שירים פשוטים

בראשית שנות השמונים הייתה מדינת ישראל במשבר כלכלי וחברתי שבא בעקבות פריצתה של מלחמת לבנון הראשונה. אחד המאפיינים הבולטים של התרבות הישראלית באותה תקופה היה קיומו של ערוץ טלוויזיה בודד שנחשב ל"מדורת השבט" וזכה לאחוזי צפייה גבוהים. גם שידורי הרדיו, שזכו לפופולריות רבה, מילאו חלק מהותי בהווייה התרבותית הישראלית ואף נחשבו על ידי מוזיקאים כאמצעי החשוב ביותר להפצת יצירתם.

על פי יואב קוטנר ("שלמה גרוניך", באתר 'קוטנר רוק.נט'), באותה תקופה היה שלמה גרוניך מתוסכל מכך ששיריו אינם מושמעים ברדיו. גרוניך, כבר אז מוזיקאי מוכר בעל ותק יצירתי של למעלה מעשר שנים, פנה אל גידי אביבי, אחד העורכים הבכירים של "גלי צה"ל", וביקש ממנו לשבץ את שיריו ברשימת ההשמעה של התחנה. אביבי אמנם החמיא לגרוניך על שיריו היפים אך אמר לו שמדיניות התחנה גורסת שהעם רוצה לשמוע 'שירים פשוטים'. בתגובה ישב גרוניך וכתב את השיר "שירים פשוטים" – שיר "פשוט" שבו הוא מביע את עמדתו בנוגע לדבריו של אביבי.

כולם יושבים בבית קפה
מאזינים לרדיו
וכל השעה החדשות
אחר כך יש פרסומות.
(ככה זה)

הדובר ממשיך עם התיאור של הוויית החיים הישראלית: "כולם יושבים בבית קפה" ויש להניח שהוא מתאר אנשים שאינם עובדים. אז מה הם עושים בבתי הקפה? הם אינם מדברים, שותים או אוכלים אלא "מאזינים לרדיו". בכל שעה משודרת ברדיו מהדורת חדשות ולאחריה בא מקבץ פרסומות. הדובר מביע זלזול בהוויית החיים הישראלית ומתאר הוויית חיים שאין בעולמה דבר מלבד האזנה לחדשות ולפרסומות ברדיו. בסיום הבית הוא ממלמל: "ככה זה…," במעין השלמה עם העובדה שזהו המצב ואין אפשרות לשנותו. בשנת 2002, במסגרת סבב ההופעות המשותף עם מתי כספי, שינה גרוניך את הנוסח והוסיף לו נימה דיכאונית יותר: 

בכל שעה החדשות
מתי יהיו חדשות טובות.

צריך לזכור שזו הייתה תקופה קשה של פיגועים, אינתיפאדה רצחנית ומשבר כלכלי מתמשך.

שומרים על כושר גבוה
זורקים עיתון וקונים חדש
רואים משחק השבוע
ונפגשים עם כולם בשבת
במסיבה בשכונה.

בבית השלישי ממשיך הדובר לתאר את הוויית החיים הישראלית, וספק אם הדברים נאמרים בציניות או כתיאור אותנטי של המציאות: "שומרים על כושר (גופני) גבוה" ו"זורקים עיתון וקונים חדש", כלומר, העיתון מתיישן במהירות עוד בטרם יוצא העיתון החדש. אין כאן ניסיון לתאר את המציאות אלא את התחושה של אדם שזקוק כל העת לגירויים חדשים, ולכן הוא זורק את העיתון הישן וקונה עיתון חדש.

הדובר ממשיך: בניגוד לשורה הראשונה שבה "שומרים על כושר" – כולם צופים בתכנית הטלוויזיה "משחק השבוע", שזה ההפך מ'לעשות כושר'. ושוב הוויית החיים הישראלית: בשבת כולם "נפגשים עם כולם" "במסיבה בשכונה". גם את סופו של בית זה שינה גרוניך בשנת 2002: עתה כולם "נפגשים עם כולם בשבת במרכז הקניות" ולא "במסיבה בשכונה" – הבעת בוז לנהייה של הישראלים אחר 'תרבות השופינג'. 

כולם רואים שעה טובה
ומוחאים כפיים
אך השעה היא די רעה
תראו איך שאני נראה.

רוצה לבכות רוצה לצרוח
אך את זה לא ישדרו
להיות נחמד כדאי
כי עם ישראל עוד חי.

בבית האחרון ממשיך הדובר לתאר את מה ש"כולם רואים" בטלוויזיה – תכנית האירוח הפופולארית "שעה טובה" (ששודרה בין השנים 1979 ל-1984). כולם "מוחאים כפיים" לתכנית, למרות שהיא משודרת בטלוויזיה ואיש אינו שומע את התשואות. לאחר שהדובר מתאר באופן מלבב עד כמה 'כולם מרוצים' כיוון ש'הכול כל כך טוב', הוא משמיע מופיע את קולו שלו: זו אינה שעה טובה אלא "שעה די רעה", והוא מנמק את דבריו ב'איך שהוא נראה'. אחר כך הוא ממשיך ואומר שהוא "רוצה לבכות" ולהביע את הכאב שהוא חש לנוכח מה שקורה במדינה ולנוכח הריקנות שאותה הוא מתאר בבתים הקודמים. אבל, הדובר מבין ש"את זה לא ישדרו"בטלוויזיה כי קברניטיה מבינים שהצופים רוצים לראות תכניות שבהן מצטיירת מציאות החיים בוורוד, ובעיקר – ש"עם ישראל עוד חי". 

כולם רוצים שירים פשוטים –
אז קחו, אז קחו….

הדובר מסיים את השיר עם חזרה לראשיתו: כולכם רציתם "שירים פשוטים" – או במילים אחרות ריקנות ורדידות – אז הנה, "קחו", אני נותן לכם את השיר הזה שהוא כולו ריק וחלול.
בשנת 2002 שונה הבית האחרון ומילותיו הותאמו לתרבות הטלוויזיונית של ישראל בשנות האלפיים: 

כולם רואים טברנה ומוחאים כפיים
אותו זמר בשלושה תחנות,
תגידו מה כדאי לראות
רוצה לשיר לא מזרחי
אך את זה לא ישדרו
להיות נחמד כדאי
כי עם ישראל עוד חי

ככל הנראה זכה הבית המעודכן לביקורת, גרוניך שינה את מילותיו פעם נוספת ומאז 2010 הוא מבוצע בנוסח הבא: 

כולם רואים דה-ווייס [ובהופעות אחרות – "האח הגדול"]
ומוחאים כפיים
מה שהולך זה מזרחית
אשכנזים מקופחים
רוצה לבכות ….

גרוניך כלל בשיר את כל מה שנראה בעיניו כרדוד וחסר חשיבות, את מה שלהבנתו מסמל את הוויית החיים הישראלית בקליפתה החיצונית, ללא עומק או מורכבות. עם זאת, הדרך שבה בחר להביע את ביקורתו – בוודאי בחלקים שחידש – יכולה להתפרש כפוגעת על ידי קבוצות רבות בחברה הישראלית.

השיר נכלל במסגרת "אלבום משפחתי" – אלבום משותף לשלמה גרוניך ולשם טוב לוי שיצא לאור בשנת 1983 (שמו של האלבום נגזר מכך שלוי הוא גיסו של גרוניך). לאחר שיצא השיר כ'סינגל' הוזמן גרוניך לבצע את השיר בתכנית הטלוויזיה שאותה הוא מבקר – "שעה טובה" (אז בהנחייתו של מני פאר). השיר זכה להצלחה למרות שרבים מהמאזינים לא הבינו את האירוניה הגלויה-הסמויה שמגולמת בו. גרוניך עצמו התפלא על כך שהשיר זכה להצלחה למרות תוכנו.

גרוניך המשיך לבצע את השיר, ובמשך הזמן הוא הפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם גרוניך; בין היתר הוא ביצע את השיר במסגרת המופע המשותף עם מתי כספי – "מאחורי הצלילים". באלבום שיצא לאחר סבב הופעות שקיימו השניים ב-2002 נכלל גם השיר הזה, אך בנוסח שונה במקצת. במהלך הזמן שינה גרוניך את מילות השיר ועדכן אותן בהתאם לתפיסתו, וכך, לדוגמה, באחת ההופעות הוא שר: "כולם רואים שעה טובה / ומוחאים כפיים / אך השעה קצת מפשיטה / תראו איך שאני נראה" – ביקורת על אופיין המוחצני והחושפני של תכניות האירוח בראשית שנות האלפיים.

ביצוע של שלמה גרוניך ומתי כספי במסגרת המופע "מאחורי הצלילים" שהתקיים בשנת 2002, הנוסח המחודש של השיר הכולל הבית על המוזיקה המזרחית: 

ביצוע משותף של גרוניך, שלומי שבן ותזמורת המארשים "מארש דונדורמה" בפסטיבל "מוזיקה והעיר הלבנה":

ביצוע של ערן צור: