שיר השיירה

כך נפתחת מגילת העצמאות של מדינת ישראל, שהקריא דוד בן גוריון בטקס הכרזת העצמאות שנערך במוזיאון תל אביב הישן בשדרות רוטשילד בתל אביב (כיום "בית העצמאות"), ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בשעה 16:00 – 8 שעות בלבד לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

רגע זה סימן נקודת שיא בשיבת העם היהודי לארצו.

כמעט ארבעים שנים לאחר מכן, הקליט הזמר אריק איינשטיין את "שיר השיירה" – שיר יווני עממי שהפזמונאי עלי מוהר כתב לו מילים חדשות, המתארות את מסע עלייתו של העם היהודי לארץ ישראל.

בלשונות רבות מספור דיברנו
וזה את זה כמעט בכלל שלא הכרנו
ומקומות רבים מאוד עזבנו

השיר מתחיל בתיאור העבר ('דיברנו, הכרנו, עזבנו…') ומתאר את הפיצול שהיה קיים בעם היהודי באמצע המאה ה-19 – עַם המפוזר על פני "מקומות רבים" ומדבר ב"לשונות רבות". כלומר, עם שבניו כמעט שלא מכירים זה את זה ואין שפה מאחדת שתחבר בין הקהילות השונות ועולה השאלה. אם אין חיבור טבעי בין חלקי העם, מה כן יכול לחבר אנשים הבאים ממקומות שונים, מתרבויות שונות ודוברים שפות שונות לכדי עם אחד?

ורק מקום אחד רצינו ואהבנו
ומקומות רבים מאוד עזבנו
ואל הארץ, אל הארץ באנו.

התשובה מתבהרת בשורה הבאה – הארץ. הארץ היא הדבר שמחבר אנשים הנמנים על תפוצות ותרבויות השונות, ש'רצו ואהבו' את הארץ ולכן באו אליה. לכאורה לא ברור באיזו ארץ מדובר ומה הסיבה שאוהבים אותה כל כך, אולם הדובר מדבר כחלק מקבוצת אנשים בעלי מכנה משותף – אנשים שעבורם ברור באיזו ארץ מדובר.

ונמשכת שיירה
מן המאה שעברה
רחוקים כבר היוצאים
איכרים וחלוצים
שעמלו עבדו בפרך
בלי לראות את סוף הדרך

הבחירה להתחיל את הפזמון החוזר במילה "ונמשכת" מבהירה שמדובר בתהליך שאינו פוסק. השיירה עדיין נמשכת "מן המאה שעברה" (השיר נכתב בשנות השמונים של המאה ה-20, כך שמדובר בשיירה הנמשכת מהמאה ה-19 ואילך. בהתאמה לנרטיב הציוני, "תחילת השיירה" היא תקופת העלייה הראשונה שהחלה ב-1881 ומסמלת את ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל).

"היוצאים" הראשונים, בראשית השיירה, כבר רחוקים מהדובר. הוא קורא להם "איכרים וחלוצים" ומתאר אותם כאנשי חזון ש"עבדו בפרך" למען הגשמת החזון הציוני "בלי לראות את סוף הדרך", כלומר את הגשמתו על ידי הקמת המדינה. התפיסה כאן היא שאנשי העלייה הראשונה – המכונים בטרמינולוגיה הציונית "איכרים", ואנשי העלייה השנייה – המכונים בטרמינולוגיה הציונית "חלוצים", הביאו את הבשורה של גאולת הארץ דרך 'גאולת האדמה', כלומר דרך העבודה החקלאית.

ועכשיו עוברים אנחנו
לא שקטנו ולא נחנו
לא ימשיכו בלעדינו
זוהי הרפתקת חיינו.

חציו השני של הפזמון מעביר את השיר ללשון הווה, גוף ראשון רבים: "עוברים אנחנו". הזיקה בין "החלוצים" ובין "העוברים" היא השיירה המתמשכת, כך שבעצם מדובר בקבוצה אחת, גם אם מי שצועד באמצע השיירה אינו מכיר את אלו הצועדים בראשה. עלי מוהר מרפרר כאן לשירו של אריק איינשטיין "סע לאט" ועושה פרפראזה על המשפט "לא יתחילו בלעדינו" (שאותו הוא הופך אותו ל"לא ימשיכו בלעדינו").

יתרה מכך, השיירה הנוסעת 'היא הרפתקת חייהם' של ההולכים בשיירה; המסע הוא ההקמה והבנייה של המדינה החדשה.

מגטאות ומחנות הגחנו
אל הביצות ואל הישימון הלכנו
מקצות ערב, מרוסיה ופולניה
הדלקנו אור גם בדימונה גם בדגניה.
מקצות ערב, מרוסיה ופולניה
הדלקנו אור גם בדימונה גם בדגניה.

בבית השלישי מתקדם המסע ההיסטורי של השיירה, וכבר מתוארת השואה דרך העובדה שאנשים 'הגיחו' (כלומר ניצלו) "מגטאות ומחנות". אותם ניצולים 'הולכים' "אל הביצות ואל הישימון" בארץ החדשה, אולם למרות התנאים הפיסיים הקשים במדבר ובאזורי ביצות – ההנגדה ביניהם ובין המחנות והגטאות מבהירה עד כמה הקשיים האלו שוליים עבורם.

בהמשך, השיר מציין את כל הקצוות שמהם הגיעו העולים בשיירה – "מקצות ערב" (כלומר מדינות ערב),"מרוסיה ופולניה", ואותם עולים 'מדליקים אור גם בדימונה וגם בדגניה'. יש כאן ערבוב היסטורי; השילוב של שואה וביצות וכן דימונה ודגניה, מסמל את המעבר מתקופת העלייה הראשונה והשנייה לקום המדינה.

הדובר גם מצייר את המסע אל ארץ ישראל כמסע שוויוני של כל התפוצות, ומשווה את דימונה (כישימון) ודגניה (כביצות) כשתי נקודות שבהן הודלק אור.

ומכל הגלויות
ועם כל הבעיות
עם נוצר וארץ קמה

הפזמון השני אינו חוזר על הראשון, והוא מדגיש את הצד החיובי של מסע השיירה למרות הקשיים והפירוד בין חלקי העם השונים. "ומכל הגלויות ועם כל הבעיות" – "עם נוצר וארץ קמה". המקומות הרבים שבהם שהו חלקים מהעם נקראים בשם "גלויות", כלומר מקום שהיה זמני – גלות מארץ המקור. הדגש שעַם נוצר "מכל הגלויות" מתבטא בתקומת הארץ, כלומר הארץ "קמה" בזכות העם שנוצר בה מחדש וקם בה לתחייה.

ושפה אשר נרדמה
שוב התחילה מתעוררת
ומדברת ומדברת

העברית, שבגלות הפכה לשפת קודש ש"נרדמה", חזרה והפכה לשפת היום-יום. היא שבה והתעוררה. אם בתחילת השיר מדובר על שפות רבות, הרי כאן ניתן להבין שיצירת העם קשורה בתהליך של איחוד חלקיו, תהליך המקבל ביטוי הן בממד הפיזי – השיבה לארץ ישראל והקמת המדינה, והן בממד התרבותי – חידוש הלשון והשפה העברית.

מסביב יהום הסער
רב הקושי והצער
אבל יש על מה לשמוח
יש עוד אומץ, יש עוד כוח.

"מסביב יהום הסער" יוצר קישור בין השיר ובין השורה הפותחת את המנון הפלמ"ח (הפלמ"ח – "פלוגות המחץ" של ארגון ההגנה, שהיה הארגון הצבאי המרכזי מבין הארגונים הצבאיים שלחמו על הקמת המדינה). מעבר לקישור ההיסטורי, השורה מדגישה את הסער שסוער מסביב למדינת ישראל ואת העובדה שהסיטואציה הביטחונית שבה מצויה המדינה אינה יציבה כל כך. "רב הקושי והצער" ממשיך הדובר – ומפרט את המחיר של הקמת המדינה המתבטא בשכול ובקושי, אבל למרות זאת "יש על מה לשמוח". הדבר אמנם אינו מפרט על מה יש לשמוח, אך גם מציין ש"יש עוד אומץ" ו"יש עוד כוח" כדי להתמודד עם הקשיים.

איך ישראל צומחת מסביבנו
היא חזקה יותר מכל חסרונותינו
וגם הנגב עוד יהיה פורח
ועוד נדאג שהזקן יהיה שמח.
וגם הנגב עוד יהיה פורח
ועוד נדאג שהזקן יהיה שמח.

בבית האחרון מבהיר הדובר 'על מה יש לשמוח': הארץ כבר למדינה – "ישראל", והמדינה 'חזקה יותר מכל חסרונות העם'. מעבר לכך, הדובר מבטא את התקווה ש"הנגב עוד יהיה פורח" (כלומר הוא עדיין אינו פורח), והפרחתו (כלומר הפיכת המדבר לאזור פורח) תגרום ל"זקן" להיות שמח. אותו "זקן" הוא ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל – דוד בן-גוריון, שהגה את חזון "הפרחת השממה" ואף עבר בעצמו להתגורר בנגב, בקיבוץ שדה בוקר, על מנת לממש את החזון שהגה כמו גם לשמש דוגמה לצעירים שיבואו בעקבותיו.

כאן קושר הדובר בין הפרחת הנגב ובין שמחת "הזקן", ובמובן מסוים מעיד על כך שדור החלוצים שהקים את המדינה (חלוצי העלייה השנייה שעליהם נמנה גם בן-גוריון) ישמח מאוד "אם הנגב יהיה פורח". (אריק איינשטיין, המבצע את השיר, מחקה את קולו של בן-גוריון כאשר הוא מדקלם את השורה "וגם הנגב עוד יהיה פורח").

ומכל הגלויות
ועם כל הבעיות
מסביב יהום הסער
רב הקושי והצער
אבל יש על מה לשמוח
יש עוד אומץ, יש עוד כוח.
ונמשכת שיירה
מן המאה שעברה
רחוקים כבר היוצאים
איכרים וחלוצים
שעמלו עבדו בפרך
בלי לראות את סוף הדרך
ועכשיו עוברים אנחנו
לא שקטנו ולא נחנו
לא ימשיכו בלעדינו
זוהי הרפתקת חיינו.

הפזמון האחרון מאחד את שני הפזמונים הקודמים של השיר, כך שנוצר פזמון החוזר ומדגיש את כל הנושאים שעלו בשיר – הזיקה הישירה בין הדורות, והתחושה שהשיירה היא בעצם מסע הדורות שמתכנס כל כולו לרגע שבו הקריא בן-גוריון את המשפט הפותח את מגילת העצמאות: "בארץ-ישראל קם העם היהודי".

השיר מבהיר ומחזק את הזיקה שבין המסע ההיסטורי של תקומת העם היהודי בארצו ובין ההווה, ולכן הוא נקרא "שיר השיירה". השיירה מסמלת את ההמשכיות ואת הקשר שבין הדורות, והשימוש בדימוי של שיירה מבטא ומתאר קבוצה רבגונית של אנשים הנמצאת במסע מתמיד.

למרות העיסוק בהיסטוריה של העם היהודי, הכוללת גם אזכור של אירועים טרגיים ועגומים (השואה והשכול כתוצאה מהמלחמות), הלחן של השיר – שמקורו בלחן עממי יווני שהפזמונאי עלי מוהר הצמיד לו מילים – הוא שמח ועליז. גם העיבוד המוזיקלי, בסגנון טברנה יוונית, הוא עליז וקופצני, והביצוע של איינשטיין הוא אירוני, עליז ורווי הומור (כאמור, במהלך השיר אף מחקה איינשטיין את בן-גוריון).

"שיר השיירה" הופיע לראשונה באלבום "על גבול האור" שהוציא אריק איינשטיין ב-1987. האלבום, שהוקדש לחברו הטוב של איינשטיין – משה איש כסית, הכיל כמה מלהיטיו הגדולים של איינשטיין, בהם "עוף גוזל", "שירי סוף הדרך" ו"שיר השיירה". הוא זכה להצלחה רבה והגיע למעמד של אלבום זהב.

"שיר השיירה" אמנם לא זכה להיכלל במצעד הפזמונים השנתי בשנה שבה יצא לאור, אולם למרות זאת הוא הפך מהר מאוד לאחד מלהיטיו המוכרים והידועים ביותר של איינשטיין וזכה להשמעות רבות ברדיו – בעיקר בזכות הלחן המקפיץ ואווירת החגיגה היוונית.