ראש השנה שֶׁלָּךְ

הפסיכולוג האמריקאי רוברט ג'יי ליפטון התמחה בחקר השפעת השואה וטראומות מלחמתיות על נפש האדם. בספרו "מוות בחיים" שראה אור ב-1968 ועוסק בניצולי הפצצה האטומית בהירושימה, כינה ליפטון את חוויית הניצולים "אשמת הניצול". הניצול מהתופת חש אשמה על כך ששרד, בעוד בני משפחתו, אהוביו, חבריו וקרוביו מתו.

חוקרים אחרים טוענים כי "אשמת הניצול" יכולה לעבור הלאה לילדיו, וכך ליצור את טראומת "הדור השני לשואה". דור זה, שלא חווה את השואה בעצמו, חווה את השלכותיה על חייו דרך ההתנהגות והמסרים ששידרו הוריו והוטמעו בו בשנות ילדותו ועיצובו כאדם בוגר.

לרוב, תחושת הדור השני מתבטאת באשמה כבדה על סבלם של ההורים. אף כי מחקרים מראים כי תפקודם הפסיכולוגי של ילדי הדור השני הוא נורמטיבי, עדיין מתקיימים מאפיינים ייחודים באישיותם הכוללים קשיים בהיפרדות, נטייה מוגברת לחרדה ותחושות דיכאוניות.

מאז אמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 הופיעו בתרבות הישראלית יצירות, שעסקו ישירות או בעקיפין בחוויית הדור השני לשואה. בין האמנים שחיברו יצירות כאלה: הסופרים נאוה סמל ודויד גרוסמן, המוזיקאים יהודה פוליקר, שלמה ארצי ואילן וירצברג והמחזאי הלל מיטלפונקט.

השיר "ראש השנה שֶׁלָּךְ" מבוסס על סיפורה האמיתי של ברטה – אשה שנולדה בראש השנה ונפרדה מהוריה בראש השנה (עת נשלחו ההורים לאשוויץ כאשר הייתה בת 14). ברטה, שבאופן סמלי גם נפטרה בראש השנה, העידה על הקושי הרב במשמעות החג עבורה. ונפטרה בראש השנה. צרויה להב, שכתבה את השיר, מעידה כי דרך סיפורה של ברטה היא הבינה במלואה את הטראומה של ניצולי השואה. השיר עצמו נכתב ביום השלושים למותה.

השיר מתבונן בחיי האשה בשני מישורים במקביל: בהווה ובעבר – בתקופת השואה. הציר המחבר ביניהם הוא המועד המיוחד של ראש השנה, המטיל את האשה כל שנה מחדש אל אירועי העבר שחלפו. 

לראש השנה שלך
היה ריח עמום של שריפה
היו לך סרטים בשיער מסורק
של ילדת סמינר יפה

החג שמסמל את תחילתה של שנה חדשה, נקייה מתלאות העבר, מתגלה מיד דווקא כשער המחבר את ניצולת השואה אל העולם הטראומטי של העבר. השנה מתחילה עם "ריח עמום של שריפה" (עמום כמו הזיכרונות), ומיד לאחר הדימוי הקשה של ריח השריפה מופיע דימוי מנוגד של 'הסרטים בשיער המסורק של ילדת הסמינר היפה' – מעין הנגדה של אור וחושך השזורים בחג של האשה. 

תמיד אוספים אתכם מחדש
הו כמה יפה השלכת
חיילים מהדקים אנשים בשורות
סופרים בקולות מתכת

גם שתי השורות הראשונות בבית השני מציגות את הניגוד המאפיין את ראש השנה של האשה: האיסוף מחדש, שקדם לאקציות בגטאות, שמהם נשלחו אל מחנות ההשמדה, ומולו יופייה של השלכת, המסמלת את סוף הקיץ ובוא הסתיו (ועמו גם ראש השנה וחגי תשרי). שתי השורות הבאות מפרות את התמונה הפסטורלית של השלכת – החיילים 'מהדקים בשורות' אנשים העומדים בפני שריפה והשמדה, כאילו היו ניירות. הספירה של האנשים "בקולות מתכת" גם היא מוחקת את אנושיותם. הם הופכים למספרים, הנספרים בקולות לא אנושיים, קולות קרים – קולות מתכת. 

ואבא שלך איתך שם
על רצפת העפר במגרש
פרוכת קרועה, השמיים שלו
יתגדל ויתקדש

השיר ממשיך בדרכו להתנייד בין תמונות מנוגדות: מצד אחד הקירבה אל האב, "על רצפת העפר במגרש", ומנגד – התמונה הנוראית של פרוכת ארון הקודש המוטלת קרועה. הפרוכת מסמלת את היהדות עצמה, ו'הפרוכת הקרועה' – את השנאה כלפי כל מה שהוא יהודי. האם הביטוי "השמיים שלו" מכוון אל אלוהים שנמצא בשמיים שלו, אבל לא מתערב במה שקורה על האדמה, בעוד בניו נרצחים? המשפט החותם – "יתגדל ויתקדש" – הוא ציטוט מפתח ה"קדיש", התפילה שנאמרת על המת, והוא מדגיש את הפער האירוני בין האירוע המחריד על פני האדמה (האקציה ותוצאותיה המחרידות) לבין הגדולה והקדושה המיוחסים ליושב במרומים. בקריאה אחרת אפשר להבין את המשפט גם כביטוי של אמונה טוטלית באלוהים, על אף האירועים המחרידים.

קצין מדפדף בניירת
נועץ בך עיניים שקופות
קר לך נורא בידיים
אחיך מלביש לך כפפות

בית זה ממשיך לתאר את העולם של ימי השואה. הקצין ה"מדפדף בניירת" הוא פקיד, שמבטו השקוף לא רואה את מי שמולו כאדם אלא כפריט, שצריך להעביר אותו הלאה, אל השמדתו, מבלי לפתח אליו רגישות אישית. לעומת הפקיד, האח שמלביש כפפות לילדה שידיה קרות הוא סמל לחסד האנושי שמתקיים ברגע קשה ביותר. 

ואת אמרת שאת החג הזה
לא תוכלי עוד שנה לעבור
והיית צל מסתתר
מפרפר על קירות הכפור,
הלך וכבה הנר, דעך וכבה הנר
ואת ידעת שאת החג הזה
לא תעברי יותר.

הפזמון של השיר מתנייד בין שני העולמות של האשה. השורה "את החג הזה לא תוכלי עוד שנה לעבור"מבטאת את התחושה, שבכל ראש השנה חוזרת מחדש הטראומה ומציפה את האשה, עד שאין ביכולתה לשוב ולעבור אותה. בכל שנה היא מבקשת שתהיה זו הפעם האחרונה שבה תצוף הטראומה, כפי שמתארת אותה להב בדימוי אפל, יפיפה, נוגה ונוגע ללב – האשה היא כמו "צל מסתתר, מפרפר על קירות הכפור". הנר כבה ודועך, והאמירה שבתחילת הפזמון הופכת לוודאות – "ואת ידעת שאת החג הזה לא תעברי יותר". כלומר, האשה מנבאת את מותה, את חוסר יכולתה להמשיך לחיות עם "אשמת הניצול". 

קדימה נשים ימינה
נדחפת לשער ממול
וככה כל ראש השנה את עלית
לקרון האימה הנעול

בית זה מתאר את הרגע שבו האשה כילדה עברה את הטראומה המעצבת ונשלחה אל התופת. כל ראש השנה, הטראומה חוזרת אליה והיא עולה שוב "לקרון האימה הנעול". כל ראש השנה היא עולה שוב בראשה אל אותו קרון מוות שעלתה אליו בילדותה.

קורבנות הם תמיד קורבנות
ניצולים נשארים אשמים
וחזן מתורגל ברגש,
שר אל מלא רחמים.

האמירה "קורבנות הם תמיד קורבנות" היא בעלת משמעות כפולה, מצד אחד, קורבנות לא מפסיקים להיות קורבנות לעולם, ומצד שני, לא משנה עד כמה הם שקועים בעבר, הם אף פעם לא אשמים – הם הקורבנות. השורה הבאה מבטאת ישירות את הרעיון בדבר "אשמת הניצול" – ניצולים נשארים אשמים, הם תמיד יחושו אשמה על שנותרו בחיים בעוד רבים אחרים לא שרדו. להב חותמת את השיר בדימוי של "חזן מתורגל ברגש" (כלומר חזן המתורגל בטקסים של ימי זיכרון ולוויות) ששר את "אל מלא רחמים" – תפילה המושרת באירועים שכאלה, כמו ימי הזיכרון לשואה.
הלחן של שלמה ארצי והעיבוד של גיל פלדמן חורגים מהנהוג בשירים העוסקים בשואה. המקצב הדומיננטי של השיר מכיל בתוכו אלמנט "רקיד", והמקצב והאופי "הרקיד" משמשים מצע לפרשנות הקולית של ריקי גל, שמבצעת את השיר באופן בוטה ומוחצן (ולא באופן מהוסה ונוגה כנהוג בשירים כאלה). הכאב המתואר בשיר מובע בקול מלא.

לצד הטיפול של יהודה פוליקר ושלמה ארצי בנושא השואה בשיריהם, שיר זה סימן גישה חדשה לטיפול בטראומת השואה וטראומת הדור השני בתרבות הישראלית.

"ראש השנה שלך" הופיע במקור באלבום "חפש בי" – אלבומה השלישי של ריקי גל מ-1993. האלבום זכה להצלחה גדולה בעקבות שירים כמו "יש לי חולשה לרקדנים" ו"היי שקטה". "ראש השנה שלך" הצליח פחות מאחרים, אך במצעד השנתי של תשנ"ד (1994) דורג במקום 35. עם השנים התקבע כ"שיר יום שואה" מסוג אחר.

הביצוע של ריקי גל היה דומיננטי כל כך, עד שמעטים התמודדו עם ביצוע מחודש של השיר.

מקהלת נשים מכפר יונה ביצעה את השיר ביום השואה, בעיבוד שמשמיט את הקצב הדומיננטי של הגרסה המקורית ומוליך את השיר אל המחוזות המקובלים של שירי יום השואה: