הפוגרום בקישינב

פוגרום מחריד ביהודים שהתרחש בעיר קישינב שבאימפריה הרוסית (כיום: בירת מולדובה) בשנת תרס"ג – 1903 תחת שלטונו של הצאר ניקולאי השני. פוגרום קישינב היה תוצאה ישירה של המדיניות האנטישמית הרוסית בהנהגת הצאר, שעסקה בליבוי יצרים אנטישמיים כדי לחזק את השליטה בהמוני העם הנבערים ברוסיה: להסיט את תשומת לבם של ההמונים ממצבם הקשה ולתעל את זעמם אל שנאת היהודים כשעיר לעזאזל. ככל שגברה ההתנגדות ברוסיה למשטרו של הצאר כן גברה ההסתה נגד היהודים, ובכלל זה עידוד פרעות, עלילות דם ועיתונות אנטי יהודית.¹ התוצאות לא איחרו לבוא: בחודש ניסן תרס"ג – 1903 פרץ בעיר קישינב פוגרום אכזר, שבמהלכו נרצחו יותר מ- 50 יהודים, כ- 500 גברים ונשים נפצעו ונאנסו, ומאות בתים וחנויות של יהודים נשדדו. האספסוף עסק ברצח, באונס, בעינויים ובביזה ללא מפריע, והשלטונות עמדו מנגד ולא הגנו על היהודים.

הפוגרום בקישינב זעזע את דעת הקהל הליברלית ברוסיה ובעולם כולו, "אולם המפנה הגדול ביותר חל בהלך רוחם של היהודים עצמם": הם הבינו "בצורה ברורה ואכזרית ביותר" שאין הם יכולים לסמוך על השלטונות בהגנה על חייהם ועל רכושם והתארגנו להגנה עצמית.²

בעקבות פוגרום קישינב פנה בנימין זאב הרצל במכתב נרגש לוועד הקהילה היהודית בקישינב וכתב, בין השאר:

"מזועזעים עד עמקי לבנו מגודל האסון הלאומי הזה, אנו לוחצים בצער את ידכם, כי הנרצחים היו בני גזענו, דמנו ובשרנו, ומצבת קברם מקוננת: עד מתי? בצערנו זה יש מילת תנחומים אחת: נהיה נא כולנו מאוחדים בצרה כבשמחה, כדי לגאול את עמנו מעבדותו."

בעקבות הפוגרום העלה הרצל בקונגרס הציוני ה-6 שהתקיים באותה שנה את תכנית אוגנדה כ"מקלט לילה" ליהודים הנרדפים ברוסיה. המשורר חיים נחמן ביאליק, שנשלח לאסוף עדויות מן הניצולים, כתב את הפואמה הגדולה – בעיר ההריגה – שבה תיאר, בין השאר, את העיניים הרואות והידיים הממששות "את הדם הקרוש ואת המוח הנקשה של החללים", את "הכתלים הנקובים" ואת "התנורים הניתזים" – "והם נראים כפיות פתוחים של פצעים אנושים ושחורים."³ הפוגרום בקישינב הניע את זאב ז'בוטינסקי להתגייס לפעילות ציונית, וגרם לצעירים יהודים רבים לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ ישראל כחלוצים בגל העלייה השנייה.