תחת שמי ים התיכון

אנשי האימפריה הרומית האמינו שהים התיכון הוא מרכז העולם, ולכן שמו – "תיכון" (כלומר אמצעי, מרכזי) – נגזר מהמילה הלטינית "מדיטרנאוס" (mediterraneus) שמשמעו "מֶרְכָּזָהּ שֶׁל הָאָרֶץ" או "בֵּין יַבָּשׁוֹת" (כלומר בין אפריקה לאירופה).*
בשנת 1988 הוציא הזמר שלמה ארצי את אלבומו הכפול "חום יולי אוגוסט". האלבום נחשב לאבן דרך בקריירה של ארצי, שהפך בעקבות הצלחת האלבום לאחד מהזמרים המובילים בתרבות הישראלית. האלבום הכפול הכיל בתוכו כמה וכמה להיטים גדולים (כגון "ארץ חדשה"), אך השיר שזכה למרב תשומת הלב היה "תחת שמי ים התיכון" – שיר אניגמטי המקשה אמנם על המאזינים לפענח את משמעותו, אף למרות זאת מצליח לתאר חוויה ישראלית ייחודית שכל כולה מתחברת יחדיו "תחת שמי ים התיכון".

*ניתן לפרק את המילה הלטינית לשתי המילים המרכיבות אותה – Medius (אמצע, תווך), ו-Terra (ארץ). בתקופה קדומה יותר נודע הים התיכון בשם "הים הגדול", ובשם הזה הוא אף כונה במקרא (שם נוסף במקרא הוא "הים האחרון"). בטורקית קוראים לים התיכון "הים הלבן" (Akdeniz), וברוב השפות כיום נגזר שמו של הים התיכון מהשם הרומי או הטורקי.

במשך שנים רבות הואשם ארצי בידי מבקריו על העדר קוהרנטיות בטקסטים של שיריו. העולם הלירי ששלמה ארצי פורש לפני המאזינים הוא עולם אסוציאטיבי. המילים חולפות כמו תמונות וקופצות מנושא לנושא ומתמונה לתמונה. לעתים הן מתבהרות, לעתים הן מבהירות מילים שנאמרו לפני כן, ולעתים הן נותרות חתומות.

תחת שמי ים התיכון,
עושה ירח הפוגה, ומתקפל.

השיר מתחיל במיקום המסגרת הגאוגרפית שהוא פועל בה – "תחת שמי ים התיכון". יש משהו משונה בציון השמים כשמיו של הים התיכון, אבל ארצי משתמש בים התיכון כנקודת ייחוס מרכזית בשיר, וכפי שיתברר בהמשך, יש לכך סיבה חשובה. הים התיכון שוכן בין אירופה לבין אפריקה, ובין המערב (מערב אירופה) לבין המזרח הקרוב והמזרח הרחוק. העיסוק בים התיכון הוא עיסוק בנקודת המפגש שבין כל העולמות האלה, והסימון של השמים ככאלה שנמצאים מעל לים התיכון, מזהה את האופק שמתקיים בנקודת המפגש הזו, שמֵי האפשרויות.
יש משהו משונה גם בתיאור הירח כנמצא תחת שמי הים התיכון. הרי הירח נמצא הרבה מעל לשמי הים התיכון; הוא שוכן מעבר לשמים ומעבר לאטמוספרה. אך כאן הירח – כמו הדובר, ולמעשה כמו כל האירועים והתמונות שיחלפו בשיר – נמצא גם הוא תחת שמי הים התיכון, כדי לציין שותפות גורל. הירח "עושה… הפוגה, ומתקפל". מעֵבר לדימוי של הירח כמי שנעלם, הולך ואוזל ("מתקפל"), אפשר לראות בהפוגה עושה הירח כביטוי של תקווה או לחילופין של שיגעון (רמז אולי ל"שיגעון הירח", קרי האמונה העממית שירח מלא גורם לבני אדם להשתגע).

'דאגות' אומר לי איש עם מכחול,
ומצייר אותך דומה, או לא, או כן,

מהירח מעביר ארצי את מצלמת המילים שלו אל צייר שמתואר כ"איש עם מכחול". מלבד המילה היחידה שהוא אומר, "דאגות", הדימוי הארוטי של האיש עם המכחול מעיד על המצב הלא ברור המתקיים כאן – הוא מצייר את הנמענת בדמיון רב. "או לא, או כן". לאורך השיר תשוב הנמענת ותככב בשורות נוספות, אך כמו שנראה, ארצי עצמו מציג את תמונות העולם בספקנות גדולה. האם כך הם פני הדברים, או אחרת?

עכשיו יש את הזמן לשכב פרקדן,
חצי עולם לוקח סם.
בגוף שלי צמרמורת, שיר 'רוקסן'.
צמרמורת יש לי מקיפוח גם.

השורה הבאה משלבת יחד שתי דרגות שפה – החיבור בין "עכשיו יש את הזמן" לבין "לשכב פרקדן" יוצר עברית היברידית, המתחילה בשפת הרחוב ומסתיימת במילה הארמית 'פרקדן', המתארת אדם השוכב על גבו ופניו פונות מעלה. מתנוחת השלווה הזאת קופץ ארצי לתיאור של "חצי עולם" כ"לוקח סם". האם תיאור הזמן,"עכשיו", כזמן הווה שבו אפשר לשכב בנינוחות, מתאפשר בזכות העובדה ש"חצי עולם לוקח סם"? האם רק מי שלוקח סם יכול להרשות לעצמו לשכב על גבו כה חסר דאגות? והאם אכן העולם מתחלק לשניים – אלה שלוקחים את הסם ואלה שאינם לוקחים אותו?
ארצי לא עונה ישירות על השאלות, אך המחשבה האסוציאטיבית שלו ממשיכה, מהסם אל ה"צמרמורת" – צמרמורת העונג, או צמרמורת הגמילה. הגוף של ארצי מלא צמרמורת, כשברקע מתנגן "שיר 'רוקסן' " – ככל הנראה שיר המפורסם של להקת הרוק "פוליס" (The Police – בהנהגת הסולן סטינג) העוסק בפרוצה בריטית. איך זה קשור? השורה הבאה מחברת את הכול יחדיו – "צמרמורת יש לי מקיפוח גם".
דרך הצמרמורת שעוברת בגופו, ארצי מחבר את חצי העולם המסומם אל הצמרמורת שהוא חווה כשהוא נתקל בקיפוח – בין אם זוהי הפרוצה הלונדונית עלובת החיים מהשיר "רוקסן", או זה הקיפוח בתוך החברה הישראלית. בשורות האלה ארצי חושף את המאבק העיקרי שהשיר עוסק בו – המאבק בין מזרח למערב כתפיסה של ניגודים.

תחת שמי ים התיכון,
היה לך זמן להתאפר ולהקסים.
יוצאת לרחוב בשמץ של ביטחון,
חוזרת בזנב מקופל בין הרגליים.

הבית הזה מצייר תמונה של מישהי ה"יוצאת לרחוב". היא מתאפרת כדי "להקסים", כלומר משפרת ומלטשת את המציאות כדי ליצור בה קסם. האיפור הפוטושופי הזה מאפשר לה לצאת לרחוב "בשמץ של ביטחון", אך היא חוזרת ככלב פגוע עם "זנב מקופל בין הרגליים" – סימן מובהק לכך שלא הצליחה למצוא לה את אשר ביקשה למצוא בחוץ. מכאן אנו מבינים שהרחוב – המקום שהוא מחוץ לבית, כלומר מרחב של מאבק ושל פגיעה – הוא מקום שבו הציפיות מתרסקות.
ומהאישי והפרטי, ארצי מדלג שוב אל העולמי והכללי.

חצי עולם בדוחק מתקיים,
חצי עולם שונא חצי,
בגוף שלי צמרמורת.
מתערב מי אויב ומי ידיד.

שוב החזרה אל ראיית העולם הקוטבית – "חצי עולם בדוחק מתקיים", ו"חצי עולם שונא חצי". אנו מניחים שהחצי האחד שונא את החצי האחר, או שהחצי שמתקיים בדוחק שונא את החצי האחר, כלומר, מדובר בשנאה על רקע מעמדי-כלכלי. אך ארצי אינו אומר מה הוא חושב על כך. ארצי מתאר את ה"צמרמורת" בגופו כדי ליצור קשר וחיבור בין שלל האירועים שמתוארים בשיר, והם מצמררים אותו. הצמרמורת שמופיעה כאן היא החוט המקשר וגם עמדתו של ארצי מול העולם והאירועים שהוא חווה. הצמרמורת היא האמירה שלו בשיר ביחס לשלל החוויות, התובנות והאירועים המתרחשים מולו.

תחת שמי ים התיכון
ערב על אבטיחים יורד,
אשליות מתוקות,
זהבים על הצוואר וזה זורק,
אותך מפה לשם,
אותי משם לפה,
כמו מנגינת בלט.
עד שישוב הים מזעפו,
לא, לא נדע,
עולה עולה עולה לנו,
כמה זה עולה לנו.

הפזמון של השיר ממקם אותנו באותה נקודה שבה נמצאים בשאר חלקי השיר – "תחת שמי ים התיכון". 'הערב יורד על אבטיחים' ומסמן תמונה ישראלית, כמעט אידילית, אידילית מדי – "אשליות מתוקות", כפי שארצי מוסיף. האם האבטיחים הם שמסמלים אשליה של משהו מתוק? לאור שלל תמונות השנאה, החולשה והעוני, שקדמו לפזמון, אפשר להבין מדוע ארצי רואה באבטיחים המתוקים אשליה של תמונה ישראלית פסטורלית.
בהמשך לאשליות המתוקות, ארצי חוזה ב"זהבים על הצוואר". האם מדובר בשרשרת זהב, "גורמט", על צווארו של מי שמכונה "ערס"? או שמא ה"זהבים" הם השמש השוקעת והחותם המוזהב שהיא משאירה על הצוואר בסביבתו של ארצי? אין לדעת בוודאות. ההמשך מחדד את העיסוק במצב הארעי, מצב שיוצר קריעה מתמשכת – הנמענת נזרקת "מפה לשם", ארצי נזרק "משם לפה", והכול בעצם מעיד על העדר יציבות, שאותה ארצי מדמה ל"מנגינת בלט" – מנגינה של ריקוד קלאסי, ריקוד המזוהה עם המסורת האירופית הקלאסית. האם זהו השָֹׁם והכאן שארצי נזרק ביניהם? אירופה או אפריקה?
משם ארצי "מפליג" אל הים, וקובע שעד ש'הים לא ישוב מזעפו', "לא נדע, כמה זה עולה לנו". הביטוי "ישוב הים מזעפו" הוא הרמז לספר יונה (פרק א, פסוק טז, "וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ"), ולסיפורו של הנביא יונה בן אמיתי. רק כאשר "ישוב הים מזעפו", רק אז נדע "כמה זה עולה לנו".
השאלה המעניינת היא: מה בדיוק "עולה לנו"? המחיר? מחיר החיים בארץ הזאת? או שמא רק כאשר נקריב את הנביא הממאן להתנבא, רק כאשר נפסיק להתכחש למציאות, נדע כמה זה עולה לנו, ההתכחשות למציאות ואל הפערים שהיא יוצרת?

תחת שמי ים התיכון,
ידיך מלטפות אותי ליטוף נדיר,
עוד מעט יבואו בחירות,
את חיה פוליטית – מזדהה עם מיעוטים.
עכשיו יש את הזמן במזרחית,
חצי עולם כבר שר יוון,
בגוף שלי צמרמורת בלאו הכי,
מטרור ואהבה.

הבית האחרון של השיר מפענח חלק מחידות השיר ופותח כמה אחרות. הסצנה זהה: "תחת שמי ים התיכון", ידיה של מישהי מלטפות את ארצי "ליטוף נדיר". האישי ביותר – ליטוף מיד אהובתו, מתערבב בלאומי – "עוד מעט יבואו בחירות". מצד אחד ארצי מצביע על קיומו של הליך דמוקרטי, ומצד שני הוא מנבא שבקרוב לא נוכל להמשיך את העמדת הפנים הזאת כאילו הכול כרגיל, הכול בסדר, כשבפועל עוד מעט "יבואו הבחירות" – בחירה בין עולם אחד למשנהו – ואו-טו-טו נצטרך לבחור בין העולמות.
"אַת חיה פוליטית  – מזדהה עם מיעוטים." – ארצי שב ומערבב את האישי והפוליטי. ההזדהות עם המיעוטים תתבאר בהמשך הבית, אך כאן ארצי מסמן את התהליך שמתרחש: השינוי בסדרי הכוחות, המהלך שבו מיעוט נעשה רוב.
"עכשיו יש את הזמן במזרחית," – היגד כפול על הזמן המזרחי: זמן לא-לינארי, זמן הזורם ושופע ואינו כבול למשמעת וללוחות זמנים אירופיים, ובה בעת המוזיקה המזרחית נעשית מרכזית בעולם המוזיקה הישראלי.
ואם היה צל של ספק אם "הזמן במזרחית" הוא סמל למוזיקה, ארצי ממשיך וקובע ש"חצי העולם כבר שר יוון". אך גם את השורה הזאת אפשר לקרוא בשתי דרכים: מן הצד האחד, בהיגד "חצי עולם שר יוון" יש זיהוי לחיבור אל יסודות המוזיקה המזרחית כפי שהיא מוּכּרת בישראל, קרי, הסתגלות אל המוזיקה היוונית כפי שהוצגה בפיו של אריס סאן בשנות השישים; ומן הצד האחר, בהקשר של חצאי העולם הקודמים (צרכני הסמים, העניים, השונאים, המתקיימים בדוחק) – השורה "חצי עולם כבר שר יוון" יכולה לסמל גם את העובדה שיוון נחשבת לערש הציוויליזציה המערבית המודרנית. ההיגד "חצי העולם שר יוון" יכול להיות אמירה על הקוטביות בין שתי הציוויליזציות – זו המערבית מול זו המזרחית.
השורות החותמות את הבית האחרון סוגרות אותו, שוב, בערבוב של האישי עם הפוליטי ועם ייצוגי הכוח שבו: "בגוף שלי צמרמורת בלאו הכי". אין זה משנה מה משתנה בעולם ולאן העולם הולך, אומר ארצי – בגוף שלי עוברת צמרמורת, אם מ"טרור" ואם מ"אהבה". החוויה האישית והחוויה הפוליטית הן בעצם השלכה של התודעה האישית של כל אחד ואחד. לכאורה שני שדות מנוגדים – "טרור ואהבה", אבל שניהם יחד יוצרים את המיקרוקוסמוס של החיים בישראל. הרצון לאהבה – לתת אהבה ולקבל אהבה, ועם זאת הפחד מטרור, המתקיים כבדרך קבע.

תחת שמי ים התיכון
ערב על אבטיחים יורד,
אשליות מתוקות,
זהבים על הצוואר וזה זורק,
אותך מפה לשם,
אותי משם לפה,
כמו מנגינת בלט.
עד שישוב הים מזעפו,
לא, לא נדע,
עולה עולה עולה לנו,
כמה זה עולה לנו.

השיר נחתם בפזמון החוזר, כאשר לאורך הדקות האחרונות של השיר מודגשות שתי השורות האחרונות – "עולה, עולה לנו, כמה זה עולה לנו"?. 'כמה עולה לנו המאבק הזה בין המזרח למערב, בין הישן לחדש, בין האהבה לטרור, בין החיים למוות?' שואל ארצי, 'וכמה עוד נוכל להכיל את הפער הזה שמתקיים כאן בין המציאות לבין תפיסת המציאות?'

השיר "תחת שמי ים התיכון" הפך ללהיט מיד עם צאתו והושמע רבות ברדיו; יציאת השיר אף לוותה בקליפ שבו צולם ארצי מבצע את השיר עם בנו, בן ארצי, שהיה אז בן 11 בלבד.
לאורך השנים הפך השיר פופולרי גם בהופעות החיות של ארצי. גם הסיום של השיר (עם השאלה שתמיד רלוונטית בישראל – "כמה זה עולה לנו?") סייע להפיכתו ללהיט הופעות גדול במיוחד.