המלמד בחדר

במסורת ישראל נודעת חשיבות רבה לחינוך הילדים, והוקמו להם מסגרות לימוד דוגמת החדר. ולמרות זאת, מעמדם של המלמדים היה בדרך כלל נמוך ביותר.¹ זאת ועוד: כדי להתמנות למלמד² לא נדרשו כישורים כלשהם, והקהילה לא עסקה בפיקוח על הלימודים בחדר – פרט לאותן מסגרות שהיו במימון הקהילה ובהן למדו יתומים ובני עניים. "שוק המלמדים היה פרוץ מאז ומעולם", וכל מי שרצה ללמד – עשה זאת, ללא בקרה על שיטות הלימוד ודרכי ההוראה ובלי מעורבות הקהילה.³

ההורים נתנו בדרך כלל אמון במלמד, ורק העשירים שבהם יכלו לשכור לילדיהם מורים פרטיים בני תורה ובעלי מעמד. המלמד הגיע לעתים קרובות לעיסוקו לאחר שנכשל במסחר או בפרנסות אחרות, או מכיוון שלא עלה בידו להגיע לרבנות. החדר היה בבעלותו הפרטית, וכדי להשיג לעצמו תלמידים (ופרנסה) נאלץ לחזר אחרי ההורים וגם להתמקח עם כל אחד ואחד מהם על גובה שכרו.⁴

לפי ההלכה, אין לגבות תשלום על לימוד תורה, מכיוון שהתורה עומדת לרשותו של כל אדם "בחינם".⁵ אך מכיוון שהמלמד צריך היה להתפרנס, שילמו לו שכר זעום כדמי השגחה על הילדים ובעבור ביטול זמנו, ונהגו להוסיף על כך מצרכי מזון ומתנות כהשלמת הכנסה. שכרו הנמוך של המלמד נבע גם מן התחרות הקשה בין המלמדים, וכדי להימנע מתופעות בלתי רצויות נקבעו כללים ותקנות בקהילות פולין-ליטא שהגדירו את מספר התלמידים לכל מלמד (עם או בלי עוזר).

כאמור, העיסוק בחינוך ילדים היה פתוח לכל אדם ללא בקרה וללא פיקוח, ולפיכך היו מלמדים מסוגים שונים – החל במלמדים בעלי כישרון הוראה והבנה לנפש הילד,⁶ וכלה במלמדים חסרי כישורים, הבנה או רגישות. עדויות שהצטברו בספרות העממית, ביצירות ובספרי זיכרונות מלמדות כי הדימוי הרווח של המלמד היה שלילי לחלוטין – בור, בטלן ולא יוצלח, העוסק במקצועו מחוסר ברירה.⁷

המלמדים גם נודעו באכזריותם, שגבלה לעתים בהתעללות, במיוחד באותם ילדים חלשים שהתקשו בלימודם.⁸ ונראה שאכזריות זו נבעה גם מתסכוליו של המלמד ומחוסר האונים שלו כמחנך. ועם זאת היו גם מלמדים יוצאים דופן – אנשים בעלי שיעור קומה מבחינת אישיותם, ידיעותיהם ומעמדם, ששימשו כמלמדים, דוגמת ר' גרשום מאור הגולה.