תקופת הבית השני

מבוא

תקופת הבית השני היא תקופה בתולדות עם ישראל. נקראת על שם בית המקדש השני שנבנה בירושלים בימי שיבת ציון. תקופת הבית השני נמשכה כ- 600 שנה והיא נחלקת לשלוש תקופות מִשְׁנֶה: התקופה הפרסית – ימי שיבת ציון ובניית בית המקדש השני, עד לכיבוש הארץ בידי אלכסנדר מוקדון. התקופה ההלניסטית (היוונית) – ובה שתי חלוקות מִשְׁנֶה: שלטון יוון בארץ ישראל ומדינת החשמונאים. התקופה הרומית – מראשית שלטון הרומאים בארץ עד חורבן הבית השני.

תקופת הבית השני "התנהלה סביב שני מוקדים: ארץ ישראל – והתפוצה".¹ בתקופה זו בלטה מרכזיותו של בית המקדש, התפתחה תפוצה יהודית גדולה² ונכתבו הספרים החיצונים. במהלך רוב התקופה היו היהודים בָּאָרֶץ משועבדים לשלטון זר, פרט לתקופת מדינת החשמונאים, שהייתה קצרה יחסית אך תרמה לצביונה היהודי של הארץ "דורות רבים אחריה" והביאה להתפתחות דתית ותרבותית "שספק אם הייתה באה בלעדיה".³

התקופה הפרסית (538 - 332 לפני הספירה)

בשנת 539 לפני הספירה כבש כורש מלך פרס את בבל,⁴ והביא למפנה בתולדות ארץ ישראל: במסגרת מדיניותו⁵ כלפי העמים שבשליטתו פרסם המלך את הכרזת כורש שאפשרה את חזרתם של גולי בבל לירושלים ואת בנייתו מחדש של בית המקדש. הכרזת כורש – שכונה בתנ"ך "משיח ה'"- עוררה תקוות לגאולה, והובילה לתהליך של שיבת ציון – אירוע רב חשיבות בהיסטוריה היהודית: "בפעם הראשונה בקורות העמים, עם הגולה מארצו שב אליה… ללא הגזמה ניתן לומר, כי אלמלא שיבת ציון, ספק רב אם היה העם היהודי מצליח לחמוק מן הגורל שהיה מנת חלקם של שאר העמים הגולים – אובדן הצביון הלאומי המיוחד וטמיעה גמורה בקרב עמי הסביבה".⁶
שבי ציון עלו לירושלים בעקבות הכרזת כורש. הגל הראשון הגיע יחד עם ששבצר⁷ "הנשיא ליהודה" (עזרא א 8), אחריהם עלו עוד שבי ציון בהנהגתם של זרובבל בן שאלתיאל (אחיינו ויורשו של ששבצר) ויהושע הכוהן הגדול.⁸ על פי ספר עזרא (ב 64), היה מספרם הכולל של החוזרים 42,360 נפש.⁹ נראה שרבים מן הגולים סייעו לחוזרים בכסף אך העדיפו להישאר בבבל, שם התערו והתבססו מבחינה חברתית וכלכלית. שבי ציון פתחו בפינוי ההריסות והחלו בבניית בית המקדש השני, שהסתיימה בתאריך ג באדר בשנת 515 (או 516) לפני הספירה (עזרא ו 15). וכך, 71 שנים אחרי שנחרב בית המקדש הראשון בידי נבוכדנאצר מלך בבל (בשנת 586 לפני הספירה), הסתיימה בנייתו של בית המקדש השני .¹⁰
עליית עזרא ונחמיה: יותר ממאה שנה אחרי הכרזת כורש הגיע גל נוסף של עולים מבבל בהנהגתו של עזרא הסופר. עלייה זו מנתה 1,750 נפש, ובהם משפחות כוהנים ומשפחות לוויים, שנועדו למלא תפקידים שונים בבית המקדש בירושלים (עזרא ה). אחד המאפיינים הבולטים של עלייה זו היה הזהות היהדית הגלויה.¹¹ עזרא, שהגיע מבבל עם תפישה בדלנית, פעל לתיקון המצב הדתי ולהשרשת התורה וחוקיה בחיי העם ביהודה, ולפיכך עודד את העולים להיבדל מעמי הארץ ולגרש את הנשים הנוכריות.¹² נחמיה בן חֲכַלְיָה, שעלה לירושלים אחרי עזרא, המשיך את פעולתו הדתית והחברתית של עזרא אך באמצעים תקיפים יותר, ולא היסס להשתמש בסמכות האכיפה כדי להשיג את יעדיו.
פלישתו של אלכסנדר מוקדון לממלכת פרס (334 לפני הספירה) ציינה את ראשיתה של התקופה ההלניסטית – שלטון יוון.

התקופה ההלניסטית (332 - 37 לפני הספירה)

בשנת 332 לפני הספירה כבש אלכסנדר מוקדון את ארץ ישראל, ולראשונה הייתה הארץ תחת השפעת מעצמה יוונית מערבית – ולא מזרחית.¹³ תקופה זו כוללת שתי תקופות מִשְׁנֶה:
א. תקופת שלטון יוון בארץ ישראל (332 – 160 לפני הספירה), שהחלה בשלטונו של אלכסנדר מוקדון, ונמשכה בימי שלטונם של בית תלמי ושל בית סֶלֶוּקוֹס, שבעיניהם "הייתה יהודה אומה – 'אתנוס', שֶׁבִּירָתָהּ ירושלים".¹⁴

בית המקדש עמד במרכז החיים החברתיים, המדיניים, והדתיים ביהודה. הכוהן הגדול היה המנהיג הדתי של יהודה, והכוהנים נהנו ממעמד מיוחס. ואולם בתקופה זו החלה חשיפה לתרבות ההלניסטית, שבחלק מהמקרים גרמה לזניחת אורח החיים היהודי.¹⁵

השינוי הראשון בתקופה זו חלק בעת פיצול הממלכה לשתי ממלכות: בית סלווקוס (שבירתו היתה בסוריה) ובית תלמי (שבירתו היתה במצרים). מפנה לרעה במצבם של היהודים חל בימיו של אנטיוכוס הרביעי, אנטיוכוס אפיפאנס (לבית סֶלֶוּקוֹס), שהפך את ירושלים לעיר יוונית (אנטיוכיה), העמיד את פסל זאוס בבית המקדש, ובשנת 167 פרסם את גזירות הדת, שהיו חסרות תקדים בתולדות ישראל.¹⁶ וכך, באותה שנה, פרץ מרד החשמונאים ביוזמת מתתיהו החשמונאי ובהנהגת בנו הבכור, יהודה המקבי. שלוש שנים אחר כך, בחודש כסלו שנת 164 לפני הספירה, שחרר יהודה המקבי את ירושלים משלטון היוונים וטיהר את המקדש. המלחמה נמשכה עוד כמה שנים ונסתיימה בהסכם שבו השלטון על ארץ ישראל היה בידי בני משפחת חשמונאי.
ב. מדינת החשמונאים (160 – 37 לפני הספירה) השאירה את רישומה העמוק על התודעה ההיסטורית של עם ישראל בהיותה "תקופה יחידה של חירות מדינית גמורה" מאז ימי הבית הראשון ועד הקמת מדינת ישראל. תקופה זו של עצמאות יהודית בארץ תרמה לצביונה היהודי של ארץ ישראל ולהתפתחותה הדתית והתרבותית. במהלך שנות קיומה ידעה מדינת החשמונאים יריבויות משפחתיות ומריבות אחים על השלטון,¹⁷ ואלו הביאו בסופו של דבר לכיבוש יהודה בידי הרומאים בשנת 63 לפני הספירה. הרומאים הוציאו להורג את אחרון המלכים לבית חשמונאי, המליכו את הורדוס, בן לשושלת יהודית-אדומית, למלך על יהודה, והותירו בידיו אוטונומיה מדינית מצומצמת בחסותם.

התקופה הרומית (37 לפני הספירה - 70 לספירה)

ראשיתה¹⁸ של התקופה הרומית עמדה בסימן מלכותו של הורדוס (37 – 4 לפני הספירה), שהיה ממוצא יהודי-אדומי והתמנה למלך על ידי הרומאים. הורדוס שמר על נאמנות מוחלטת לשלטון הרומאי, ובכל זאת נשמרה בימיו העצמאות היהודית בתחומים רבים. הורדוס נודע בעיקר בזכות מפעלי הבנייה הגדולים ברחבי הארץ, שכללו הקמתן של ערים חדשות ובנייני פאר לפי מיטב המסורת הרומאית – כדוגמת הערים קיסריה וסבסטיה, ומבצרי הרודיון ואנטיפטרוס.

גולת הכותרת של מפעלי הבנייה היו העיר ירושלים ובית המקדש: בימיו הייתה ירושלים אחת הבירות היפות והמפוארות במזרח כולו. הורדוס הרחיב מאוד ופיאר את מתחם הר הבית ואת בית המקדש, שעליו נאמר לאחר חורבנו: "מי שלא ראה בניין [בית המקדש של] הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו".¹⁹
יורשיו של הורדוס לא הצליחו לשמור על הישגיו, וזמן קצר לאחר מותו, הפכה יהודה לפרובינציה רומית, תחת משטרם הישיר של נציבים מרומא.²⁰ אך גם בתקופת הנציבים העניק השלטון הרומי מידה רבה של אוטונומיה למוסדות היהודיים, ובראשם הסנהדרין.²¹ מערכת היחסים בין היהודים ובין הנציבים בארץ הייתה תלויה, בין השאר, בנכונותם של הנציבים להימנע מפגיעה בבית המקדש (ובירושלים) ובנכונותם להתחשב ברגשותיהם הדתיים של היהודים.

השנים האחרונות של תקופת הנציבים היו מאופיינת במרידות ובמהומות של הפלגים היהודיים הקיצוניים שמאסו בשלטון רומי. בתחילת המאה ה- 1 לספירה פעלו בגליל ובירושלים ישו ותלמידיו, והביאו לצמיחת הנצרות הקדומה בארץ ישראל.

חורבן הבית השני

במאה ה- 1 לספירה הגיעה ירושלים לשיא התפתחותה המדינית והרוחנית, והייתה בירת העם היהודי ומרכז חייו הלאומיים והדתיים.²² בתקופה זו התערער האיזון בין האוטונומיה היהודית בארץ ובין השלטון הרומי, בין השאר משום שחיתותו של השלטון ועלייתם של חוגים יהודיים בעלי השקפה לאומית-דתית קנאית. וכך פרץ בשנת 66 לספירה המרד הגדול בשלטון רומי, שהקיף את אזורי יהודה, הגליל והגולן. במהלך המרד, בחודש אב בשנת 70 לספירה²³ פרצו הרומאים לירושלים והעלו באש את בית המקדש השני.

המרד הביא למותם של אלפי יהודים, ולמכירתם של אלפי שבויים יהודים אחרים לעבדים ברחבי האימפריה הרומית.²⁴ בתקופה הראשונה אחרי החורבן נשללו זכויותיהם הציבוריות והדתיות של היהודים בארץ ובאזורים הסמוכים לה.²⁵ חורבן בית המקדש, ששימש קרוב ל- 600 שנה כמרכז רוחני ליהודי הארץ והתפוצות, "יצר מעין חלל ריק בחיי הרוח והמעשה של העם",²⁶ אך לא היה מכת מוות – לא ליהודים ולא ליהדות, לא בארץ ולא מחוצה לה. יהדות התפוצות בימי הבית השני מנתה מיליוני יהודים, וגם בארץ נותרו כשני שליש מן היהודים. ארץ ישראל שאחרי החורבן המשיכה לשמש כמרכז ההנהגה של העולם היהודי בארץ ובתפוצות. ²⁷

העשרה - קישורים

על מאפייני התרבות ההלניסטית ועל התרבות ההלניסטית בארץ ישראל – באתר ויקיפדיה

מאגר ובו מגוון מאמרים של טובי החוקרים על תקופת הבית השני – על ירושלים ובית המקדש, על גורלם של כלי המקדש שנבזזו בעת החורבן השני, על החשמונאים – מלחמותיהם, מנהיגיהם, ומדיניותם, על השלטון הרומי- והורדוס המלך, על הכיתות בימי הבית השני, על חורבן הבית ועוד – באתר דעת