מלחמת ששת הימים – רקע
צעדי האיום של מדינות ערב (ובראשן מצרים) על מדינת ישראל החלו ביום העצמאות תשכ"ז-1967 בסגירת השיט לאילת, הכנסת צבא מצרי לסיני והסכמי הגנה בין-ערביים. מכיוון שצעדים דיפלומטיים שנקטה ישראל לא הועילו, פתחה ישראל במתקפת פתע, וכך החלה מלחמת ששת הימים.
ביום העצמאות ה-19 של מדינת ישראל בחודש אייר תשכ"ז – 1967 החלו להגיע ידיעות ראשונות על הכנות אפשריות למלחמה מצד מצרים. צעדים מאיימים לא איחרו לבוא: גמאל עבד אל-נאצר, נשיא מצרים, הודיע על סגירת מיצרי טיראן ובכך מנע מעבר של אניות בנמל אילת. במקביל הביא נאצר להוצאת כוח האו"ם מחצי האי סיני, והכניס לשם כוחות גדולים של הצבא המצרי.1
זאת ועוד: מצרים חתמה על הסכמי הגנה עם סוריה, ירדן ועיראק, וגם מדינות אלה פתחו בצעדים צבאיים נגד ישראל. המתיחות בין ישראל לשכנותיה הערביות הלכה וגברה. ממשלת ישראל החליטה על גיוס חיילי המילואים, וצה"ל החל בהכנות למלחמה.
בד בבד עם ההכנות הצבאיות עסקה ממשלת ישראל בפעילות דיפלומטית קדחתנית בניסיון לבטל את הצעדים המאיימים של הערבים ולהביא להרפיית המתיחות בין ישראל למצרים. אך כל המאמצים הדיפלומטיים לא הועילו.
תחושת האיום המתקרב הייתה קשה, בעיקר לנוכח המצור הערבי, שהלך והתהדק סביב מדינת ישראל הקטנה. בקרב תושבי ישראל ויהודי העולם הייתה חרדה גדולה לגורלה ולהמשך קיומה של מדינת ישראל.2
וכך, באין ברירה, החליטה ממשלת ישראל על מתקפת מֶנַע: בבוקר יום שני כ"ו באייר תשכ"ז (5 ביוני 1967) יצא חיל האוויר הישראלי למכת מֶנַע, ובתוך שלוש שעות השמיד את רוב מטוסי הקרב של מצרים וסוריה, והוציא מכלל פעולה את מרבית שדות התעופה שלהן. גם מטוסים ירדניים ועיראקים הושמדו במתקפת הפתע של חיל האוויר.
במקביל, יצאו כוחות היבשה של צה"ל לקדם את הכוחות המצריים בסיני. הירדנים פתחו במתקפה, וגם בחזית הצפון החלו חילופי אש עם הסורים.3 המלחמה נמשכה שישה ימים, והסתיימה בניצחון בָּזָק של צה"ל בכל החזיתות: בדרום – נגד מצרים, במזרח – נגד ירדן, ובצפון – נגד סוריה. ניצחון זה היה בניגוד לכל החששות – ומעבר לכל הציפיות. ישראל כבשה את חצי האי סיני ואת רצועת עזה בדרום, את יהודה ושומרון וירושלים המזרחית במזרח, ואת רמת הגולן בצפון.4