חוק השבות

חוק המעוגן במגילת העצמאות, ובו נקבעה זכאותו של כל יהודי לעלות ארצה (תש"י-1950). תיקון לחוק (תש"ל-1970) הרחיב את ההגדרה של יהודי ושל הזכאים לעלות לארץ מתוקף חוק זה.

מאת:
< 1 דקות

במגילת העצמאות נקבע כי "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות", והצהרה זו תורגמה לחוק השבות, שנחקק בכנסת בשנת תש"י – 1950. לפי חוק השבות, "כל יהודי זכאי לעלות ארצה" ורשאי לקבל אשרת עולה, אם הביע את רצונו להשתקע בישראל.1

חוק זה לא הגדיר מיהו יהודי, וההגדרה נוספה רק בתיקון לחוק משנת תש"ל – 1970, ובו נקבע כי מבחינת חוק השבות – יהודי הוא כל מי שנולד לאם יהודייה או התגייר, והוא אינו בן דת אחרת. עם זאת, התיקון לחוק הרחיב את חלותו של חוק השבות ואת הגדרת הזכאים לעלות ארצה מתוקף חוק זה גם לבן או לנכד של יהודי (ולא רק של יהודייה), לבן זוג (או בת זוג) של יהודי ולבן זוג (או בת זוג) של ילד או נכד של יהודי, פרט למי שהיה יהודי והמיר את דתו מרצון.

תיקון זה של חוק השבות אפשר את עלייתם של מאות אלפי יוצאי חבר המדינות שזיקתם לעם היהודי לא הייתה ברורה ולא תאמה את הגדרת המושג "יהודי" לפי החוק (וההלכה). בעיה דומה התעוררה בקשר להעלאתם של בני הפָלָשְׁמוּרָה מאתיופיה.1

הערות שוליים

  1. למעט יהודים הפועלים נגד העם היהודי או העלולים לסכן את בריאות הציבור או ביטחון המדינה וכן למעט יהודים בעלי עבר פלילי העלולים גם הם לסכן את שלום הציבור.
  2. בשנת תשנ"ט - 1999 פסק בית המשפט העליון בהרכב בראשות השופט מישאל חשין כי בן משפחה לא יהודי של יהודי אזרח ישראל אינו זכאי ליהנות מחוק השבות אם היגר מן הארץ - ומבקש לחזור אליה (בג"צ 97‏/3648).