלט כ'סינגל' ב-1990 ומאוחר יותר נכלל באלבום הבכורה של אבידן – "יהיה בסדר", שיצא לאור ב-1991. רועה, שעבד עם אבידן על האלבום, סיפר לה על השיר שכתב במהלך העבודה. כשביקשה אבידן לבצע את השיר ולכלול אותו באלבומה, התנה זאת רועה בכך שהיא תבצע אותו בביצוע שירגש אותו עד דמעות. אבידן עמדה במשימה וכך נכנס השיר לאלבום.

כמה שנים לאחר מכן הופיעה אבידן יחד עם אלי לוזון והם ביצעו יחד את השיר כדואט. ההצלחה של הביצוע המשותף הביאה את השניים להקליט גרסה חדשה לשיר, והביצוע המשותף של אבידן ולוזון הצליח רבות והפך להיות הגרסה המוכרת של השיר. אף שהשיר לא צעד במצד הפזמונים השנתי, הוא הפך כמעט בן לילה לשיר נפוץ במיוחד בטקסי יום הזיכרון, זאת נוסף על היותו להיטה הגדול של אבידן.

בערך המוקדש ל"פרי גנך" באתר "יוסמיוזיק", כותב מבקר המוזיקה יוסי חרסונסקי כי "יוני רועה… יצר שיר עממי בסינתזה מופלאה בין מזרח למערב בלי שזה יישמע קלישאה-מניירה של זמר מזרחי מכל סוג. שיר שנכנס ללא ספק למדור הקלאסיקה של השיר הישראלי". השכול הוא אמנם תופעה משותפת כמעט לכל האוכלוסיות בישראל, אך רק יוצרים מעטים בעולם המוזיקה הים-תיכונית כתבו שירים העוסקים בשכול. לצד "היכן החייל" של אהובה עוזרי משנת 1975, הפך השיר "פרי גנך" להיות אחד מהשירים המזוהים ביותר עם שכול בעולם המוזיקה הים-תיכונית.

הביצוע המקורי של אביבה אבידן מ-1990:  

ביצוע של להקת "סינרגיה" במסגרת הפרויקט "עבודה עברית – שני צדדים למטבע" (להקות רוק המבצעות שירים מזרחיים/ים-תיכוניים):

• על השיר בפודקסט 'שיר אחד' – קישור.
• 26 שנה למות הבן: "הזמן לא מרפא את הכאב" – יוני רועה מספר בראיון ל-mynet על הולדת השיר ועל הנסיבות שהובילו לכתיבתו.