תספורת וגילוח

תספורת

במסגרת הדרישה הכללית "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט 2) אסרה התורה מנהגים שיש בהם חיקוי של מנהגים שרווחו בקרב עובדי אלילים במזרח הקדום: עם ישראל נדרש להיות נבדל משאר העמים באורחות חייו, במנהגיו וביחסו לגוף האדם.
אחד מן האיסורים האלה נוגע לשיער ראשו של הגבר ולתספורת: "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (ויקרא יט 27). – היינו: האיסור לגלח את השיער שליד האוזניים באופן שייווצר מעין עיגול המקיף את כל שיער הראש, מאוזן לאוזן. איסור זה יצר הבדל חיצוני בן בני ישראל לשכניהם, עובדי האלילים, שהיו "קְצוּצֵי פֵאָה" (ירמיהו ט 25; כה 23), ואחר כך – בינם ובין הכמרים בנצרות. וכך פסק רמב"ם: "אין מגלחין פאתי (=פאות) הראש, כמו שהיו עושין עובדי כוכבים…"¹ בעקבות האיסור לגלח את פאת הראש נוהגים בקהילות חרדיות לגדל פאות ארוכות, וכך נהגו גם יהודי תימן וקהילות אחרות.
חז"ל קבעו מועדי תספורת לנכבדי העם – מלך וכוהן: מלך היה מסתפר בכל יום, כדי לשמור על הופעתה הדורה ומכובדת; כוהן גדול – פעם בשבוע בערב שבת, עם חילופי משמרות הכוהנים; וכוהן רגיל (וכן כל אדם) – פעם בחודש, כדי להימנע משעיר פרוע.² הכוהן הגדול היה מסתפר במספריים ולא בתער: "וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ" יחזקאל מד 20).³ חז"ל הכירו את התספורות שהיו נהוגות בחברה ההלניסטית ובאופן כללי אסרו אותן, אך התירו לאותם מעטים שהיו "מקורבים למלכות" לנהוג כמנהג התרבות השלטת בעניין התספורת.⁴
לפי ההלכה היהודית, לא מסתפרים ולא מתגלחים בימי שבת וחג ולהבדיל – גם לא בימי האבלות (שבעה או שלושים יום)⁵ או בימי אבל וזיכרון לאומיים – הימים שלפני תשעה באב (לפי מנהגים משתנים) וכן בספירת העומר. ויש בתורה ציוויים מיוחדים לגבי שיער הנזיר.⁶
בקהילות חרדיות ואחרות התספורת הראשונה לילד נעשית במלאת לו שלוש שנים, בל"ג בעומר, ובה גוזזים את שיער ראשו – פרט לפאות. מנהג זה קרוי "חלאקה".

גילוח

במזרח הקדום היו הזקן והשפם הדרת פניו של הגבר, וגילוחם נחשב לעלבון ולכלימה – כפי שמעיד סיפור השפלתם של עבדי דויד בידי מלך עמון (שמואל ב, י 4 – 5). החובה הכללית בתורה להיות נבדלים משאר העמים באורח החיים ובמנהגים – "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט 2) – אוסרת להשחית את הזקן: "וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" (ויקרא יט 27 ). חז"ל קבעו כי איסור השחתת הזקן אינו איסור כללי על גילוח הזקן – אלא איסור על גילוח שיש בו השחתה, היינו: גילוח בתער, וכך נקבע גם בהלכה.⁷ לפי רמב"ם, השחתת הזקן וגילוחו בתער היו מנהגם של כוהני עבודת אלילים (וכמרים), "ולפיכך אסרה התורה להשחית הזקן."⁸ יהודים רבים בכל קהילות ישראל נהגו לגדל זקן ולא לגלחו כלל, ומסורת זו נשמרת גם בימינו בקרב מקצת הקהילות החרדיות.⁹ בעת העתיקה נהגו גברים יהודים לא רק לגדל את זקנם אלא גם לטפח את הזקן: לסרק אותו ולמשוח אותו בשמן. לפי מסורת חז"ל, בזמן העלייה לרגל לירושלים נהגו עולי הרגל החוגגים למרוח את שיער ראשם בשמן, והשמן היה נוטף גם על זקנם כסימן לקדושה ולברכה.¹⁰ כאמור, ההלכה מתירה להתגלח במספריים, באבקת גילוח או במכונת גילוח, ואף מחייבת גילוח לפני כניסת השבת או החג, כחלק מן ההופעה הראויה והמכובדת, וכדי שלא להיכנס לשבת "מנוולין"- פרועים ולא מגולחים.¹¹ הימנעות מגילוח קשורה למנהגי אבלות: לפי המסורת היהודית, חל איסור על גילוח הזקן (ותספורת) בתקופת האבלות על בן או בת משפחה וכן רבים נוהגים שלא להתגלח בחלק מימי ספירת העומר ובימים שלפני תשעה באב (במנהגים משתנים).¹²