מיליונים

בשנת 2002 ידעה כלכלת ישראל שפל קשה מאוד, שנבע מהמצב הביטחוני הרעוע שנמשך על פני תקופה ארוכה (האינתיפאדה השנייה פרצה כשנתיים לפני כן) וממשבר בענפי ההיי-טק הישראלי. בנימין נתניהו, שנתמנה לתפקיד שר האוצר ב-2003, הנהיג כלכלת "שוק חופשי" שייצבה את המשק הישראלי אבל פגעה אנושות במעמדות החלשים והביאה את האי-שוויון במשק לשיאים חדשים. אמנם האבטלה והאינפלציה צומצמו אבל משקי בית רבים נפגעו מאוד מן השינויים שהונהגו במשק, התקשו להתאושש ונכנסו למעגל העוני.

בשיר זה מתארת אתי אנקרי אישה שעובדת למחייתה, אולם עקב המצב הקשה במשק – או לחילופין עקב התנהלות כלכלית לא נכונה שלה בעבר – היא צוברת חובות ומסתבכת עם ההוצאה לפועל ועם הבנק. השיר הופך את הכסף לחזות הכול; השימוש שנעשה בתיאורי כסף לתיאור אנשים ("לא שווים פרוטה") פירושו שהכסף הוא הוא החיים.
השיר מורכב מ-4 חלקים שונים, שכל אחד מהם בנוי בשני צמדים: בית כללי, בית שמתאר סיפור, ולאחר כל בית פזמון. בחלק הראשון מסופר על ההוצאה לפועל, ובחלק השני מסופר על הנציגה בבנק. לכל סיפור יש קטע מקדים שבו הדוברת מצהירה על תפיסתה את הכסף ואת החיים. גם הפזמון אינו אחיד ומושפע מתוכן הבית שלפניו.

אני יודעת שהכסף לא חשוב
אני יודעת אם הלך אולי יום אחד ישוב
אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת
שלחשוב עליו זה סתם בזבוז
של זמן שעובר עלינו גם בלעדינו הוא יזוז

השיר מתחיל בשלושה היגדים המעידים שגם הדוברת וגם הנמען יודעים שהכסף אינו חשוב: גם אם היום הוא איננו ייתכן שהוא ישוב ביום אחר, ועצם המחשבה על כסף היא בזבוז זמן משום שהזמן עובר גם בלי שנחשוב עליו. הבית הראשון מציג את נוכחותו של הכסף בחיים בצד ההבנה שהכסף אינו באמת הדבר החשוב בחיים.

אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת
שאני לא יודעת כלום
אבל מישהו היום דרך עלי
ואני לא יכולה לקום

בפזמון (שבפעם הזו מופיע רק החלק הראשון שלו) המידע מתהפך – הדוברת יודעת שהנמען יודע שהיא אינה יודעת כלום. הידיעה של הבית הראשון הופכת לאי-ידיעה. האמירה המבטלת הזו של הדוברת כלפי עצמה מבהירה עד כמה היא אינה רואה את עצמה כבעלת ערך. המשך הפזמון מדגיש את התחושה הזאת – היא מספרת שמישהו השפיל אותה והיא לא מצליחה להתאושש, אף שהיא אינה מסבירה מה בדיוק קרה.

אני יודעת שאתה יודע –
השתכרתי החודש לא רע
ובכל זאת הם הגיעו
להוציא לפועל אצלי בדירה

לקחו ת'טלוויזיה ת'ארון את המגירה
שפכו את מה שאין בתוכה
אני יודעת שזה לא צודק
ואין לי הוכחה

ניסיתי להגיד שהמיסים
הורגים כל הגיון
והם אמרו לי שהם לא גונבים,
הם לוקחים ברישיון

בבית השני הדוברת מתארת את האירוע שהשפיל אותה. למרות שהיא עובדת ומשתכרת למחייתה, אנשי ההוצאה לפועל הגיעו לביתה, לקחו את הריהוט של הבית (טלוויזיה וארון) ואף השפילו אותה בכך ששפכו את כל מה שהיה בתוכו (או כמאמר השיר "את מה שאין בתוכה"). לדוברת ברור שהמעשה איננו צודק אולם אין לה הוכחה לכך. מדבריה עולה הייאוש מהמפגש עם אנשי ההוצאה לפועל.

הדוברת מנסה להצדיק את עצמה ומסבירה שהמיסים שמוטלים עליה כל כך כבדים ומנוגדים להגיון האנושי, ולכן היא צוברת חובות. אבל אנשי ההוצאה לפועל משיבים לה שהם אינם גונבים את הרכוש שלה אלא "לוקחים (אותו) ברישיון". בית זה מתאר את מצבם של "העניים העובדים" – אנשים שאינם מצליחים לצאת ממעגל העוני שלמרות שהם עובדים, לרוב בגלל חובות מן העבר או בגלל משכורותיהם הנמוכות.

אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת
שאני לא יודעת כלום
אבל איך שזה קרה לי
לא יכולתי לקום

ושוב חוזר הפזמון ומדגיש עד כמה מרגישה הדוברת חסרת אונים. הפעם מספר הפזמון על אירוע קונקרטי שהתרחש, אירוע שבגינו לא מצליחה הדוברת להתאושש ממצוקתה הכלכלית. מכאן ולהבא יצטרף לפזמון קטע נוסף:

ויש כמוני מיליונים
מתגלגלים ברחובות
יש כמוני מיליונים
בכל מיני צורות

יש כמוני מיליונים
אנשים בני תמותה
בלי כסף,
לא שווים פרוטה

כאן מדגישה הדוברת שמצבה הוא איננו רק מציאות פרטית שלה, אלא מציאות של מיליוני בני אדם אחרים. היא משתמשת בביטוי "מתגלגלים ברחובות" כדי לציין את הזלזול בהם, והסיום הכואב מדגיש שאנשים "בלי כסף" בעולם שלנו "לא שווים פרוטה".

אני יודעת שהבריאות חשובה
יותר מכסף הרבה יותר
ועל אהבה אין מה לדבר
אסור בשום פנים ואופן לוותר

אני יודעת יש חובות מגלגולים
מתגלגלים עלינו ביקום
אז אם היום נפלתי
אולי מחר אני אקום

הבית השלישי של השיר חוזר לתיאור כללי. הדוברת מצטטת משפטים שהם מעין קלישאות מקובלות: כמה האהבה חשובה וכמה הבריאות חשובה – הרבה יותר מהכסף. אבל כולם יודעים שאם יש כסף, הרבה יותר קל לשמור על הבריאות ועל האהבה.

היא ממשיכה לספר על החובות שבני אדם צוברים מגלגולים קודמים, ואין הכוונה לגלגול נשמות ברוח התפיסה בודהיסטית אלא לחובות כספיים שאדם מושך איתו מעברו, פשוטו כמשמעו. וכמו בתחילת השיר, שם דובר בכסף שהולך ובא, גם כאן מציינת הדוברת שהמצב יכול להשתנות בעתיד – 'עכשיו נפלנו, אולי בהמשך נקום'.

אחרי הבית הזה מופיע הפזמון פעם נוספת בניסוחו הראשון אבל עם התוספת של "יש כמוני מליונים". כך מדגיש הפזמון עד כמה התחושות של הדוברת אינן אישיות אלא מתארות מצב כללי שאיתו נאלצים להתמודד אנשים רבים.

אתה זוכר את סוזן הבכירה מהבנק
נתנה לי הרבה אהבה
בעיקר הפשטות הקסימה אותה,
נגעתי לליבה

זה לקח לה קצת זמן לתפוס את העניין
לשנות את הגישה שלה אלי
היא הבינה שאין לי מזומן
והפשיטה את כבודי מעליי

בבית הרביעי, הדוברת שוב מספרת על אירוע אישי מחייה: המפגש שלה עם "הבכירה מהבנק". המפגש מתחיל בצורה חיובית – הבכירה מרעיפה עליה הרבה אהבה כיוון שהפשטות של הדוברת נוגעת לליבה. לרגע נדמה שהבעיות של הדוברת עשויות להיפתר, אבל כשהפקידה מבינה את מצבה הכלכלי היא משנה את גישתה כלפי הדוברת ופוגעת בכבודה. הביטוי "והפשיטה את כבודי מעליי" מחזק את תחושת ההשפלה של הדוברת, שהרגישה שהפכו אותה לערומה.

אתה יודע שאני יודעת שאתה יודע
שאני לא יודעת כלום
ממרומי מעלתה
לא יכולתי לקום

יש כמוני מיליונים
מתגלגלים ברחובות
יש כמוני מיליונים
בכל מיני צורות

יש כמוני מיליונים,
אנשים בני תמותה,
בלי כסף,
לא שווים פרוטה
היום זה אני, מחר זה אתה.
בלי כסף…. לא שווים פרוטה

הפזמון האחרון מופיע בניסוח קצת שונה. הדוברת חוזרת על כך שהיא איננה יודעת כלום, אבל הפעם היא מאשימה את הפקידה, שממרום מעמדה פגעה בה כל כך עד שהיא אינה יכולה יותר לקום. הפזמון האחרון חוזר על כך שיש מיליוני אנשים הנמצאים במצבה של הדוברת, אבל נוספות לו שתי שורות שהופכות גם את המאזין לחלק מהסיפור: "היום זה אני, מחר זה אתה". כלומר, הסיפור של הדוברת ושל רבים כמותה יכול להפוך גם לסיפור של המאזין – זה יכול לקרות לכל אחד.

השיר מתחיל בדו-שיח בין שני בני זוג ומסתיים כדו-שיח בין הדוברת לשומע. אם בתחילת השיר נדמה היה שמדובר בתיאור של מקרה ספציפי, בסופו של השיר מתברר שהסיפור המתואר בו יכול להיות הסיפור של כל אחד מאיתנו; מצב הכלכלי של האדם וכמות הכסף המצויה ברשותו הם שקובעים בסופו של דבר איך ייראו חייו.

בשנת 2004 יצא לאור אלבומה של אתי אנקרי "מיליונים". אלבום זה החזיר את אנקרי לתודעה הציבורית ורשם הצלחה נאה במכירות ובהשמעה של השירים "אהבה גדולה", "שמעתי ש…", ו"מיליונים". השיר לא זכה לביצועים נוספים ועדיין מבוצע על ידי אנקרי בהופעותיה – זאת למרות שהיא שינתה את רפרטואר השירים שאותו היא מבצעת מאז שהוקלט השיר.

מסיבות מובנות, בגל המחאה החברתית שפרץ בשנת 2011 זכה השיר לתהודה גדולה ולאהדה רבה בקרב המפגינים שיצאו לרחובות.