שבעת המינים

שבעת המינים הם שבעה סוגים של גידולי שדה וכרם – מיני דגן ופרי – שבהם התברכה ארץ ישראל:"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (=לפי המסורת: דבש תמרים)" (דברים ח 8)¹ שבעת המינים מרכיבים את סל המזונות הבסיסי של האדם, ובראשם – חיטה ושעורה, שמהם הכינו לחם – וגרגרי תבואה למאכל, ובהם ְקָלִי – גרגרי תבואה קלויים באש (ויקרא כג 14).
הגפן, שממנה הפיקו תירוש – מיץ ענבים ויין – שימשה גם לצורכי האדם וגם לצורכי עבודת ה' בבית המקדש. מן הענבים הכינו צימוקים – מאכל מזין שנשמר לאורך זמן גם ללא קירור וללא אמצעים חדישים אחרים.²

היין נחשב למשקה המשמח "לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהלים קד 15), והגפן על אשכולות ענביה – סמל לפוריות: "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה" (תהלים קכח 3). הגפנים המשתרגות כסוכה שימשו לתיאור מצב אידילי של שלום ורווחה – "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ" (מלכים א, ה 5). התאנה והתמר העניקו את המתיקות,³ והישיבה מתחת לעץ התאנה סימלה, כאמור, את השלום והשלווה. הדבש הנזכר בשבעת המינים הוא זה המופק מן התמרים, ועץ התמר נזכר במקרא כדימוי לתיאור הצדיק (תהלים צב 13) – והרעיה התמירה והיפה (שיר השירים ז 8). הרימון, פרי מתוק וטעים, היה בזכות גרגריו המרובים סמל לפוריות, ובזכות צבעו וקליפתו החלקה – דימוי ליופי מושך עין: "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ" (שיר השירים ד 3).⁴ צורת הרימון עיטרה את בגדי הכוהנים (שמות כח 33 – 34) ואת עמודי הנחושת בבית המקדש הראשון (מלכים א ז 18).
מן הזית הפיקו את השמן, שהיה מצרך חשוב בתקופה הקדומה: הוא שימש למאכל, למאור, למסחר ולעבודת ה': את מנורת שבעת הקנים (במשכן – ואחר כך במקדש) הדליקו בשמן, וגם המלך נמשח בשמן.⁵
במסורת היהודית שובצו שבעת המינים – כולם או מקצתם – בטקסים ובמנהגים הקשורים למעגל השנה: את הביכורים בחג השבועות היו מביאים רק משבעת המינים,⁶ שגם זכו למקום של כבוד בסדר ליל טו בשבט של המקובלים. ליין מקום חשוב בשולחן השבת והחג – בקידוש ובסעודות, וכן בשמחות ובטקסי החיים – כגון ברית מילה וחתונה. הרימון והתמרים הצטרפו לשולחן החג של ראש השנה בתפילה ובתקווה "שירבו זכויותינו כרימון" וגם "שייתמו אויבינו ושונאינו" בשנה החדשה.⁷