מפי העם / יצחק לייבוש פרץ

א. על-יד המאזנים של מעלה

לפני שנים ודורות נפטר יהודי.

מילא, יהודי נפטר – לעולם לא יחיה גבר! – גומלין אתו את החסד האחרון: מביאים אותו לקבר ישׂראל.

שב האדם לעפרו.

נסתם הגולל.  היתום אומר "קדיש".  המלוים תולשים עשׂבים, זורקים לאחוריהם ושבים… והנשמה – חלק אלוה ממעל – עפה למרומים, לעמוד למשפט לפני הבית-דין של מעלה…

ותתייצב לפני הבית-דין של-מעלה, והמאזנים לשקול בהם את העבירות והמצווֹת תלויים ועומדים…

ובא הסניגור של הבר-מנן, זה שהיה למטה יצרו הטוב, ובידו תרמיל בהיר ולבן כשלג.  ויתייצב על-יד המאזנים – לצד ימין.

ובא הקטיגור של הבר-מנן, זה שהיה שם יצרו הרע, המסית והמדיח, ובידו תרמיל שחור ועכור, והתייצב על-יד המאזנים – לצד שׂמאל.

וניתן אות –

והתחיל הסניגור לשפוך מן התרמיל הלבן, אל כף המאזנים הימנית – מצווֹת, והן נוצצות כאבני-החן, וריחן נודף כריח הבשׂמים הטובים…

ושופך הקטיגור מן התרמיל השחור לתוך הכף משׂמאל – עבירות, והן שחורות כפחם וריחן כריח הזפת הבוערה…

והנשמה רואה ומשתוממת.

לא עלה שם על דעתה שכך נשתנו המעשׂים.  שם לא יכלה להבחין לפעמים בין טוב ורע; לפרקים החליפה זה בזה…

והכפות מתנועעות אַט, אַט.

עולות הן, זו אחר זו; כחוט-השׂערה למעלה, כמלוא-הנימה למטה…

רק כמלוא-הנימה:

יהודי פשוט היה; בלי "להכעיס" ובלי "מסירות-נפש".

והמעשׂים פעוטים, גם הטובים וגם הרעים: גרגרים, רסיסים; לפעמים אבק – העין אינה תופסת….

ואף-על-פי-כן, כשימין מכריעה, העולמות העליונים מתמלאים רנה; וכששׂמאל מכריעה, אֵד של עצבות עולה ועוטף, כביכול, את כסא-הכבוד, וקול השכינה המנהמת חודר מתוך הערפל והולך מסוף העולם ועד סופו:

– קלני מראשי, קלני!

והללו עומדים בכובד-ראש ושופכים.  "כל-שהוא" אחר "כל-שהוא", לאט ובכוָנה, כבעלי-בתים פשוטים, העומדים על המקח של "אתה הראית", ומוסיפים פרוטה אחר פרוטה, פרוטה אחר פרוטה…

אבל גם לשאיבה מן הבאר יש קץ: הורקו התרמילים!

האב-בית-דין שואל ממקומו:

– גמַר?

והקטיגור עם הסניגור הופכים בבת-אחת את התרמילים, לאמר:

– הורקו!

ונגש אל המאזנים השַמש, וגם הוא מלאך בתוך שאר המלאכים, וירא דבר, אשר לא היה מיום ברוא אלהים שמים וארץ, ויעמוד משתאה.

– למה הוא בושש שם? – שואל האב-בית-דין בקוצר-רוח.

והשמש, בעינים צמודות אל לשון הפלס, עונה בקול משונה:

– באמצע!

– הסתכל שנית ודוק!

והסתכל שנית: לשון הפלס עומדת באמצע, בלי נוע.

ומאת הבית-דין של-מעלה, אחרי משׂא-ומתן ארוך, ורוב שקלא-וטריא, יצא פסק-דין כהאי לישנא:

"היות שלא עלה משקל המעשׂים הרעים על משקל המעשׂים הטובים – לא מן הדין הוא, שירד הנדון לגיהנום!"

ולאידך גיסא:

"היות שהמצווֹת והמעשׂים הטובים לא הכריעו את העבירות והמעשׂים הרעים – סגורים ומסוגרים לפניו שערי הגן-עדן!"

על כן: "נע ונד יהיה!"

"תרחף לה הנשמה באויר העולם, בין השמים ממעל ובין השאול מתחת – עד אשר יעלה זכרונה לפני היוצר ויפקדנה לטוב, ויחוננה"…

ומוליך השמש את הנשמה לחוץ, והיא מתייפחת…

– מה לך, נשמה, כי תהמי? – דובר על לבה המלאך – אם אין לך משׂמחת הגן-עדן, הלא נצלת גם מאשו של גיהנום.  לא מן הדבש ולא מן העוקץ!

אבל הנשמה אינה מקבלת תנחומים: טובים כל היסורים שבעולם מן האפס.  "הלא-כלום – אומרת היא – נורא מכל".

ונכמרו עליה נחומי המלאך, ויאמר אליה ברחמים רבים:

– "שמעי בקולי, נשמה עגומה, ואולי ייטב לך באחרית הימים.  רדי השפילי לרחף, סובי את האדמה מלמטה.

"אל השמים אַל תשׂאי עין, כי מה תחזי שם בשמים מעבר משם? כוכבים, אין זולתי כוכבים! והכוכבים בריות קרות הם.  הם רואים הכל, סוקרים הכל – ומחשים… הם לא יעלו זכרונך לפני האלהים, ולא ישתדלו בעבורך לפני הכסא… מאורות הם, ואורם – אור קפאון…

"משתדלים לפעמים ומזכירים נשמות אומללות לפני הכסא רק בני דורם – הצדיקים היושבים בגן-עדן…

"בגן-עדן הם יושבים, רוחצים באור, נהנים מזיו השכינה… ולעתים עולה לפניהם זכר בני דורם, ומתמלאים הם רחמים על נשמות נענות ונדחות, ועולים הם ומזכירים ומשתדלים…

"וצדיקי דורך, אלה שמקרוב באו – האמת נתנה להאמר! – אוהבים מתנות…

"זאת איפוא עשׂי, נשמה אומללה:

"עופי למטה, סובי, כאשר אמרתי, את האדמה, התבונני בעינים פקוחות לכל הנעשׂה שם בין החיים.  ואם תראי דבר טוב, דבר יפה, יוצא מן הכלל, חטפי והביאי אותו תיכף ומיד מתנה לצדיקים בגן-עדן… דפקי אל השוער בשמי ויקבל…

"ואם שלוש מתנות תביאי, בטחי בי, שיפתחו לך שערי הגן-עדן"…

וברחמים גדולים הוציא השמש את הנשמה אל מחוץ לשמים ויסגור את השער אחריה…

ב. המתנה הראשונה

ותתעודד הנשמה, ותפרושׂ כנף, ותעף למטה, ותסוב את האדמה, ותרחף על פני ערים וכל מיני מושב…

בשרב החמה הלוהטת בקיץ; בתוך הרביבים בימות הגשמים; בין קורי-העכביש, התלוים באויר בסוף הקיץ; בתוך המון קשׂקשׂי השלג, היורדים מלמעלה בחורף…

איש יהודי הולך, והיא חרדה אליו ומסתכלת לתוך עיניו; אפשר הולך הוא לקדש את השם…

ובלילות מתבוננת היא אל כל קרן אור החודרת מבעד לסדקי התריסין, – אפשר גדלים שם בסתר האוהל פרחי-שמים נותני ריח: מעשׂים טובים בצנעא?

אך לשוא! נרתעת היא פעם בפעם לאחוריה מפחד – מעיני האדם, כמסדקי התריסין…

עתים נשתנו, זמנים נתחלפו, יובל אחרי יובל עבר; ערים נחרשו והיו לשׂדות; נכרתו יערות ונבנו מושבות; סלעים על שׂפת הים ניתצו ואבניהם נשחקו והיו לאבק; רבואות כוכבים נפלו ממרומים, רבואות נשמות עיפות עלו למרום – ואין דבר, אין "יוצא מן הכלל"!

ותריד הנשמה:

החיים עניים הם כל-כך, הנשמות כל-כך בינוניות ואפורות… והאדם שח ושפל – אין מעשׂים נעלים ויפים! נדחת אני לעולם…

ובעודה הוגה במרי-שׂיחה, ובעיניה נגעה שלהבת… באישון לילה, בחשכת האפלה, פורץ להב מתוך חלון גבוה…

שודדים התנפלו על מעונו של "גביר".

בידי האחד אבוקה דולקת – הוא מאיר.  משנהו שולח סכין אל חזה הגביר: "אם תניע יד ואם תפצה פה – מעברך השני יצא הלהב!" והנותרים בוזזים.

והיהודי עומד כנגד הסכין שוקט.  לא ינוד עפעף, גם שׂערה אחת מזקנו הלבן, היורד עד אבנטו, לא תזוע.  הוא חושב:

– ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך!

ושׂפתיו דובבות בלחש:

– עם עשרי לא יצאתי מרחם אמי לאויר-העולם, ואותו לא אקח עמי בשובי אל אדמתי…

ואולי מפקיר הוא את אשר לו…

ומנוחתו שלימה.  והשודדים פותחים תיבות וארגזים, מוציאים מהם כסף וזהב וכל מיני תכשיטין… ומקום סתר מצאו בתחתית הארגז, ונמלאו שׂמחה: פה הוא היקר מכל! וצרור קטן הוציאו מן המסתור וביקשו להתירו…

ופתאום הגביר הושיט יד, פצה פה –  –  –

אך תחת קול דברים פרץ מחזהו סילון אדום – דם רותח… הסכין עשׂה את שלו; נפל הגביר…

והשודדים טעוֹה טעו; לחנם נשפך הדם.

לא כלי כסף וזהב ולא אבנים טובות ומרגליות היו בצרור, כי אם קומץ עפר מאדמת-הקודש, למראשותיו בהגיע יום פקודתו…

את צרור-העפר ביקש להציל…

ותעט הנשמה ותחטוף רסס מאבק העפר הרווה מדם הגביר ותעל, ותעף למרום… דפקה על השער, והמתנה הראשונה נתקבלה…

ג. המתנה השניה

ותשב הנשמה, ותעף למטה…

– רק עוד שתי מתנות! – קרא אחריה השוער.

והיא עפה ומייחלת –  –

אבל עוד הפעם עברו זמנים ומועדים ואין דבר יפה.

ושבה הנשמה ליגונה, והיא חושבת:

כמעין זך פרץ העולם מרצון האלהים אל תוך שטף הזמן, והוא הולך וזורם, הולך וזורם… וכל שהוא מתרחק ממקורו הטהור, כן מוסיף הוא לספוג לתוכו את הגשמיות מאת החולין.  והמים הטהורים נעשׂים דלוחים ועכורים… והולך האדם הלוך וקטן, ומתמעטים המעשׂים הטובים והרעים, והמתנות בשביל השמים הולכות ופוחתות.

ועולה על לבה:

לוּ העמיד האלהים למשפט את כל העולם כולו בבת-אחת, לשקול בפלס את כל מעשׂי בני האדם יחדיו… נוע תנוע לשון הפלס ימים רבים, ימים רבים.  תנועה לדורות – כמלוא-השׂערה לימין, כמלוא-השׂערה לשׂמאל…

רק כמלוא-השׂערה!

כמו שהוא – אין העולם עולה ואינו יורד, כמוני נע הוא ונד בין השמים הזכים ממעל ובין התהום העכורה מתחת…

וימים רבים יתגוששו הקטיגור עם הסניגור, כהתגושש אור וחושך, חום וקור, חיים ומות…

לא תעמוד לשון הפלס… ונישׂואין וגיטין, בריתות-מילה והלוויות-מתים, שׂמחות-מצוָה וסעודות-הבראה – לא ישבותו…

ופתאום, ותתעורר הנשמה לקול חצוצרה.

ותשקף למטה, והנה תחתה עיר אשכנזית עתיקה.  גגות משונים במראיהם ותבניתם מקיפים את השוק אשר מסביב לבית-הפקידות.  והשוק הומה מהמוני אדם, לבושי מכלול, מכהים עין בשלל צבעיהם.  ובחלונות ראשים צפופים, ואדם רב על המעקות, ורבים רוכבים על הקורות, היוצאות מן הכתלים תחת הגגות…

ולפני בית-הפקידות שולחן ערוך למשפט, ועליו מפה ירוקה, שוליה זהב וציציותיה זהב.  ויועצי בית-הפקידות – שׂרים, עטופי סמוט, מרוכסי זהב, מסובים אל השולחן; ונוצות לבנות, אחוזות בכפתורי-שוהם מרחפות מעל למצנפות תחש – –

וישב בראש – שׂר העיר.

מעל לראשו מרחף הפרס…

ומן הצד אל עמוד-הקלון אסורה עלמה עבריה.  סמוך לה אוחזים עשׂרה עבדים סוס פרא, משתובב..

ושׂר העיר התנשׂא ויקרא מעל הספר בקול רם את פסק-דינה של הנערה האסורה:

"חטא גדול מנשׂוא חטאה היהודיה הזאת! גם האדון בכבודו ובעצמו, מקור החסד והרחמים, לא יסלח לה…

"ביום חגנו הקדוש התגנבה ויצאה מן הגיטו לרמוס את חוצות עירנו הטהורה…

"ותטמא החצופה בעיניה הטמאות את תהלוכת-הקודש.  ותחלל במבטי טומאתה את פסילי האדון והגברת ואת תמונות הקדושים שנישׂאו בהמון רב, בשיר ושבח.  ותספוג אל תוך אזניה הארורות את הזמירות מפיות ילדינו התמימים, נערינו ונערותינו לבושי הלבנים, ואת קולות התופים הקדושים…

"ומי יודע אם לא השׂטן, שלבש דמות היהודיה, דמות בת הרב הארור, הושיט יד ונגע באחד מקדשינו לחללו!

"ומה ביקש השׂטן בדמות היהודיה היפהפיה?

"כי יפה היא, הלא עיניכם הרואות. חן הסטרא-אחרא מתוח עליה; נתקשטה בכל קסמי שאול!

"התבוננו אל עיניה המבריקות מתחת לריסיה הארוכים.  לא חשכו במאסר! ראו את פניה, שחָורו בכלא, אך לא נפלו.  ראו את אצבעותיה הזכות, הדקות והארוכות, הלא חודרות בעדן קרני-השמש –  –

"מה ביקש השׂטן?

"לקרוע נפשות טהורות מן הסך, להתעות אותן מתהלוכת-הקודש! וחפצו כמעט שהצליח… ראוּה שני פרשים, והאחד הפסיק את תפלתו והחטיא את משנהו בשאלתו: מי היא היפה הזאת?!

"והרגישו בה שומרי התהלוכה, ותפשׂוה!

"וגם לא ניסה השׂטן לעמוד על נפשו, שליטה לא היתה לו על הטהורים, שהתוַדו ביום ההוא בבוקר, וקדושת הסך חופפת עליהם –  –

"וזה הוא פסק הנערה:

"במחלפת ראשה תקשר אל זנב הסוס, ויוּתר הסוס, וסחוֹב יסחבנה במרוצתו על פני הרחוב, שדרכה עליו ברגל טמאה ביום קדשנו… תכבס בדם פצעיה את המרצפת שהכתימה בעיניה הטמאות" –  –

כן גזרה הפקידוּת.

– כן יקום! הרעים ההמון בחוץ, על הקורות, בחלונות ועל המעקות.

וכעבור גל הקולות, נשאלה הנערה, מה חפצה האחרון ומה תבקש בטרם תצא ליהרג?

שאלה קטנה יש לה: סיכּוֹת מספר…

– השתגעה!

– לא! – ענתה הנדונה במנוחה – זאת היא בקשתי האחרונה.

ונתנה לה.

ושׂר העיר נותן צו:

– אסרוה!

ויגש התלין, ויקשור בידים רועדות את מחלפת הנערה בזנב הסוס…

– פנו מקום!

ויפרוץ שאון כהמות מים רבים. העומדים בחוץ נדחקו לאחוריהם ויחָצו, ימין ושׂמאל, לפנות לסוס דרך…

וידי הכל נשׂואות, ושוטים ומטפחות הורמו לאיים על הסוס…

ובשעת ההמולה לא ראה איש, מלבד הנשמה הנדחת, שהנדונה גוחנת ורוכסת אל בשׂר רגליה בסיכּוֹת את שׂפת שׂמלתה, לבל יגָלה בשׂרה, בסחוב אותה הסוס….

והוּתר הסוס, המחזיקים בו נסוגו, נפלו אחורנית, וקפץ ממקומו הסוס, וצעקה פרועה פרצה מאלפי פיות, בחוץ, בחלונות, על הקורות והמעקות, ומעל שולחן הפקידוּת, ומשוטטים ושורקים באויר אלפי שוטים ומטפחות… וישתולל הסוס מפחד, ויעף כסער…

והנערה נסחבת אחריו… נסחבת ומתגלגלת…

והנשמה הנדחת ירדה אליה, ותוצא מבשׂר רגליה סיכּה מאדימה, ותעף למעלה…

ובסבר פנים יפות נתקבלה המתנה השניה…

ד. המתנה השלישית

– רק עוד מתנה אחת!

אבל הנשמה כבר עיפה.

עוד הפעם נשתנו עתים, נתחלפו זמנים ואין דבר!

עוד יותר שח האדם, שפל האיש, כהו הנשמות, קטנו המעשׂים…

ושבה הנשמה ליגונה ולמחשבותיה על-דבר משפט העולם…

"השׂקים הורקו, ועוד מאות בשנים תרעד לשון הפלס ולא תדע מנוח… וסוף-כל-סוף כשתעמוד – תעמוד באמצע…

"לא יכריע כלום… לא יכריע ה"כל-שהוא" את ה"מה-בכך"!

"ומה יעשׂה הקדוש-ברוך-הוא?

"היחזיר את העולם לתוהו ובוהו? – אינו יכול: העבירות לא הכריעו את המצווֹת…

"היגאל את תבל התֶּבֶל? – אי-אפשר, המצווֹת לא הכריעו את העבירות!

"ומה יגזור עליה?

"– תלך לה!

"ונוע תנוע גם מכאן ולהבא בין גיהנום וגן-עדן, אהבה ושׂנאה, דמעות של רחמים ודמי-נקיים – בין אבנים וקברים… וכה לעולם, לעולמי-עולמים…"

אך, כנראה, גברה מדת-הרחמים, והנשמה התעוררה לקול התוף.

אימתי?

איפוא היא?

איננה יודעת עוד את הזמן ואינה מכרת את המקום.

מגרש, מחוץ לעיר, ובית-כלא לפניה.

שחורות הן החומות, אטומים החלונות הקטנים.  אך בשׂבכות הברזל מפזזות קרני-השמש.  ומחליקות הן ונאחזות בחניתות שבקרני-הרובים, העומדים כאלומות על-יד החומה.  בידי החיילים – שוטים!

ובשתי שורות הוּעמדו החיילים מחזיקי השוטים, וקרובות הן השורות זו לזו, ובתווך יעבור הנידון.

מי הוא הנידון?

איש יהודי, כתונת קרועה על בשׂרו הדל, על ראשו השפל והמגולח למחצה יארמולק"ה ישנה.

על מה נתפשׂ האומלל?

מי יודע, אפשר גנב, גזל, רצח… ואולי – עלילת שוא ועדי שקר; לפנים היה הדבר…

הנה הוא!… ועיני החיילים רואות וצוחקות בלאט.  למה הובאו הנה והועמדו במספר רב? היעבור את החצי ולא ימות? והקרבן נדחף לבין השורות –  –

והנה הוא הולך בין השוטים המכים ואינו נופל, הולך ואינו כושל… השוטים מצליפים והוא הולך כצל – מה זאת? היתכן? ומתמלאים החיילים חימה.  עודו הולך? להכעיסם הוא אומר?

והשוטים שורקים באויר, מצליפים ולופתים את הבשׂר כנחשים, וסילוני-דם ניתזים, פורצים – והוא הולך, עודנו הולך!

– הוּ-האַ, הוּ-האַ!

והוא עודנו הולך.

והנה מקרה: חייל אחד לא כיוון כראוי, ויפיל בשוטו את היארמולק"ה מעל ראש הנידון…

והוא הולך.  אך אחרי רגעים מספר הרגיש באבידתו ועמד, כאילו נמלך בדעתו, והחליט: יהי מה ולא ילך בגלוּי-הראש.  והוא שב על עקביו ונגש אל היארמולק"ה, מרים אותה ומכסה את ראשו ופונה והולך…

וככה הוא הולך והיארמולק"ה בראשו – עד אשר נפל…

ותרד הנשמה הנדחת אל הנופל, ותחטוף מן היארמולק"ה חוט אחד רווה דם המוכה, ותעף לה…

ה. השׂמחה בגן-עדן

המתנה השלישית נתקבלה…. הנשמה תגָאל, תגָאל…

ובגן-העדן רבה השׂמחה:

יפות, יפות הן המתנות…

וה"אוּרים ותוּמים" מוסיף:

– והעיקר שאינן לתשמיש כלל, אלא לנוי בלבד… רק לנוי… כדבעי למהוי…

מתוך: פרוייקט בן-יהודה

לסיפור "שלוש מתנות" מתוך הקובץ "מפי העם" אופי עממי ברובד הצורני-החיצוני, אולם המסרים שהסיפור מגולל מתקשרים עם השאלות הקיומיות של המודרנה – על הקשר בין המצוקה והאלימות של חיי יום יום לבין הערכים ה"נצחיים" עליהם מושתת הקיום היהודי.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת