ואולי לא היו הדברים…

< 1 דקות

מילים:
לחן:

 

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,
אוּלַי
מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן,
לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפַּי?

 

מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים
שֶׁל קָצִיר,
בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלֻמּוֹת
לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר?

 

מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה
וּבְתֹם
שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי… הוֹי כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,
הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

על השיר "ואולי לא היו הדברים..." מאת רחל המשוררת ויהודה שרת.

מאת:

רקע

כארבע שנים לפני מותה כתבה המשוררת רחל שיר המתחיל במילים "ואולי לא היו הדברים מעולם," והוא נודע בשמו המקוצר – "ואולי". השיר הופיע בקובץ השירים "מנגד" – קובץ השירים השני (מבין שלושה) שראה אור בחייה של רחל. שמו של הקובץ מסמל את שאיפות חייה של רחל, שאיפות אשר ראתה המשוררת "מנגד" מבלי לזכות לממשן (הקובץ קרוי על שם השיר "מנגד" המופיע בו – אחד משיריה המפורסמים ביותר של רחל, שבו מאזכרת המשוררת את "מעמד הר נבו" שבו מתבשר משה רבנו כי לא ייכנס אל הארץ המובטחת שאליה הוא צופה מנגד).

השיר "ואולי" מתאר את געגועיה העזים של המשוררת אל הימים בהם עבדה כפועלת צעירה בחוות העלָמוֹת, חווה שהוקמה בסמוך לחוות כינרת על מנת להכשיר נערות לעבודה בחקלאות.
רחל הגיעה אל חוות העלָמוֹת בשנת 1911, בהיותה בת 21, כיוון שכמו רבים מחבריה אנשי העלייה השנייה ביקשה גם היא לעסוק בחקלאות (לארץ היא עלתה כשנתיים לפני כן, ב-1909, ותחילה התיישבה ברחובות). כפועלת בחווה היא עבדה בגן הירק ובעבודת השדה והפלחה, וב-1913 היא אף נסעה ללמוד חקלאות בצרפת. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה נאלצה רחל לחזור לרוסיה ושם, כשטיפלה בילדים יהודים, נדבקה ככל הנראה במחלת השחפת. ב-1919 חזרה רחל ארצה והצטרפה לקבוצת דגניה (ששוכנת בסמוך לחוות כנרת). זמן קצר לאחר הצטרפותה נתגלו אצלה ניצני המחלה. רחל נתבקשה לעזוב את הקבוצה, היא עברה לתל אביב ומשם למקומות שונים בארץ לצורך טיפול במחלתה. היא נפטרה בשנת 1931, בהיותה בת 40 בלבד.

 

את השיר כתבה רחל בשלהי חייה, כרצף של זיכרונות המעידים על היופי והקושי שהיו כרוכים באותם ימים רחוקים.

רעיונות מרכזיים

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם.
אוּלַי
מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן,
לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת אַפַּי?

רחל המשוררת, שהיא הדוברת בשיר, מעמידה את מגוון החוויות בחייה בצלו של ספק. השאלה שהיא שואלת בתחילת השיר מעמידה את כל האירועים המתוארים בשיר בגדר חלום – "ואולי לא היו הדברים מעולם", כלומר, אולי כל זה לא קרה אף פעם. אין בקביעה זו כדי לבטל את שלל האירועים המתוארים בשיר אלא כדי להעצימם, שכן כל האירועים המתוארים בהמשך מביאים עימם תיאור של קושי גדול לצד יופי וטוהר גדול. 

"אולי מעולם לא השכמתי עם שחר לגן". מתוך התמיהה הגדולה של הדוברת אנחנו מבינים שהיו ימים (ואולי אף ימים רבים, תקופה ארוכה) שבהם היא השכימה עם שחר, כלומר עם הָנץ האור הראשון, ויצאה אל הגן. אך אין זה גן נוי המשובב את נפשה. מדוּבּר בגן הדורש מהדוברת לעבדו בזיעת אפיה. הן הגן הן זיעת האפיים מוּכּרים לנו כהֶרְמֵז תנ"כי – רמז לסיפור אדם הראשון בגן העדן. אדם הראשון נענש על אכילתו מפרי עץ הדעת בכך שרק בזיעת אפיו יאכל לחם, כלומר – הוא נענש בעבודה פיזית קשה ומפרכת (ובמקרה של רחל, בעבודת הגן), אשר תזַכה את העוסק בה בתמורה כלשהי כמו אכילת לחם רק כשהאף ינטוף זיעה מרוב מאמץ. ואולי השימוש במילה "גן" ולא במילה "שדה" האופיינית יותר לחוות החקלאיות ולקבוצות הראשונות, מרמזת על כך שרחל מקשרת את העבודה החקלאית הקשה לעיבוד גן העדן ולכיבושו מחדש. כך אפשר להבין את ההיפוך המגדרי שהיא עושה: בספר בראשית האדם נידון לאכול לחם בזיעת אפו והאישה נידונה ללדת ילדים בצער ובעצב, אך רחל הופכת את היוצרות – היא יוצאת אל הגן לעבדו בזיעת אפיה. 

מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים
שֶׁל קָצִיר,
בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלֻמּוֹת
לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר?

הבית השני ממשיך את רעיון התמיהה המחזקת את המציאות: הדוברת אומרת כי גם "בימים ארֻכִּים ויוקדים של קציר", כלומר בתקופת סוף האביב או שלהי הקיץ, ימים חמים של קציר, כשהיא ניצבת "במרומי עגלה עמוסת אלֻמות", כלומר ללא צל או מגן מהשמש היוקדת – היא 'מעולם לא נתנה את קולה בשיר'. כלומר רחל מדגישה שבניגוד לכתוב, כאילו מעשה החלוצים היה לא יותר משיר וזמר, היא מציינת בבירור שמדובר פה בעבודה פיזית קשה ובתנאי אקלים קשים במיוחד. אך כשאנו זוכרים שכל השיר עומד בסימן שאלה ושכל אירוע ואירוע המוזכר בו הוא בחזקת "ואולי לא היו הדברים מעולם", ניתן לתהות אם רחל מתכוונת לכך שלמרות הקשיים, היא 'נתנה את קולה בשיר' גם ברגעי עבודה קשים. ואולי עצם כתיבתו של שיר המתעד את ימי הקושי האלו, כפי שעושה השיר הזה, הוא המקום שרחל נותנת בו את קולה בשיר תוך הפניית המבט לאחור, אל ימי הקושי, בהתרפקות לא-נוסטלגית ומלאה בהכרת הקושי, על העבר ועל שלל מורכבויותיו.

מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה
וּבְתֹם
שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי… הוֹי של כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,
הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

בבית האחרון, רחל מפליגה אל דימוי פיוטי ואומרת שמעולם לא טוהרה בתכלת שוקטת ובתום הכינרת. הדימוי שרחל רואה בו את הכינרת כתכלת שקטה, מלאת תום ומטהרת, מדגיש את היותה עומדת מנגד, ואת הממד הטראגי בשיר. זו הכינרת שלה, לכאורה, אך הצירוף "הוי כינרת שלי", כבכי או כטרוּניה, מבהיר שמדובר במבע ספק אירוני, והשורות החותמות את השיר מבהירות היטב את התמיהה שעומדת בבסיס השיר כולו, על הפער שבין המציאות כפי שהיא לבין החלומות העוטפים אותה.

 

"ההיית, או חלמתי חלום?" שואלת רחל מלאת הגעגועים אל ימי צעירותה בחווה החקלאית כינרת, ורואה כיצד למרות הקושי העצום שהתלווה אל ימים אלו, מבחינת העבודה הפיזית ולמרות שלא היו אלה ימי התום והטוהר, רחל רואה במבט לאחור את הימים האלה כימי חלום עד כדי כך, שהיא מטילה ספק באפשרות שהכול קרה באמת. מתחילת השיר ועד סופו, רחל תוהה "ואולי לא היו הדברים מעולם" והאם הכינרת, הן הימה והן הקבוצה, לא היו אלא חלום רחוק.

השפעה והתקבלות

השיר הולחן על ידי יהודה שרת (אחיו של משה שרת) בלחן בעל מקצב ייחודי. לימים סיפר שרת כי הלחין את השיר בהשפעת מקצב העגלה אשר חלפה בחוות העלָמות. הלחן המקורי, לירי ונוגה, נעשה אהוּד ביישוב ובחברה הישראלית לאחר הקמת המדינה, ושורותיו הראשונה והאחרונה נעשו ביטויים שגורים בפי רבים.

עם השנים עבר השיר מפה לאוזן, ועוד לפני שהוקלט הוא היה לשיר ידוע ביותר בקרב אנשי ההכשרות בישראל וברחבי העולם היהודי, כשיר המסמל את הקושי בשיבה לארץ ישראל, ובה בעת – את ההתבוננות ביופיה של הארץ ואת הערגה אליה.

במשך השנים הוקלטו עשרות ביצועים לשיר, ושורות מתוכו אף היו למטבעות לשון (בעיקר: "ההיית או חלמתי חלום?")

ביצועים מיוחדים

הרב חיים לוק מבצע את השיר במסגרת פסטיבל הפיוט. לוק מבצע את השיר כפיוט דתי (עם גוון של ג'ז ומוסיקה אתנית), ביצוע ייחודי המעניק לשיר ממד של תפילה:

"שלישיית גשר הירקון" מעניקים לשיר אווירה רומנטית:

לקריאה נוספת