בית הכנסת

בית התפילה היהודי, שהיה במהלך הדורות בית מדרש ומרכז רוחני, ובימינו משמש גם מרכז קהילתי. היה קיים כבר בתקופת בית המקדש השני, ולאחר החורבן היה ל"מקדש מעט" - מקום התפילה היחיד ומרכז רוחני חלופי.

< 1 דקות

תקציר

בית הכנסת הוא בית התפילה היהודי, "מקדש מעט" (יחזקאל יא 15), אשר היה במהלך הדורות לא רק בית תפילה, אלא גם בית מדרש ומרכז רוחני, ובימינו – גם מרכז קהילתי. בתי הכנסת הראשונים הוקמו כבר בימי הבית השני בארץ ישראל ובתפוצות. לאחר החורבן היה בית הכנסת "מקדש מעט", שבו התקיימה העבודה שבלב -התפילה1 ובו התרכזו החיים הרוחניים והדתיים. חז"ל הדגישו את חשיבותו של בית הכנסת, שבלעדיו – אין השכינה שורה בעולם,2 וההלכה קבעה כי יש להקים בית כנסת בכל מקום שיש בו מניין יהודים, וכי בית זה יהיה גבוה מכל בתי העיר.3 בתי כנסת בכל תפוצות היהודים שמרו על מרכיבים מסורתיים אחידים – אך סגנון בנייתם השתנה בהשפעת הסביבה ונסיבות הזמן. בתי הכנסת בארץ ובתפוצות, לעדותיהם ולקהילותיהם, מעידים על קיומם של חיים יהודיים רצופים ותוססים, אך גם על חיים שהיו – ואינם עוד.4

 

בית הכנסת - כללי

בית הכנסת (בארמית: בֵּי כְּנִישְׁתָא) היה קיים עוד בימי בית המקדש השני, אך לאחר חורבן הבית היה למקום התפילה היחיד ולמרכז רוחני חלופי לבית המקדש שחרב, ומכאן כינויו – "מקדש מעט": "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם" (יחזקאל יא 16).5בבית הכנסת התרכזו החיים הדתיים ועבודת ה', היא התפילה: "אין תפילה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת".6 בתקופת הבית השני, לצד בית המקדש השני וכהשלמה לו, פעלו בארץ ישראל ובתפוצות בתי כנסת, ובהם בית הכנסת שעמד על הר הבית לצד בית המקדש ושימש כמקום תפילה לציבור.7לפי מסורת אגדית בתלמוד הירושלמי, היו בתקופת הבית השני 480 בתי כנסת בירושלים, וכולם נהרסו בידי הרומאים.8באותה תקופה היו בתי כנסת רבים בתפוצות – בייחוד ברחבי מזרח אגן הים התיכון – אשר שימשו כמרכזים דתיים ורוחניים של קהילות היהודים. בתלמוד הבבלי נזכרים שני בתי כנסת עתיקים בעיר נהרדעא, שלפי המסורת נבנו במאה ה-6 לפני הספירה על ידי גולי בבל.9 כאמור, חשיבותם של בתי הכנסת נודעה בעיקר בתקופה שאחרי חורבן בית המקדש השני, כפי שמעידים בתי הכנסת הרבים מתקופת המשנה והתלמוד שנתגלו בחפירות ארכיאולוגיות ברחבי הארץ – בגליל ובגולן, ביהודה, בעזה, ביריחו ועוד. בתקופה זו שימש בית הכנסת גם כמקום ללימוד תורה למבוגרים ולילדים, וכן כבית ועד לענייני ציבור, כגון: חלוקת צדקה או הכרזה על אבידות.10

בימי הביניים קיבל בית הכנסת עוד תפקיד חשוב בחיי הקהילה: בית מדרש שכלל ספרייה תורנית. אחד מבתי הכנסת העתיקים מימי הביניים ששרדו באירופה הוא בית הכנסת אלט-נוי שול בפראג (המאה ה-13). בעת החדשה נוצר בפולין סוג חדש של בית כנסת – מבנה בצורת מבצר, שנועד להגן על היהודים מפני פורעים. בעת החדשה התרחבו תפקידיו של בית הכנסת, לא רק כבית תפילה ובית מדרש, אלא גם כמרכז קהילתי.

עזרת נשים

עזרת הנשים בבית הכנסת קיבלה את שמה מעזרת הנשים בבית המקדש: בבית המקדש –  בניגוד לבית הכנסת – הייתה עזרת הנשים מיועדת לנשים ולגברים כאחד, ונקראה כך מכיוון שבדרך כלל הורשו הנשים להיכנס רק אליה – ולא לחלקים הפנימיים יותר של בית המקדש. ההפרדה הראשונה בין גברים לנשים נזכרת בתלמוד הבבלי, כתקנה שנקבעה לשמחת בית השואבה בחג הסוכות: חכמים קבעו שיש להפריד בין הנשים לגברים במהלך האירוע, כדי למנוע חריגה מכללי הצניעות במהלך השמחה הסוחפת (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נא עמ' ב).

בבתי כנסת עתיקים מתקופת המשנה והתלמוד שהתגלו בארץ ישראל, נחשפו שרידי עזרת הנשים בצורת יציע מוגבה (גלריה) בתוך חלל בית הכנסת, לעתים עם שרידי מדרגות שהובילו אליו. העדות הכתובה הראשונה לעזרת נשים כמקום תפילה נפרד היא מימי הביניים (המאה ה-13). במקומות שבהן נשים לא נהגו לבוא לבית הכנסת – כגון בקהילות המזרח או בבתי כנסת שנועדו לגברים בלבד, דוגמת ה"שטיבעל" החסידי נוסח מזרח אירופה – לא הייתה עזרת נשים.

עזרת הנשים בבית הכנסת ממוקמת לעתים כיציע מוגבה בתוך חלל בית הכנסת (כמתואר לעיל) ולעתים כחדר צמוד ולו קיר מפריד נמוך, ומעליו – כיסוי וילון, המאפשר גם לנשים לשמוע את החזן ולהשתתף ממקומן בתפילה. לעזרת הנשים יש בדרך כלל כניסה נפרדת. בבתי כנסת אורתודוקסיים נשמרת גם בימינו ההפרדה בין נשים לגברים, אך מגמות השוויון מוצאות את ביטוין גם בעזרת הנשים: עיצוב פנים שוויוני, שבו ההפרדה עוברת לאורך בית הכנסת, באמצעיתו. כך שגם הנשים וגם הגברים פונים לכיוון ארון הקודש.

 

 

מיקום בית הכנסת ומבנהו

בספרות ההלכה אין כמעט הנחיות באשר למבנהו ולצורתו של בית הכנסת, וההלכה "הברורה היחידה" נוגעת למיקומו:11 במקום הגבוה ביותר, "עד שיהיה גבוה מכל בתי העיר".12 וכך אכן נהגו בתקופת התלמוד, ובנו בתי כנסת במקום גבוה, ברוב פאר והדר, כיאה לבית תפילה שהוא "מקדש מעט".13ואולם במרבית תפוצות ישראל לאורך ההיסטוריה חיו היהודים כמיעוט הנתון בהגבלות וחסר חופש דתי, ונאלצו להסתפק בבתי כנסת נמוכים, ולעתים אף קטנים ודלים למראה שלא בלטו לעין. כדי שחללו הפנימי של בית הכנסת יהיה בכל זאת גבוה, נהגו לבנות את רצפת בית הכנסת נמוכה ממפלס הרחוב, ואף מצאו לכך סימוכין בפסוק: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'" (תהלים קל 1).14

פתח בית הכנסת נקבע בדרך כלל מול הקיר שבו נמצא ארון הקודש (במדינות מערביות: קיר המזרח); ובהקבלה לאולם הכניסה שהיה בבית המקדש – נהגו לעתים לבנות בבית הכנסת מבואה המובילה לבית הכנסת עצמו. הנחיה נוספת נוגעת לחלונות ולתאורה הטבעית: לפי מסורת אחת, יש להתקין בבית הכנסת חלונות שקופים, שהשמים ייראו מבעדם, 15ומקצתם – לכיוון ירושלים. ויש נוהגים להתקין שנים עשר חלונות, כמספר שבטי ישראל.16 

לבית הכנסת בכל מקום בעולם יש כיוון קבוע – לארץ ישראל, לירושלים ולהר הבית:17 בירושלים – בית הכנסת פונה להר הבית (מקום המקדש), בארץ ישראל –  לירושלים, מקום המקדש, ובחו"ל – לארץ ישראל.18 אין בהלכה או במסורת הנחיות לגבי צורתו של מבנה בית הכנסת – עגול, מרובע או משולש, סימטרי או לא סימטרי – ואפשר לבנותו מכל חומר שהוא – מעץ, אבן או מתכת. עם זאת, ובניגוד לבתי תפילה בדתות אחרות, מבנה בית הכנסת אינו כולל צריחים ומגדלים המתנשאים לשמים.

בתוך בית הכנסת

בית הכנסת הוא "מקדש מעט", ותכנונו הפנימי שואב השראה מתבניתו של בית המקדש: ארון הקודש – המכונה גם "היכל" -, שבו נמצאים ספרי התורה, הוא "מרכז הקדושה של בית הכנסת", בהקבלה לקודש הקודשים שהיה בבית המקדש. הקיר שבו נמצא ארון הקודש נקרא בקהילות רבות "כותל המזרח". מול הארון מצוי בקהילות אשכנז פעמים רבות "עמוד התפילה" – מעין שולחן צר וגבוה של החזן, שליח הציבור. במרכז בית הכנסת נמצאת הבימה, המשמשת לקריאת התורה וההפטרה. בקהילות ספרד והמזרח משמשת הבימה אף לתפילת החזן, וכמו כן בקהילות אשכנז חלקים מן התפילה נאמרים כשהחזן עומד על הבימה (ולא ליד עמוד התפילה).19  הישיבה בבית הכנסת נעשית לרוב באחת משתי מתכונות: מסביב לבימה כשפני המתפללים זה אל זה או בשורות כשפני המתפללים לכיוון ארון הקודש. המתכונת הראשונה רווחת יותר בבתי כנסת של עדות המזרח ואילו המתכונת השניה רווחת יותר בבתי כנסת של קהילות אשכנז. בבתי כנסת רבים יש מקומות ישיבה קבועים למתפללים, ולפי מסורת חז"ל, "כל הקובע מקום לתפילתו – אלוהי אברהם בעזרו."20

אבזר נפוץ בבתי כנסת הוא "נר תמיד" – אור קטן הדולק כל הזמן לפני ארון הקודש, זכר לנר התמיד של מנורת שבעת הקנים שהייתה בבית המקדש. כדי שבית הכנסת אכן יהיה מלא אור והדר, יש הנוהגים להתקין, נוסף על החלונות הרבים, גם נברשות ומנורות המפיצות אור רב, וזאת לפי הפסוק: "בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה'" (ישעיהו כד 15). בבתי כנסת אורתודוקסיים גברים ונשים יושבים בנפרד: עזרת נשים היא החלק המיועד לנשים המתפללות. עזרת הנשים מצויה בצדי העזרה המרכזית, מאחוריה, במקביל אליה או ביציע המשקיף עליה ולעתים קרובות יש לה כניסה נפרדת,21 כאמור, בית הכנסת הוא "מקדש מעט", ומכאן נגזרו נורמות של התנהגות הולמת – ובכלל זה להימנע מדיבורים, גם בשעת התפילה וגם בזמן קריאת התורה.22

עיטור בתי כנסת

עיטור חלקו הפנימי של בית הכנסת הוא מסורת קדומה מאוד, שהשתנתה במהלך הדורות בהתאם לרוח הזמן והמקום. בעת העתיקה נכללו אף ציורי דמויות ודיוקנאות בעיטור בית הכנסת: קירותיו של בית הכנסת בדורה אירופוס עוטרו בציורים של דמויות ואירועים מן המקרא, וגם רצפות הפסיפס בבתי כנסת העתיקים בארץ ישראל כללו תיאורי דמויות: בתקופת התלמוד היו רצפות פסיפס הקישוט העיקרי של בתי הכנסת. הן תיארו דמויות ואירועים מן המקרא, סמלים יהודיים (ארון קודש, מנורה, ארבעת המינים,  שופר). רצפות הפסיפס של בתי הכנסת הציגו גם את גלגל המזלות, ובו דמויות של נשים וגברים בסמלי החודשים והעונות, דוגמת דיוקן האישה המסמלת את תקופת הקיץ ברצפת בית הכנסת של חמת טבריה.23

אחר כך, בימי הביניים, החלו  להקפיד על הימנעות משימוש בדמויות אדם לעיטור בתי כנסת, והיו שהסתייגו מעיטור קירות בית הכנסת בכלל מחשש של הסחת דעת המתפללים בשעת התפילה. 24עיטורים מקובלים היו דמויותיהן של ארבע חיות – נמר, צבי, נשר וארי – המסמלות את התכונות הרצויות בלימוד תורה ובעבודת ה': "הווי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים."25

עיטורים נפוצים היו סמלי שנים עשר שבטי ישראל, מנורת שבעת הקנים, ובעת החדשה – גם  מגן דויד, כעיטור יהודי מזהה בשער בית הכנסת או חלונותיו. בימינו יש המתקינים חלונות ויטראז' עשויים זכוכית צבעונית ומעוטרים ביד אומן, דוגמת חלונות שאגאל בבית הכנסת של בית החולים הדסה בירושלים.

בתי כנסת לא אורתודוקסיים

תנועת הרפורמה בעת החדשה (המאה ה-19) זנחה את המחויבות להלכה כערך מרכזי ביהדות, והדגישה את התחושה הסובייקטיבית של התרוממות הנפש בקיום מצוות. מכאן החשיבות שייחסו לתפילה בבית הכנסת כאמצעי לתחושת התעלות בקרב המתפללים. 26אנשי תנועת הרפורמה הנהיגו שינויים גם בתוכני התפילה וגם בסדרי בית הכנסת: בבתי כנסת רפורמיים הבימה ניצבת פעמים רבות ליד ארון הקודש, מול המתפללים – וזאת בהשפעת הכנסייה הנוצרית, על פי מיקומו של דוכן הכומר בכנסייה.27חידוש נוסף בהשראת הכנסייה – שעורר בשעתו מחלוקת בתוך התנועה – היה השימוש בעוגב כליווי מוזיקלי לתפילה בשבתות ובחגים.28

בתי כנסת לא אורתודוקסיים (רפורמים, קונסרבטיבים ועוד) משקפים את השוויון במעמד ובתפקידים בין המינים: לא זו בלבד שנשים וגברים יושבים יחד, אלא שנשים משתתפות בניהול התפילה: נשים משמשות בתפקידי החזן (שליחות ציבור), בתפקיד של בעל קורא (נשים קוראות בתורה), עולות לתורה וכמובן גם בתפקיד הרב (רבה).

כיום ישנם גם בתי כנסת המגדירים עצמם כאורתודוקסיים שבהם נשים נוטלות חלק פעיל בתפילה. בבתי כנסת לא אורתודוקסיים רבים משתמשים בשבת במגבירי קול ובאבזרים חשמליים אחרים. חברי הקהילה שאינם מתגוררים במרחק הליכה מבית הכנסת רשאים להגיע אליו לתפילות שבת וחג במכונית.29