השבת אבדה – מתפיסה תנאית לאמוראית

עיון במשניות ובסוגיות התלמוד מלמד כי יש פער בין התפיסה התנאית לתפיסה האמוראית בהבנת היסוד המחייב השבת אבדה לבעליה. התרשים שלפניכם מציג זאת

< 1 דקות

ד"ר אריאל פורסטנברג במאמרו "השבת אבדה בהלכה התנאית והאמוראית: עיון פילוסופי ראשוני בהתהוותה של קונספציה" (AJS Review 29,1 (2005) 207-236). מציג הבדל יסודי בין הדרך שבה התנאים הבינו את החובה של מצוות השבת אבדה ובין הדרך שבה האמוראים הבינו אותה.

 

התפיסה התנאית רואה במצוות השבת אבדה מצווה הנובעת מהעיקרון המכיר בחובת עזרה לזולת. לאור זאת, השאלה המרכזית על פי תפיסה זו היא, כיצד ניתן לממש את העזרה לזולת – כיצד ניתן להחזיר את האבדה. לפיכך, השאלה שעולה בפני אדם המוצא אבדה היא – האם לאבדה יש סימנים כך שניתן יהיה לאתר את המאבד?

 

התפיסה האמוראית רואה במצוות השבת אבדה מצווה שיסודה הוא עניין משפטי הקובע שבמקרים מסוימים אבדה עדיין שייכת לבעליה ובמקרים אחרים לא. לאור זאת, השאלה המרכזית על פי תפיסה זו היא – האם חפץ שנמצא שייך לבעלים או למוצא? בפועל שאלה זו תלויה, בין השאר, בשאלה אם הבעלים התייאש מהציפייה למציאת החפץ.

 

קטעים ממאמרו של ד"ר פורסטנברג מופיעים במדריך למורה. לפניכם תרשים המבהיר את עיקר דבריו.

תוכלו להסתייע גם במצגת