הקונגרסים הציוניים
המסגרת הכלל-יהודית שהקים הרצל בקונגרס העולמי הציוני הראשון בבאזל (תרנ"ז – 1897) כ"אבן פינה" למדינת היהודים. מאז חלו שינויים במבנה, בתפקידים ובהתכנסויות של הקונגרסים הציוניים, ובימינו הקונגרס מתקיים אחת לארבע שנים בירושלים.
מבוא
הקונגרס הציוני הוא ארגון הגג של ההסתדרות הציונית,1 שנוסד על ידי בנימין זאב הרצל. הרעיון של קונגרס יהודי עלה קודם לכן, אך הרצל היה הראשון שניחן במרץ ובסמכות לממש רעיון זה ולסחוף אחריו את המוני היהודים – בעיקר ממזרח אירופה – בהתלהבות חסרת תקדים.2
הקונגרס הציוני העולמי הראשון – "אסיפה לאומית יהודית" – התקיים בשנת תרנ"ז – 1897. בתולדות הקונגרסים יש כמה שלבים, ובמהלך השנים חלו שינויים במבנה הקונגרס הציוני ובתפקידיו.
תחילה התכנס הקונגרס הציוני פעם בשנה, אבל עוד בחיי הרצל הוחלט על כינוסו פעם בשנתיים באחת מערי אירופה (כגון באזל שבשוויץ).3 מאז הקמת המדינה (תשי"א – 1951) הקונגרסים מתקיימים פעם בארבע שנים בירושלים, ומכאן כינויים – הקונגרסים הציוניים של ירושלים.
מעט יוצרים: מתוך נאומו של בנימין זאב הרצל בקונגרס הציוני ה-1"רוצים אנו להניח את אבן הפינה לבית אשר בבוא היום ישכון בו העם היהודי.
המשימה כבדה כל כך, שעלינו לדבר עליה אך ורק במילים הפשוטות ביותר…
כיום הזה… שכה רבה בו קידמה מרוב הבחינות,
רואים אנו וחשים אנו עצמנו מוקפים בשנאה הנוֹשָׁנָה…
הרושם הראשון שעשתה האנטישמיות על היהודים של היום היה הפתעה;
לאחר ההפתעה באו כאב ומורת רוח.
אולי אין יריבנו יודעים עד מה העמיקו לפגוע ברגשותינו…
מימים קדומים סילפו את דמותנו בעולם.
תחושת ההשתייכות העדתית, שעליה גינו אותנו תכופות ובחריפות כזאת,
הייתה בתהליך של התפוררות בשעה שהתנפלה עלינו האנטישמיות.
האנטישמים חזרו וחיזקו את תחושת ההשתייכות.
חזרנו הביתה, כביכול.
הציונות היא שיבתנו אל היהדות עוד לפני שיבתנו לארץ היהודים…"
* עמוס אילון, הרצל, ספרית אופקים – הוצאת עם עובד, תשל"ז – 1977, עמ' 267
הקונגרס הציוני ה-1
ביום ראשון א באלול תרנ"ז (29 באוגוסט 1897) נפתח בבאזל שבשוויץ הקונגרס הציוני העולמי הראשון ביוזמתו ובהנהגתו של ד"ר בנימין זאב הרצל. קונגרס זה היה "חידוש מהפכני כלפי פנים וכלפי חוץ גם יחד": ארגון יהודי המציג "תכנית מדינית עצמאית" לתקומת העם היהודי בארצו.4
ההתנגדויות לקונגרס5 לא ריפו את ידיו של הרצל, שטרח על ארגונו של הקונגרס כאירוע מרשים ומכובד: הוא שכר אולם מפואר, דרש מן הצירים להופיע בלבוש הולם, ובהזמנה ציין: "חליפה רשמית שחורה (פְרָאק) ועניבה לבנה הן חובה בישיבת הפתיחה החגיגית."6
הרצל דאג גם לסיקור עיתונאי נרחב בתקווה להשפיע על דעת הקהל היהודית והאירופית. לאולם הקונגרס הגיעו כ-200 נציגים מ-17 מדינות, "ומה שחסרו הצירים בשיעור קומה וניסיון מילאו בהתלהבות מסחררת ובוויכוחים מתמשכים בלי סוף".7
את המושב הראשון של הקונגרס פתח זקן הצירים, הד"ר קארל ליפא מרומניה, בברכת "שהחיינו". במרכז הקונגרס הציוני ה-1 העמיד הרצל את "שאלת היהודים" ואת הצורך להגיע להסכם עם המעצמות "על התיישבות יהודית בקנה מידה גדול – זאת אומרת פוליטי – בארץ ישראל", התיישבות שלא תיעשה בהתגנבות ושתתבסס "על זכויות" ועל החוק הבינלאומי.8
בנאומו אמר: "רוצים אנו להניח את אבן הפינה לבית אשר בבוא היום ישכון בו העם היהודי." בקונגרס הוחלט על "תכנית באזל", אושרו מוסדות התנועה הציונית, והרצל נבחר לנשיא הקונגרס.
מקס נורדאו9 הציג סקירה על מצבם החברתי, הכלכלי והפוליטי של היהודים בתפוצות, וכך עשה גם בקונגרסים הבאים. במושב הנעילה נאם הרב של קהילת באזל, ד"ר כהן, שסיפר כי התנגד לציונות והטיף נגדה, אך בעקבות הקונגרס הוא "מכה על חטא" ומביע תמיכה בציונות ובהרצל.10
הקונגרס הציוני ה-1 היה הכינוס הראשון של נציגי העם היהודי מאז חורבן הבית השני, והוא הניח את היסוד למדינת היהודים, כפי שהעיד הרצל ביומנו: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים." הקונגרס ננעל בתרועות ממושכות, בחיבוקים, בשירה ובריקודים ובליווי הקריאה היהודית המסורתית – "לשנה הבאה בירושלים!"
© לשכת העיתונות הממשלתית, מחלקת הצילומים, ירושלים
הקונגרסים הציוניים - עד מות הרצל
במהלך חייו של הרצל התכנס הקונגרס הציוני מדי שנה בעיר באזל שבשוויץ, ועד למותו התקיימו שישה קונגרסים ציוניים (תרנ"ז / 1897 – תרס"ג / 1903)11 בחמשת קונגרסים שהתקיימו בעקבות הקונגרס ה-1 התנהלו דיונים ממושכים בנושא ההתיישבות בארץ ישראל.
הרצל דיווח לצירים על פגישותיו המדיניות. הוא מיקד את הדיונים בפעילות המדינית וראה ביישוב הארץ אמצעי בלבד – ולא מטרה. ואילו מצדדי הציונות המעשית, ובראשם מנחם אוסישקין, התנגדו לעמדתו וביקשו ליישב את הארץ גם ללא הכרה מדינית בינלאומית.
בקונגרסים אלו הועלתה "שאלת התרבות" ודרישה לדון בתפקידיה של התנועה הציונית בעיצוב זהותו התרבותית והלאומית של העם היהודי.12 כמו כן עלו לדיון נושאים ארגוניים הקשורים למוסדות התנועה הציונית ולדרכי פעילותה. ביוזמתו של הרצל הוקמו שני הגופים הכלכליים ליישוב ארץ ישראל: אוצר התיישבות היהודים13 (בקונגרס ה-2) והקרן הקיימת לישראל (בקונגרס ה-5).
הקונגרס ה-4 (תר"ע – 1900) היה הגדול ביותר מאז הקונגרס ה-1: השתתפו בו כ-400 צירים, נכחו בו עיתונאים רבים, והוא התקיים בלונדון במטרה להשיג את תמיכתה של אנגליה – "הגדולה… החופשית… ברעיון הציוני."14 גם בקונגרס זה, כמו בקודמיו, הציג מקס נורדאו סקירה קודרת על מצב היהודים בעולם ועל האנטישמיות.
שנה לאחר מכן, בקונגרס ה-5, התחזקה ההתנגדות להרצל: מצדדי הציונות המעשית קיבלו חיזוק מצד סטודנטים ציונים שהתנגדו לדרכי פעילותו של הרצל: הם דגלו בשילוב של ציונות וסוציאליזם, העדיפו תרבות יהודית על דיפלומטיה יהודית והטיפו ל"פעולה מעשית" בארץ ישראל. האופוזיציה להרצל15 שאפה לדמוקרטיזציה של התנועה הציונית ולשיתופם של חבריה בהחלטות, ותבעה לאמץ תכנית פעולה גם בתחום התרבות העברית.
בקונגרס ה-6 (תרס"ג – 1903) העלה הרצל את תכנית אוגנדה, שהסעירה את המשתתפים וכמעט פילגה את התנועה הציונית. היה זה הקונגרס האחרון שבו השתתף הרצל, והוא נפטר שנה לאחר מכן.
הקונגרסים אחרי הרצל - עד מלחמת עולם הראשונה
בניגוד לתחזיותיהם של מתנגדי התנועה הציונית, התנועה לא התפוררה אחרי מות הרצל, אך גם לא היו לה "הישגים של ממש". פעילותם של ארגונים ציוניים ברוסיה ובאוסטריה לקידום מעמד היהודים בארצותיהם תרמה להחלשתה של התנועה הציונית.16
הקונגרס ה-7 (תרס"ז – 1907) בחר בדוד וולפסון כנשיא ההסתדרות הציונית במקום הרצל, אישר מחדש את תכנית באזל ודחה את תכנית אוגנדה. קונגרס זה – והבאים אחריו – דנו במחלוקת בין תומכי הציונות המדינית נוסח הרצל, ובין מצדדי הציונות המעשית.
ביוזמתו של ד"ר חיים ויצמן החליט הקונגרס ה-8 (תרס"ט – 1909) להקים ביפו משרד ארצישראלי לרכישת קרקעות להתיישבות, ובקונגרס ה-10 (תרע"א – 1911) הסתיימה המחלוקת והתקבלה עמדת הפשרה של חיים ויצמן – "הציונות הסינתטית"17 – כעמדה רשמית של ההנהגה הציונית.
בקונגרס זה המשיכו לדון בשאלת ההתיישבות בארץ ישראל, ולראשונה הועלתה שאלת ערביי ארץ ישראל. מושב מיוחד התקיים על טהרת העברית ועסק בהרחבת הפעילות התרבותית של ההסתדרות הציונית.
הדיונים על ההתיישבות בארץ נמשכו גם בקונגרס ה-11 (תרע"ג – 1913), ובו הוחלט על הרחבת הוראת העברית בחינוך היהודי בגולה ועל הקמת אוניברסיטה עברית בירושלים.18 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה התקיימו ארבעה קונגרסים, והקונגרס ה-11 היה האחרון שבהם.
הקונגרסים - מהצהרת בלפור ועד הקמת המדינה
הקונגרס הציוני ה-12 (תרפ"א – 1921) היה הראשון שהתקיים לאחר הצהרת בלפור. בהנהגתו של ד"ר חיים ויצמן תמך קונגרס זה במנדט הבריטי על ארץ ישראל ובשיתוף פעולה מדיני בין התנועה הציונית לבין בריטניה.
בקונגרס, שעסק גם ביחסים עם ערביי הארץ,19 היה ייצוג לכל המפלגות הציוניות, והחלטותיו "הדגישו את האופי הלאומי-המדיני והדמוקרטי" של התנועה הציונית.20 ארבעת הקונגרסים הציוניים הבאים עמדו בסימן הביקורת על ההנהגה הציונות ועל עמדתה המתונה כלפי מדיניות בריטניה,21 ובצל המשבר הכלכלי בארץ בעקבות העלייה הרביעית.
הקונגרס ה-16 התכנס על רקע השיפור במצב הכלכלי בארץ וחידוש העלייה. האופוזיציה – ובראשה הרביזיוניסטים – תבעה מן ההנהגה להיאבק נגד הספר הלבן וגזירות הבריטים ולהגדיר את המטרה – הקמת מדינה בעלת רוב יהודי.
ההתנגדות למדיניותו של ויצמן גברה בקונגרס ה-17 (תרצ"א – 1931), ואל הרביזיוניסטים הצטרפו צירים מסיעות אחרות. ז'בוטינסקי דרש להצהיר על הקמת מדינה יהודית משני עברי נהר הירדן, אך הקונגרס דחה את הצעתו, וז'בוטינסקי וסיעתו פרשו מן ההסתדרות הציונית.22
שני הקונגרסים הבאים (18 – 19) התקיימו לאחר עליית היטלר לשלטון והתגברות האנטישמיות, והדיונים בהם עסקו במצבם של היהודים בגרמניה ובמזרח אירופה.
הקונגרס ה-20 (תרפ"ז – 1937) דחה את הצעת ועדת פיל לחלוקת הארץ, והקונגרס שלאחריו הסתיים כמה ימים לפני תחילת מלחמת העולם השנייה. הקונגרס הציוני ה-22 התקיים לאחר סיום המלחמה (תש"ז – 1946), בהשתתפותם המחודשת של הרביזיוניסטים, ובו נדחתה הצעת מוריסון-גריידי לחלוקת הארץ תחת ממשל בריטי.23
למרות חילוקי הדעות בקונגרס זה, הציגה ההנהגה הציונית חזית אחידה "בדרישתה להקמת מדינה עברית, ולו רק בחלקה של ארץ ישראל."24
צילום: משה פרידן, לשכת העיתונות הממשלתית, מחלקת הצילומים, ירושלים
העשרה - קישורים
פירוט של נשיאי הקונגרסים הציוניים, מאז הקונגרס הציוני ה-1 ועד ימינו – באתר ויקיפדיה