בלדה לעוזב קיבוץ

הקיבוץ הוקם שנים רבות לפני שהמושגים "קהילתנות", "שיתופיות" ו"קיימות" נכנסו לשיח היומיומי בישראל ובעולם. הקיבוץ, או בשמו המקורי – הקבוצה, הוא צורת התיישבות המבוססת על ערכים סוציאליסטיים של שיוויון בין בני האדם ושיתוף כלכלי. צורת החיים השיתופית בקיבוץ אפשרה לבני העלייה השנייה להתגבר בכוחות משותפים על הקשיים הרבים של יישוב ארץ ישראל באמצעים הדלים שעמדו לרשותם. מאז 1909 – אז הוקמה דגניה, הקבוצה הראשונה – ושנים רבות לאחר מכן, היו הקיבוצים סמל של הגשמת חזון התנועה הציונית וחידוש היישוב היהודי בארץ ישראל. עם השנים צמחו בקיבוצים מנהיגי ציבור, פוליטיקאים, מפקדי צבא בכירים ואמנים. בתחילת דרכם התמקדו הקיבוצים בחקלאות והגיעו לתוצאות מרשימות בתחום זה, ובמהלך השנים הקימו גם מפעלים רבים, חלקם מצליחים מאוד.

בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 החל בקיבוצים תהליך של עזיבת בני הקיבוץ, שהלך והתגבר במשך השנים. תהליך זה נבע מן הרצון של צעירים שנולדו בקיבוץ לחפש לעצמם חיים חדשים בעיר, המשוחררים מהמגבלות שהכתיבה האידאולוגיה הקיבוצית (כמו טובת הכלל לפני רצונות היחיד). עזיבת הקיבוץ נתפסה ככישלון חינוכי והפניית גב לערכים שהקיבוץ הושתת עליהם. על תהליך העזיבה הזה כתב יענקל'ה רוטבליט את שירו "בלדה לעוזב קיבוץ".

הבחירה במילה "בלדה", שפירושה שיר המספר סיפור הירואי לרוב בעל סוף טרגי, כבר מרמזת על האופן שבו רוטבליט רואה את תהליך עזיבת הקיבוץ. מבחינה מוזיקלית, השיר פותח בדיבור מלווה במנגינה, כאילו היה הקדמה לשיר עצמו. בחלק זה ג'וזי כץ מקריינת במבטא אמריקאי בולט את תחילת הסיפור:

לפני חמש שנים עזב את הקיבוץ

עם מזוודה אחת ובלוריתו המתנפנפת

אמרו עליו: 'נראה איך יסתדר בחוץ,

תראו שעוד יחזור על ארבע אל הרפת'.

אפשר לראות בבחירה בפרק זמן של חמש שנים שימוש במספר טיפולוגי (מספר בעל משמעות): בגיל חמש עוזבים הפעוטות את הגן ומתחילים את חוק הלימודים בבית הספר, כלומר הופכים לילדים. חמש שנים הן לעיתים פרק הזמן שהקציב הקיבוץ לעוזביו כדי למצות את ניסיון העזיבה, להתפכח מן החלומות והאשליות, ולחזור אל הקיבוץ.

גיבור הבלדה עוזב את הקיבוץ "עם מזוודה אחת", כלומר ברכוש מועט, "ובלוריתו המתנפנפת" היא סימן לגילו הצעיר. תגובת אנשי הקיבוץ לעזיבתו מבטאת את חוסר האמון שלהם ביכולתם של בני הקיבוץ להסתדר מחוצה לו, ללא התמיכה של חברי הקיבוץ. הם בטוחים שהוא "עוד יחזור על ארבע" (בהליכה של חיה) ביטוי המסמל השפלה ברורה של מי שהעז למרוד ברעיון הקיבוצי ובסדר החברתי "הנכון". החזרה לעבודה ברפת – אחד הענפים הקשים בעבודת הקיבוץ – היא גם מעין עונש על שהעז לעזוב את הקבוצה.

עבד בסטקייה אחת נידחת

גר אצל הדודה וחי בהקפה

במשק אירגנו משלחת

לא יכלו לשאת את החרפה.

בהמשך מתאר המספר את קורות חייו של עוזב הקיבוץ בעיר הגדולה. הוא עובד "בסטקייה נידחת", כלומר בשוליים של הקיום העירוני. עניין שרוטבליט מסמן בדמיון והנגדה שהן בעיר והן בקיבוץ, בתחתית העבודה האנושית נמצאת העבודה עם חיות ובשרן בקיבוץ זו הרפת – חלב, ובעיר הסטקייה – בשר. המגורים אצל הדודה הם ביטוי לבגידה ברעיונות הקבוצה, שלפיהם הקיבוץ הוא המשפחה האמיתית של בני הקיבוץ, והם מבטאים גם העדפה של הפרטי על פני הקיבוצי.

בביטוי "חי בהקפה" מעמיד רוטבליט את החיים בעיר כהשתקפות מעוותת של החיים בקיבוץ – באותה תקופה חברי הקיבוץ לא שילמו על הקניות בצרכניה, אלא לקחו כפי רצונם על בסיס התקציב השווה שעמד לרשותם. גם בעיר עוזב הקיבוץ לוקח את הדרוש לו מבלי לשלם בעת הקנייה, אבל החיים בהקפה פירושם שהכול נרשם, והתשלום עבור המוצרים יגיע בסופו של דבר.

בשלב זה אנשי המשק כבר מבינים שהעוזב רציני בעזיבתו, ולכן הם מארגנים משלחת שתנסה לשכנע אותו לחזור למשק, מכיוון שהם לא יכולים "לשאת את החרפה". מהי החרפה הזאת? אין כאן חרפה הנובעת מהתנהגות בעייתית של עוזב הקיבוץ בעיר, אלא עצם העזיבה עצמה נתפסת בעיני אנשי המשק כחרפה – תחושה של בושה וקלון.

פעם ביובל הגיע לביקור

היה חומק בשביל, ועם הוריו יושב בחדר

מסמיק מעט נבוך ולא מרבה דיבור

'כן' ו'לא', 'אל תדאגו, אצלי הכול בסדר'

אומר שלא צריך, אבל לוקח קילו אלכסנדר וכמה יונתן

וממלמל: 'תודה, אתה יודע,

רק בשביל הדרך, כמובן'.

השורה הראשונה של הבית השני מבהירה שהמשלחת נכשלה בשליחותה. עוזב הקיבוץ חוזר אל הקיבוץ רק לביקור. שווה להתעכב על הביטוי "פעם ביובל". יובל הוא שנת ה-50. אם בתחילת השיר מצוין שחלפו חמש שנים מאז שעזב, כאן כבר מדובר בחמישים שנה (פי 10), כאשר ברור שזהו ביטוי מטפורי לציון משך זמן ארוך. מעבר לכך, שנת היובל היא שנת שמיטה מוחלטת, השנה שכל העבדים יוצאים לחופשי, ואולי זהו סמל לכך שגיבור השיר חוזר אל הקיבוץ לביקור רק לאחר שהשתחרר ממנו סופית, הוא חוזר אליו כבן חורין.

עם זאת, בקיבוץ הוא עדיין הבן "הנוטש", המנודה, ולכן הוא מגיע כמעט בהיחבא, "חומק בשביל", יושב עם הוריו בחדר ולא בחוץ. הוא מעין נוכח נפקד, שלמרות בחירתו העיקשת אינו מרגיש בנוח בקיבוץ – הוא מסמיק, נבוך, לא מדבר הרבה. הוא מרגיש את מורא הקבוצה, על אף בחירתו לחיות מחוצה לה. הוא לוקח את תפוחי העץ ("קילו אלכסנדר וכמה יונתן" – שמות זנים של תפוחי עץ) בתחושה לא נעימה ("אומר שלא צריך"), על אף שזהו בית ילדותו, מקום שיש לו בו חלק ונחלה. התירוץ שלו "רק בשביל הדרך", כלומר זה לא משהו שיוכל לחיות ממנו בעיר הגדולה, אלא דבר ארעי בלבד. עוזב הקיבוץ אינו רוצה להיתפס כמי ש"מנצל" כלכלית את הקבוצה, לאחר שעזב אותה.

הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב

זה ג'וק קטן וזה עובר ולא חשוב

הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב

זה ג'וק קטן וזה עובר ולא חשוב הוא,

הוא עוד ישוב.

הפזמון מושר בקולות רבים, אולי כמעין פרודיה על מקהלות קיבוציות כדוגמת הגבעטרון, ואולי כדי להדגיש שזהו הקול של הקבוצה, של היחד, לעומת קולו של היחיד – עוזב הקיבוץ. "הוא עוד ישוב" קוראים הקולות. הם אינן מקיימים שיח עם העוזב, הם אינם פונים אליו. הקולות בפזמון מקיימים שיח פנימי בינם לבין עצמם, שיח של משוכנעים המשכנעים את עצמם. העזיבה היא "ג'וק קטן" בראש, משהו לא חשוב, זמני, מעין "באג" במערכת, שאין לו חשיבות בתמונה הכללית. חברי הקיבוץ בטוחים בצדקת דרכם. הם לא רואים את האפשרות שהבן העוזב רואה את הדברים אחרת, ועבורו 'הג'וק הקטן' הוא משהו חשוב ומשמעותי.

איך השנים חולפות, קשה להאמין

הוא ללא בלורית, מפה לשם מעט מקריח

אומרים חושב בשמאל, וחי לו בימין

בווילה שבנה, אי שם בהרצליה

שפעם ביובל הוא לביקור מגיע

על זרועו אשתו השחקנית

יושבים עם ההורים על אבטיח

הקיבוץ מביט במכונית.

בית זה מתאר את עוזב הקיבוץ לאחר זמן רב: הנער היפה כבר "ללא בלורית… ומעט מקריח", סימני הגיל נותנים את אותותיהם באדם, בעיר כמו בקיבוץ. הוא עבר גם שינויים מהותיים – "חושב בשמאל, וחי לו בימין" – הוא עדיין משמר, בעיקר במחשבתו, משהו מהמורשת הפוליטית של אנשי הקיבוץ, שהשתייכו ברובם לשמאל הסוציאליסטי בישראל. אבל חייו מתקיימים בימין – במציאות הקפיטליסטית, שבה ערכי היחיד וההישגים הכלכליים שלו עומדים בראש סולם העדיפויות (בווילה שבנה בהרצליה). מעניין לראות שהגשמת החלום הישראלי עבור העוזב איננה מתבטאת בפנטהאוז מפואר (ראו למשל בשיר "אשליות"), אלא בבית צמוד קרקע בהרצליה. הוא עוזב את הקיבוץ אך בוחר לחיות במקבילה הבורגנית שלו, בעיר אבל עדיין קרוב לקרקע.

הוא מגיע לבקר, שוב פעם ביובל, אבל הפעם הוא איננו מתחבא עוד בחדר ואינו נבוך, אלא מגיע עם אשתו השחקנית (בשל שורה זו נפוצו השמועות שהשיר נכתב על יעקב אגמון, יוצא קיבוץ הראל, ואשתו השחקנית גילה אלמגור). הם "יושבים עם ההורים" ואוכלים אבטיח, בעוד כל הקיבוץ מביט במכונית הפרטית שלהם, שהייתה באותה עת חלום רחוק עבור רוב חברי הקיבוצים. הווילה, השחקנית והמכונית הם כולם סמלי סטטוס של הצלחה כלכלית, שהעוזב מנפנף בה לעיני הקבוצה, בבחינת "ראו מה עשיתי וכמה הצלחתי למרות שעזבתי".

הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב

זה ג'וק קטן וזה עובר ולא חשוב

הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב

זה ג'וק קטן וזה עובר ולא חשוב הוא,

הוא עוד ישוב.

והפזמון החוזר ממשיך להגחיך את חברי הקיבוץ, שעכשיו נשמעים הרבה פחות משוכנעים בצדקת דרכם, אבל עדיין ממשיכים להתכחש למציאות ולראות בעזיבה רק "ג'וק קטן".

איזה בן קיבוץ בא לבקר בעיר

נבוך עם התרמיל ובלוריתו המתנפנפת

הוא ויסקי טוב מוזג, תשתה בחור צעיר

ומחייך: 'ספר, אז מה נשמע ברפת'

אוהב לשקוע בכורסא בנחת

להזכיר כל פעם גם אם לא נחוץ

בשיחה שמסביב קולחת

'כשאני הייתי בקיבוץ'.

הבית החותם את השיר סוגר את המעגל שנפתח בבית הראשון. שוב, "בן קיבוץ בא לבקר בעיר". הוא נבוך, עם תרמיל ובלורית מתנפנפת, בדיוק כמו שהיה גיבור השיר לפני שנים. עוזב הקיבוץ, שהוא כבר בן עיר ותיק, מוזג לו "ויסקי טוב" – סימן נוסף של הצלחה כלכלית ובורגנית – ומחייך. הוא מרוצה מחייו ומשועשע מהסיטואציה. בקשתו "ספר, אז מה נשמע ברפת", יש בה אירוניה כלפי העונש שהועידו לו אנשי הקיבוץ בתחילת השיר, כשאמרו ש"יחזור על ארבע" לעבוד ברפת.

הגיבור שוקע בכורסא בנחת – עוד סימן לרווחה כלכלית ולהיותו אדון לזמנו ולמעשיו. אבל למרות שהוא כבר לחלוטין בטוח בעצמו, בדרכו ובמקומו בחיים, הוא שב ומזכיר את הביטוי "כשאני הייתי בקיבוץ", גם כשאין צורך בכך. שתי השורות האחרונות מרמזות שאפשר להוציא את האדם מהקיבוץ, אבל אי אפשר להוציא את הקיבוץ מהאדם. מי שהחל את חייו כבן קיבוץ, תמיד יישאר במידה מסוימת בן קיבוץ, גם שנים רבות לאחר שעזב.

הוא לא ישוב, הוא לא ישוב

ולמה לא ולמה לה ולא חשוב

הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב

ולמה לא ולמה לה ולא חשוב

הוא, הוא לא ישוב.

הפזמון האחרון של השיר הוא בעל אותו משקל וקצב של הפזמון הראשון, אבל הוא מביא את השיר אל המסקנה הברורה שבסופו: לאחר יובל שנים והצלחה כלכלית מחוץ לקיבוץ, אין סיכוי שעוזב הקיבוץ ישוב. הכרה זו מחלחלת אל מילות הפזמון, וכך "הוא עוד ישוב" הופך ל'הוא לא ישוב". בפזמון האחרון, השיח הקיבוצי המדבר בקול אחד נשבר ומתפרק לקולות שונים, שאינם מחוברים עוד זה לזה ("למה לא ולמה לה ולא חשוב"). מהקבוצה נותרו רק שרידי החלום על חברה אוטופית שוויונית. כמו בן הקיבוץ שעזב, גם החלום הזה אולי כבר לא ישוב.

להקת "כיף התקווה הטובה" התגבשה ב-1970 כהרכב-על, שכלל כמה מוזיקאים שהתפרסמו עוד לפני שחברו יחדיו לפרויקט זה: שמוליק קראוס וג'וזי כץ, חנן יובל, זהר לוי, שלמה מזרחי ואלי מגן. השירים הראשונים שהוציא ההרכב – "אני בדרכי למוסד סגור", "ד"ר יארינג", ובעיקר "בלדה לעוזב קיבוץ", הושמעו רבות ברדיו, אבל עוד בטרם הצליחה הלהקה להשלים את הקלטת האלבום הראשון שלה היא התפרקה משום המתחים הפנימיים בין חבריה. ברבות השנים הופיעו שירי הלהקה באוספים שונים, וביניהם האוסף "שבעים-שמונים" שיצא לאור ב-1981 וכלל את מרבית שיריהם המוקלטים.

השיר "בלדה לעוזב קיבוץ", שזכה להצלחה רבה בתקופה שיצא בה, שקע עם השנים אל תהומות השכחה. ייתכן שהסיבות לכך נעוצות במשבר שעבר על הקיבוצים בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, הפרטתם של קיבוצים רבים, ודעיכת קרנו של הקיבוץ כמוסד מרכזי בחברה הישראלית. היום הוא נשמע כמו שיר היסטורי, המתעד תקופה שחלפה לבלי שוב.

חמי רודנר, בעצמו עוזב קיבוץ (גבעת ברנר), מביא את השיר אל שנות האלפיים בביצוע מעודכן.