הלוואי

בשנות השמונים הייתה תחרות האירוויזיון¹ האירוע המרכזי של עולם המוזיקה הישראלית. מיטב הזמרים (אמנים ותיקים וכישרונות חדשים) התמודדו ב"קדם-האירוויזיון"² מתוך הרצון להיבחר כאמן שייצג את ישראל בתחרות הזמר האירופית. בין השמות המוכרים ניתן למנות את חיים משה, דורון מזר, צביקה פיק ואפילו את ריטה, שהתמודדה בקדם-אירוויזיון של 1986 עם השיר "שביל הבריחה". הופעתה של ריטה הייתה זכורה במיוחד בשל העובדה שכתפיית שמלתה נפלה תוך כדי ביצוע השיר, והיא המשיכה לשיר עם כתף חשופה (מה שהצליח לעורר אז סערה ציבורית). את המקום הראשון באותה תחרות קטף השיר "יבוא יום", בביצוע צמד הבדרנים מוטי גלעדי ושרי צוריאל, ואילו ההפתעה הגדולה הייתה דווקא שיר שהגיע למקום האחרון עם נקודה אחת בלבד – "הלוואי", בביצועו של בעז שרעבי.

השורה הפותחת את הבית היא המשונה ביותר – "יום יצמח מתוך סופה גועשת". על פניו נראה שאין קשר בין השניים; מה בין סופה גועשת להולדת היום? אך נראה שהמחשבה העומדת בבסיס השורה רואה את הסופה כהזדמנות המאפשרת ליום ייחודי ובעל משמעות לבוא לעולם. 

הלוואי שלא נכאב ואיש אחיו יאהב
הלוואי ויפתחו שוב שערי גן עדן
הלוואי ויתמזגו מזרח ומערב
הלוואי הלוואי ונחדש ימינו כאן כקדם.

הבית השלישי כבר קונקרטי יותר בתפיסותיו וברצונותיו. בהרבה מובנים, הבית מצביע על מה שנתפס בעיני אהוד מנור כבעיות המרכזיות של החברה הישראלית – חוסר אהבה בין אחים, או במילים אחרות – היעדר סולידריות חברתית. הכאב המאפיין את החברה הישראלית מתמצה בחוסר היכולת שלה לייצר חוויה של עם אחד, והמיזוג שבין "מזרח ומערב" יכול לפתוח את "שערי גן עדן". המרכזיות של הבעיה בעיני מנור באה לידי ביטוי בשורה החותמת של הבית – "שנחדש ימינו כאן כקדם". שורה זו היא שכתוב של הפסוק באיכה ה, כא:"הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם", ומנור מביע כאן את התקווה ש'מזרח ומערב יתמזגו' והעם ישוב להיות כמו בימי קדם, כלומר, בטרם יצא העם לגלות וחזר ממנה לארץ כחצי מזרחי וחצי מערבי (אשכנזי). שורה זו מקבלת משנה תוקף לאור אמירותיו של שרעבי שהשיר לא קיבל את ההתייחסות הראויה לו בתחרות האירוויזיון על רקע מוצאו התימני. 

הלוואי ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב
הלוואי ולא ננטוש את דרך התקווה
הלוואי והאדם יהיה רחום עד ערב
הלוואי שיש סיכוי אחד לאהבה.

לאחר שטיפל בבעיות הפנימיות של החברה הישראלית, עובר מנור בבית האחרון לטפל בממד האוניברסלי. מנור מביע תקווה שהשלום יגיע, והמשפט "הלוואי ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב" מרפרר (כלומר מאזכר, מתייחס) לפסוק בספר ישעיהו פרק ב: "לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

השאיפה ש"לא לנטוש את דרך התקווה" מרמזת שהשלום הוא התקווה שאליה משתוקק מנור, ולאחר שמנור מסיים לעסוק בשלום בין העמים, הוא עובר לעסוק בחוויה האוניברסלית של כל בן אנוש. "הלוואי והאדם יהיה רחום עד ערב", כותב מנור ומתייחס אולי לערבו של אותו יום שפצח מתוך סופה גועשת בבית הראשון, ו"הלוואי", מסיים מנור את השיר, "שיש סיכוי אחד לאהבה".

בראיון שנתן ל"מעריב" ב-2015 (בועז שרעבי, 'הלוואי' מודל 2015: "מותר לי לומר את מה שאני חושב"), הסביר בעז שרעבי על ההשפעה שהייתה לניקוד הנמוך של השיר בתחרות הקדם אירוויזיון. "בו בערב החלטתי לא להתמודד יותר בתחרויות כאלה", הוא מעיד. "השיר הזה, שאהוד מנור, חברי היקר, כתב לו את המילים על בסיס לחן שלי, דיבר אל העם ולא היה זקוק לטובות של הקדם ההוא כדי להצליח". דבריו של שרעבי, בייחוד ההדגשה בנוגע ל"דיבור על העם", מעידים על תחושתו של שרעבי שהשיר הופלה לרע בשל אי התקבלותו על ידי האליטות התרבותיות באותה עת. גם רשימת השירים הזוכה במצעד הפזמונים העברי של אותה שנה יכולה להעיד על היחס שלו זכה השיר; לעומת "שביל הבריחה" שהגיע למקום הראשון, ו"יבוא יום" שהגיע למקום ה-32, שירו של שרעבי נפקד מהמצעד, ולא במפתיע.

אך במקרה של השיר הזה, 'העם אמר את דברו'. "הלוואי" הפך להיות בין השירים המזוהים והמושמעים ביותר של שרעבי, וקרוב לשלושים שנה אחרי הקדם-אירוויזיון, השיר מושמע בתדירות גבוהה ברדיו, זכה לביצועים רבים (בהם גם של הנשיא לשעבר שמעון פרס), הפך לריקוד עם, ומשמש כאחד השירים הקבועים בפסקול טקסי יום העצמאות.

ביצוע של דודו פישר ויהודית רביץ מ-1998, במסגרת המופע "פעמוני היובל":

ביצוע של קרן פלס והנשיא שמעון פרס מ-2013, במסגרת אירועי יום העצמאות בבית הנשיא:

ביצוע של קטלין אליגדו מ-2013, במסגרת התכנית "בית הספר למוזיקה":