לבכות לך

צוות החדשות של ערוץ 2 הבין שמדובר באירוע ייחודי. בסיומה של עצרת המונים בעד השלום התחבקו על המרפסת של כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין) שני אנשים השונים מאוד זה מזה: מצד אחד ראש הממשלה המכהן דאז יצחק רבין – גיבור הפלמ"ח ורמטכ"ל מלחמת ששת הימים, האיש שחתום על הסכם אוסלו והסכמי השלום עם ירדן, ומהצד השני זמר צעיר שחולל מהומות כשהצהיר ש"טוב למות בעד עצמנו", שנחשד בהשתמטות מצה"ל, ושנוהג להופיע מאופר ובאופן פרובוקטיבי – אביב גפן.
חצי שנה לפני כן הוציא גפן את אלבומו הרביעי – "שומקום". על עטיפת האלבום צוירה פרה לועסת באדישות את יונת השלום, ובשיר הנושא כתב גפן "מי זה שם הולך שיכור, זה ראש הממשלה", שורה שפורשה בידי רבים כמכוונת להרגלי השתייה של יצחק רבין. למרות זאת, אביב גפן הופיע באותו ערב לצדו של רבין, אולי כי מעטים האמנים שהסכימו להופיע באותה עצרת מחשש להיות מזוהים פוליטית עם השמאל.
רק בסמוך לעצרת החליט גפן לבצע את השיר "לבכות לך", שיר שכתב גפן לזכר חברו ניר שפינר שנהרג ב-1991 בתאונת דרכים; רבים בסביבתו של גפן התנגדו לכך בטענה שהשיר העצוב אינו הולם את האירוע שנועד לתמוך בתהליך השלום (אותו הוביל יצחק רבין).

אני הולך לבכות לך
תהיה חזק למעלה
געגועיי כמו דלתות
שנפתחות בלילה 

בתחילת השיר הדובר פונה אל נמען השיר ומצהיר שהוא 'הולך לבכות לו', ומבקש ממנו ש'יהיה חזק למעלה'. מהמילה "למעלה" אנו למדים שהאדם שאליו פונה הדובר כנראה אינו בין החיים, ולמעשה השיח הוא בין האיש החי לבין האיש המת, ועוסק בעצם בתהליך האבל שעובר על מי שנותר.
הדובר מדמה את געגועיו ל"דלתות שנפתחות בלילה"; במשך היום הגעגועים קיימים אך הם סגורים ומוסגרים מאחורי דלתות, מחכים לשעת הלילה, לשעות הקטנות החשוכות שאינן נצפות, ורק אז מרשה הדובר לגעגועים 'להיפתח כדלתות בלילה'. הדימוי של הדלתות הנפתחות בלילות מדגיש בצורה ציורית את העצב על המוות, הדלתות הנפתחות מאפשרות לגעגועים לצאת, אך אף שהן קרועות לרווחה אין איש שנכנס בהן ואין איש שיבוא בהן. 

לנצח אחי אזכור אותך תמיד
וניפגש בסוף, אתה יודע
ויש לי חברים אבל גם הם כבים
אל מול אורך המשגע

הפזמון מחבר את הביטוי הישראלי "אחי", המקובל בשפה העממית ככינוי חיבה בין חברים טובים, אל המשמעות המקורית של המילה אח, בן לאותה אם. ההבנה שהפרידה היא לנצח, מעלה את התחושה שהחברות העמוקה הפכה אותם קרובים עד כדי כך שהם הפכו לאחים – בני משפחה אחת. הדובר מבטיח 'לזכור אותו תמיד' ומנחם את חברו (ואולי גם את עצמו) שאף שעכשיו המוות מפריד ביניהם, הוא 'ייפגש עמו בסוף', ככל הנראה כשהדובר ימות בעצמו.
השורות הבאות מעידות על חשיבותו של הנפטר לחיי הדובר – יש לו עוד חברים והוא לא נותר לבד בעולם. ואולם, הדובר מבטל את משמעותם של חבריו ומדמה אותם ל'אורות הכבים' אל מול 'אורו המשגע' של החבר שנפטר. 

כשעצובים הולכים לים
לכן הים מלוח
וזה עצוב שלהחזיר ציוד אפשר
לא געגוע

הבית השני פותח בתיאור דרכי ההתמודדות עם עצב. "כשעצובים הולכים לים", אומר הדובר, ו"לכן הים מלוח". האם הים נמלח מדמעות האנשים העצובים? הדובר משאיר את ההסבר של תופעת הטבע הזו למאזינים, ומיד עובר לדימוי השוואתי אחר הקשור לגעגוע – "עצוב שאפשר להחזיר ציוד" (בהקשרו המקורי "מחזירים ציוד" כאשר משתחררים מהצבא, והחזרת הציוד – מדים, נשק, תחבושת אישית וכו' מסמנת את השחרור והחופש מהמחויבות הצבאית), אבל געגוע אי אפשר להחזיר כמו ציוד (הניתן לחייל לתקופה קצרה) וגם אין אפשרות "להזדכות" עליו", להמשיך הלאה בחיים ולסיים את פרק האבל בחייו של האדם החווה את האובדן (כמו חייל שמשתחרר ומחזיר את ציודו הצבאי). 

וכמו הגלים אנחנו מתנפצים
אל המזח אל החיים

לאחר בית לירי ועגום, ופזמון שנפתח עם מנגינה יפה (המבטאת את תחושת החיים שאבדו ואת הצער), מגיע החלק האחרון והשלישי בשיר המהווה שיא מסוים. הדובר ממשיך את קו הדימויים של הים ומדמה את כלל בני האדם לגלים ש"מתנפצים אל המזח".
הדימוי של האנשים כגלים יוצר דימוי יפה, גלים ועוד גלים, רבבות גלים, כמיליוני האנשים. כאשר הגל מתנפץ הוא הופך לאלפי רסיסים, והקצף המלבין הופך את רגע ההתנפצות שלו לתופעת טבע יפה המסמלת את חד פעמיות החיים, את שיאם ואת המשכיותם. בעוד שההתנפצות אל המזח מובנת, שכן הגלים מתנפצים בדרך כלל על המזח, לא ברור מה מהרעיון העומד מאחורי ההתנפצות "אל החיים"?
ייתכן שאפשר לראות בהתנפצות הגל סוף של מסע שהחל בלב ים ומסתיים ברגע ההתנפצות, זה בעצם סוף מחזור חייו של הגל. בדומה לכך גם אנחנו סוג של גל והחיים שלנו מתנפצים כמו הגל המתנפץ אל המזח. החיים הם בסך הכול התנפצות אחת גדולה, רגע קצר ומזהיר בשמש, שלאחריו מגיע הסוף.