חכמת ישראל

חכמת ישראל – מדע היהדות (בגרמנית)¹ – נוסדה בידי משכילים יהודים על רקע הריאקציה ביחס החברה באירופה, בעיקר החברה הגרמנית, אל היהודים בתחילת המאה ה-19. ² חכמת ישראל ביקשה לחקור את תרבותו של עם ישראל, קורותיו ותרומתו לתרבות המערבית – על בסיס מדעי ובכלים ביקורתיים מודרניים – ובכך להשיג שתי מטרות: להתאים את מושגי היהדות לאלה המקובלים בחברה האירופית, ולהציג לחברה זו את עושרה וחשיבותה של היצירה היהודית ואת המסורת היהודית.
ראשיתה של "חכמת ישראל" בגרמניה, שם הוקמה בשנת 1819 "האגודה לתרבות ולמדע היהודים", שהתקיימה רק כמה שנים,³ אך הייתה הבסיס למחקר המודרני במדעי היהדות – היא "חכמת ישראל". התפתחות מקבילה הייתה גם במזרח אירופה (גליציה ורוסיה), אך שם לא הייתה "חכמת ישראל" מיועדת לסביבה הנוכרית, הנוצרית – אלא להשכלתו של הציבור היהודי, ולפיכך נכתבה בעברית. לאבי "חכמת ישראל" בגרמניה נחשב ד"ר ליאופולד (יום טוב ליפמן) צוּנְץ (1794 – 1886), שמחקריו נועדו לסייע ליהודים להשתלב בחברה הגרמנית, אך חשיבותם המדעית קיימת "עד עצם היום הזה."⁴
תחילה התרכזה "חכמת ישראל" במחקר היסטורי – בקריאת טקסטים מסורתיים, ובהם התנ"ך, התלמוד והמדרשים – תוך ניסיון לחלץ מהם את "הגרעין ההיסטורי". אך בהדרגה השתנתה המגמה ונוספו אפיקי מחקר חדשים, ובהם: חשיפת כתבי יד ופרסום מהדורות מדעיות של טקסטים יהודיים מכוננים, כגון: מדרשי אגדה קדומים; ייסוד תחומי מחקר חדשים, ובהם תורת הסוד, שמייסדי "חכמת ישראל" פסלו תחילה כתחום "פרימיטיבי";⁵ מחקר של הספרות העברית וקריאה ספרותית של התנ"ך ומדרשי אגדה של חז"ל.
עם מייסדיה של "חכמת ישראל" בגרמניה נמנו אברהם גייגר, שפרץ דרך "למחקר ביקורתי בתולדות ישראל וספרותו", וההיסטוריון צבי גרץ, שמחקריו מציינים את ראשיתה של "ההיסטוריוגרפיה היהודית החדשה". מייסדיה של "חכמת ישראל" במזרח אירופה (גליציה) היו נחמן קרוכמל (רנ"ק) ושלמה יהודה רפפורט (שי"ר), ובאיטליה – שמואל דוד לוצאטו (שד"ל).
אנשי "חכמת ישראל" שאפו להקים מוסדות מחקר בתחומי היהדות, ובכלל זה – "פקולטה תיאולוגית יהודית" באוניברסיטה גרמנית. רעיון זה לא התממש, אך הוא הביא לצמיחתם של בתי מדרש לרבנים, שעסקו בהכשרת רבנים של "זרמים שונים ביהדות", ושימשו גם כמוסדות מחקר.⁶