רקמה אנושית אחת

שר העבודה מרדכי נמיר הוסיף: "יש כמה התפרצויות שאנו שותקים עליהן. כל זה מתרחש בעונה שלא הייתה כמוה מבחינת העבודה והתעסוקה, שלא הייתה כמוה אפילו בשלוש השנים האחרונות שהייתה תעסוקה כמעט מלאה. הדבר היחיד שיש בפרשת ואדי סאליב הוא ששוטר בעל שם אשכנזי ירה שלא כהלכה"

שר הפיתוח מרדכי בנטוב הציע פתרון למצב על ידי הפעלת כוח משטרתי בעוצמה גדולה יותר ובתקיפות: "הייתי מייעץ שהמשטרה תהיה יותר עצורה בדיבורים ותעשה מעשים… כוחות חזקים של המשטרה ידכאו".

שר המשטרה בכור שטרית תיאר את קהל המפגינים כ"אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות וגם אנשים סתם מהקהל", וחשש שהמהומות ישפיעו על ערביי ישראל לצאת במסע מהומות משלהם: "זה מתחיל להשפיע על החוצפה של הערבים… הם מתחילים לראות בזה דוגמה רעה. אם יוצאי צפון אפריקה נוהגים בצורה כזאת ונוהגים איתם בכפפות של משי, מדוע להם אסור?"

רק שר התחבורה משה כרמל ראה במחאה ביטוי למצוקה אמיתית: 

המצב בתעסוקה והמצב בשיכון הוא שורש פורה ראש ולענה… ביקרתי בכמה מקומות, במעברות, הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי, לא ידעתי שיש במדינת ישראל תמונות כאלה (סטנוגרמה של ישיבת הממשלה – מעמ' 10).

בסופו של דבר המהומות שככו, ואלקריץ (שנותר משותק) קיבל פיצוי מהמשטרה – כיסא גלגלים. ואולם, הנושא המשיך ללוות את החברה הישראלית כצל שנים רבות לאחר מכן, דבר שבא לידי ביטוי (בין היתר) בפעילויות של "הפנתרים השחורים" ובתוצאות המהפך הפוליטי של שנת 1977.

למהומות האלו היה עד ילד חיפאי בשם מוטי המר, אז רק בן 9. שנים לאחר מכן יאמר המר כך: 

הייתי עד לאירועים קשים כל הזמן, אך הביטויים העדתיים החרידו אותי יותר מכל מראות הפשע שראיתי שם. החומרים האלה של ילדותי ובחרותי הניבו את השיר 'רקמה אנושית אחת'. רציתי לתת ערך לחיי כל אדם, ללא כל קשר למוצאו, לדתו, לעדתו או לארצו.

כשאמות, משהו ממני, משהו ממני

ימות בך, ימות בך.

השיר מתחיל בהצהרה כמעט טראגית – "כשאמות", קובע המחבר, אמנם כל בני האדם יודעים שיום אחד ייפול גרגיר החול האחרון בשעון החול של חייהם וגם הם יאספו אל אבותיהם וימותו. אך להצהרה הזו שנאמרת מיד בתחילת השיר יש אפקט חזק.

הדובר ממשיך וקובע – "משהו ממני, ימות בך". לא ברור מהו אותו דבר מתוך הדובר שימות באדם שאליו ממוען השיר. החזרה על צמד המילים 'משהו ממני' מדגישה את החלק בדובר שהולך למות, והחזרה על 'ימות בך' מדגישה את האחר. כך בשורות פשוטות מבהיר הדובר בשיר שבינו לבין האדם שאליו ממוען השיר יש קשר עמוק המחבר אותם בחייהם ובמותם. 

כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך.

החלק השני של הפזמון הופך את היחסים. בהתחלה הדובר ניבא את מותו ואת מות משהו באחר עקב מות הדובר. כאן מתהפכים התפקידים, הדובר מדבר אל מישהו ומבהיר שגם כשהאחר מת, משהו מהאחר (שנשאר אצל הדובר) מת יחד עם האחר בתוך הדובר. 

כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו

הפזמון יוצא מתוך האדם הפרטי ועובר לראייה של החברה כחברה גדולה. שתי השורות ראשונות מבהירות את מרקם היחסים שבין בני האדם על פי תפיסת הדובר – "כולנו רקמה אנושית אחת" גדולה למרות היותנו אנשים נפרדים לכאורה. השיר אינו מחלק בין גברים לנשים, עמים, לאומים גילאים או דתות – זהו שיר כלל אנושי.

"ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו"; כמו שקורה ברמה הבין-אישית בפזמונים, כך גם ברמה הכלל אנושית – 'הליכתו מעמנו' של היחיד ("אחד מאיתנו") מותירה "משהו מת" בכלל ( "בנו"), ומשהו מהכלל נשאר עם ההולך. 

אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.

הבית השני של השיר עוסק בחיים שלפני המוות. אם בבית הראשון רק דובר על מרקם היחסים שבין האנשים לפני המוות, הבית השני עוסק בנסיבות האנושיות המובילות אל המוות.

"אם נדע, איך להרגיע… את האיבה" אומר הדובר ולא מפרט איזו איבה, שכן מבחינתו מה שחשוב זה להרגיע את האיבה ולהשקיט את הזעם, שכן אלו הדברים שמובילים (בסופו של דבר) לסכסוכים ולמוות הנגזרים מהם.

אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.

סוף הבית השני עוסק בסליחה ובהבנה שאף שיש עלבון, ניתן לומר סליחה ולהתחיל את הדברים מההתחלה כדי למנוע מוות מיותר וסתמי. 

כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו

הפזמון החוזר מבהיר את האחריות הקולקטיבית שיש לנו כחברה על כל אחד ואחד מחבריה, וכמה חשוב לשמר את החיים והמרקם האנושי שבהם גם במחיר פגיעה אישית. 

השיר לא זכה להכרה רבה בביצוע המקורי של המחבר, וגם כשהקליטה חוה אלברשטיין את השיר (במסגרת האלבום 'הצורך במילה הצורך בשתיקה' שיצא לאור בשנת 1988) הוא לא זכה בתחילה לחשיפה רדיופונית יוצאת דופן. אך אט אט התגלה השיר בטקסי ימי זיכרון והנצחה, ועם השנים הוא הפך לקלאסיקה עברית המזוהה עם מוות ושכול – שיר המושמע ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ובטקסי אזכרה באופן כללי.

הביצוע המקורי של מוטי המר (ביחד עם יוני רכטר):

ביצוע של נינט טייב כחלק מטקס הזיכרון לשואה ביד ושם:

השיר "רקמה אנושית אחת" יכול לשמש כפתיח לדיון בפרק ב בספר יחיד וחברה – "היחס לזולת". בשיר באה לידי ביטוי חוויית היחד והזיקה האורגנית הקיימת בין אדם לזולתו.

• מהו היחס שעולה בשיר בין אדם לזולתו? הוכיחו קביעתכם בעזרת ציטוטים מהשיר.
• כיצד אתם מזדהים עם תפיסה זו? נמקו עמדתכם.
• מה קושר אתכם לזולתכם?
• מיהם "כולנו" על פי השיר ועל פי תפיסתכם (כיתה, בית ספר, משפחה, עיר, עם, אנושות)?