הקטע עוסק בקביעה התלמודית המאפשרת לנהוג או כבית הלל או כבית שמאי, ואומרת כי מי שבוחר דווקא את הפסיקות המקלות של שני הצדדים או את הפסיקות המחמירות שלהם, הוא רשע או כסיל.
