שיבת ציון

שיבתם של גולי יהודה מבבל לציון, לירושלים, בעקבות הכרזת כורש (538 לפני הספירה). שיבת ציון הייתה אירוע היסטורי תקדימי - גם בתולדות עם ישראל וגם בהיסטוריה האנושית כולה.

< 1 דקות

מבוא

"שיבת ציון" במובנה ההיסטורי המקורי היא חזרתם של היהודים מגלות בבל לציון, לירושלים, בעקבות הכרזת כורש בשנת 538 לפני הספירה.1 גל העולים הראשון הגיע ארצה בהנהגת ששבצר, "הנשיא ליהודה" (עזרא א 8), על מנת "לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" (א 5).

אחרי שנים של קשיים כלכליים והתנכלויות2 נבנה המקדש,3 והיישוב היהודי בהנהגת זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק החל לבנות את בית המקדש השני ולהתבסס בירושלים ובסביבותיה. על פרק הזמן מאז עליית זרובבל ועד עליית עזרא הסופר לא ידוע כמעט דבר. ספרי עזרא ונחמיה מתארים את גלי העלייה שבאו לאחר מכן,4 תחילה בהנהגת עזרא ואחר כך בראשות נחמיה בן חכליה.
שני המנהיגים שקדו על שיקום ירושלים ועל עיצוב חיי האומה ברוח התורה ומצוותיה ובגישה בדלנית, שהביאה לקרע בין שבי ציון ובין השומרונים יושבי הארץ. שיבת ציון הייתה אירוע היסטורי רב חשיבות: "בפעם הראשונה בקורות העמים, עַם הגוֹלֶה מארצו שָׁב אליה."5

מעט יוצרים: מתוך: שיבת ציון

"בתולדותינו ידועים שלושה מאורעות מרכזיים של שיבת ציון.
אחד מהם והראשון בהם שהוא, לפי המסורת, פתח את ההיסטוריה היהודית
וזיכרונו נחוג זה שלושת אלפי ושלוש מאות שנה בכל קצווי תבל,
בכל מקום שבו נמצא לפחות מניין יהודים או אפילו יהודי בודד –
זוהי שיבת ציון לאחר יציאת המצרים.
המאורע השני – שיבת ציון מבבל לפני כאלפיים וחמש מאות שנה,
שפתח פרק חדש בתולדות היהדות,
והשלישי – שיבת ציון בדורותינו, שהביאה לחידושה של ישראל הריבונית
ולקיבוץ גלויות, שלא היה דוגמתו מאז היינו לעם.
…………………………………………………………..
תולדות עם ישראל מראשיתו ועד ימינו הן יחידות במינן,
ואין להן, כמדומה לי, דוגמה בכל ההיסטוריה האנושית.
אולם החוקים החלים על כל עם חלים גם עלינו,
ואחד החוקים האלה הוא שמאורעות בינלאומיים ונסיבות גיאופוליטיות
משפיעים ולפעמים אף מכריעים בגורל העם – בגורל עמנו כמו בגורל עמים אחרים.
אבל רק רצון העם, חוסנו הפנימי, מאמציו ורוחו מסוגלים להעמידו ברשות עצמו.
…………………………………………………………….
כשם שמלחמת העולם הראשונה בימינו הייתה גורם להצהרת בלפור,
כך גרמו מלחמות פרס ומדי נגד בבל להצהרת כורש…"

* דוד בן גוריון, "שיבת ציון", בתוך: עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד, תשל"ו – 1976, עמ' 209 – 214.

שבי ציון - גל העלייה הראשון

הכרזת כורש, שמתוארת בספר עזרא, עוררה גל של תקוות וציפיות בקרב גולי יהודה בבל, והרישיון שניתן להם לחזור לירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש היה בעיניהם בבחינת נס שהתחולל בחסד ה': "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכז 2). ואמנם זמן קצר לאחר הכרזת כורש, בשנת 538 לפני הספירה, התארגן גל העולים הראשון של שבי ציון, בהנהגת ששבצר "הנשיא ליהודה"6 (עזרא א 8).
לפי הרשימות בספרים עזרא ונחמיה, היו בקבוצת העולים הראשונה 42,360 נפש (נחמיה ז 66), ובהם אנשי יהודה ובנימין, כוהנים, לויים, משוררים, שוערים, נתינים, צאצאי עבדי שלמה וכן יותר מ-12,000 נפש חסרי יוחסין.7
כורש החזיר לידי ששבצר את כלי המקדש שלקח נבוכדנאצר מבית המקדש הראשון, וקבוצת העולים הראשונה יצאה לדרכה לירושלים, "לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" (עזרא א 5). למרות ההתלהבות שעוררה הכרזת כורש והתקוות שהפיחה בקרב גולי יהודה, לא כולם נענו לקריאה: "במרוצת חמישים שנות גלות הכו גולי בבל שורש בארצם החדשה, ומצבם הכלכלי היה, כפי הנראה, מבוסס למדי".8
בשמותיהם של שבי ציון הראשונים ניכרת השפעת הגלות והסביבה הנוכרית: פירוט המשפחות שעלו עם ששבצר מציג שמות בבליים (כגון – בֵבָי, בִּלְשָׁן), שמות ארמיים (כגון – זַכָּי, עזגד) ושמות פרסיים (כגון – זַתּוּא). נראה כי ששבצר שימש כנשיא יהודה זמן קצר, ואחריו התמנה זרובבל בן שאלתיאל.

ייסוד בית המקדש השני ובנייתו

גל העולים הראשון של שבי ציון הגיע לירושלים בהנהגת ששבצר "הנשיא ליהודה", שככל הנראה שימש בתפקידו זמן קצר בלבד, ולא עסק בבנייתו של בית המקדש השני. במשימת הבנייה החל ממשיכו של ששבצר, זרובבל בן שאלתיאל,9 לצדו – יהושע בן יהוצדק הכוהן, ושניהם הקימו, בשלב ראשון, גם מזבח לה' "לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים" (עזרא ג 2).10
לפי המסופר בספר זכריה (ד 9), "יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה, וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה".11 ובספר חגי (ב 18) נזכר התאריך שבו הונחו היסודות לבית המקדש השני: ביום "עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי" הוא חודש כסלו, 30 בדצמבר שנת 521 לפני הספירה, כ- 17 שנה אחרי הכרזת כורש וגל העולים הראשון.
עיכוב זה בבנייתו של בית המקדש, שהיה תכלית הכרזת כורש ומטרתם של שבי ציון, מוסבר על רקע אירועים ונסיבות הזמן: ההתנכלויות של "צרי יהודה ובנימין"12 – בני הארץ השומרונים שהיו ביהודה ונדחו על ידי ההנהגה של שבי ציון, ולפיכך פעלו לסיכול בנייתו של בית המקדש "כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס" (עזרא ד 1-14).13
סיבה אחרת לעיכוב הייתה ככל הנראה הפקידות הפרסית, שלא הזדרזה לממש את ההיתר של כורש ואף הערימה קשיים על שבי ציון. אך על נסיבות חיצוניות אלו נוסף גורם פנימי, שהיה ככל הנראה גורם מכריע – המצוקה הכלכלית הקשה של שבי ציון, שקיבלה ביטוי מוחשי ופיוטי בדברי חגי הנביא: "זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה – וְהָבֵא מְעָט, אָכוֹל – וְאֵין לְשָׂבְעָה, שָׁתוֹ – וְאֵין לְשָׁכְרָה, לָבוֹשׁ – וְאֵין לְחֹם לו, וְהַמִּשְׂתַּכֵּר – מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב" (חגי א 6).
שבי ציון הסבירו את העיכוב בבניית בית המקדש בתחושה שעדיין לא הגיע הזמן הראוי: "לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת" (חגי א 2).14 ואולם חגי הנביא עודד את העם להתחיל בבניית המקדש, ואף הבטיח בשם ה': "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן… וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם" (חגי ב 9).
במהלך הבנייה חל עיכוב מנהלי נוסף, שכן שבי ציון נדרשו להציג טופס של הכרזת כורש לאישור בניית המקדש; ההרשאה לבנייה לא הייתה בידם, והיה צורך לאתרה בארכיון המלכותי בפרס. טופס של הכרזת כורש אמנם לא נמצא, אך במקומו התגלתה תעודה המאשרת את ההקצבה מאוצר בית המלוכה לבניית המקדש בירושלים.
סוף טוב – הכול טוב: המלך דריווש ציווה לסיים את בניית המקדש ואף הקצה לשם כך את המשאבים הדרושים, ומכאן ואילך התנהלה בניית בית המקדש ללא הפרעות. וביום ג' בחודש אדר שנת 515 לפני הספירה – היא השנה ה-71 לחורבן בית המקדש הראשון – הושלמה בנייתו של בית המקדש השני.
שבי ציון חגגו את חנוכת המקדש בשמחה ובהקרבת קרבנות, כולל קרבן חטאת לשנים עשר שבטי ישראל, וקבעו את סדרי העבודה במקדש.15 לבית המקדש השני של שבי ציון היה תפקיד מרכזי "בהתחדשותה ובבנייתה של היהדות בראשית ימי הבית השני ובהמשכם".16

עליית עזרא

כ-100 שנים אחרי הכרזת כורש הגיע גל נוסף של עולים מבבל בהנהגתו של עזרא הסופר:17 בתאריך א' בחודש אב שנת 457 לפני הספירה הגיע עזרא הסופר לירושלים בראש קבוצה של כ-1,750 עולים שעשו את דרכם במסע מבבל במשך כארבעה חודשים – מחודש ניסן ועד חודש אב.
העולים שבאו עם עזרא היו משפחות של בעלי עסקים מבבל, בני הדור השלישי לשבי ציון, ומשערים שהם עלו לירושלים בעקבות "התעוררות של שיבה למורשת היהודית" בקרב הגולים מאזור העיר ניפור שליד הנהר כְּבָר. אם אכן כך היה, כי אז יש בעליית עזרא עדות "יחידה במינה" לתהליך של שינוי רוחני ותרבותי שחל בקרב הגולים ובא לידי ביטוי בעליית עזרא ובפעילותו.18
עדות לשינוי אפשר למצוא בשמות המשפחות של שבי ציון שעלו עם עזרא: בניגוד לשבי ציון שעלו עם ששבצר וזרובבל, העולים שהצטרפו לעליית עזרא חזרו להשתמש בשמות יהודיים, שבהם מופיע הצירוף "יָה" (שְׁכַנְיָה, זכריה, הושעיה, שפטיה, יוֹסִפְיָה).
עם העולים שבאו לירושלים יחד עם עזרא הגיעו גם משפחות כוהנים ומשפחות לויים שנועדו למלא תפקידים שונים בבית המקדש בירושלים. ויש המוצאים סמליות לאומית והיסטורית בתאריך היציאה של עזרא והעולים אתו – כמו גם בתאריך שבו הגיעו לירושלים: הם יצאו מבבל בחודש הראשון, הוא חודש ניסן שבו יצאו בני ישראל ממצרים, והגיעו לירושלים בחודש החמישי, הוא חודש אב, חודש החורבן של בית המקדש הראשון וירושלים (וממלכת יהודה).
הבחירה בחודש ניסן כתאריך היציאה מבבל מדגישה את הקשר בין יציאת מצרים לשיבת ציון, והגעתם של העולים לירושלים בחודש אב משקפת אולי את תקוותם, שחודש זה ייהפך להם מחודש של אבל ויגון על חורבן ירושלים והמקדש לחודש של ששון ושמחה על שיבת ציון.

שבי ציון והשומרונים

לפי המסופר במקרא, הגיעו השומרונים לארץ ישראל בתהליך של הגליה דו-סטרית: סנחריב מלך אשור הגלה את תושבי ממלכת ישראל לאשור (722 לפני הספירה), והביא לממלכת ישראל גולים "מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם", שקיבלו עליהם את עבודת אלוהי ישראל – לצד עבודת אליליהם (מלכים ב, יז 24 – 28).19
בתקופת שיבת ציון, בימי זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק הכוהן, ביקשו "צרי יהודה ובנימין" השומרונים להשתתף בבניית המקדש בירושלים, אך בקשתם נדחתה בידי הנהגת שבי ציון – זרובבל ויהושע הכוהן במילים אלו: "לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ" ( עזרא ד 2 – 3). הסירוב לשתף את השומרונים בבניית המקדש ציינה את ראשית העימות בין שבי ציון, "בני הגולה", ובין השומרונים, "עם הארץ", שהיו "מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה" ואף עכבו אותם באיומים "וּמְבַהֲלִים אוֹתָם".
השומרונים גם שכרו את שירותיהם של יועצים כדי "לְהָפֵר עֲצָתָם" של העולים ולסכל את בניית המקדש, ואף "כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם" (שם, 4 – 6). אחר כך, בימי נחמיה בן חכליה, ניסו השומרונים, ובראשם, סנבלט החורוני, מנהיגם, לעצור את בניית חומת ירושלים: הם הלשינו לשלטונות פרס כי היהודים מתכננים למרוד, ועקב כך הפסיקו השלטונות את בניית החומה (נחמיה ו, 5 – 7).20
וכל זאת – על רקע מדיניותם של עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה, ששאפו לייחד את שבי ציון היהודים מתושבי הארץ הנוכרים, ובהם השומרונים, ודגלו בגישה של בדלנות דתית ולאומית שתרחיק את "בני הגולה" היהודים מ"עם הארץ" והשומרונים. נחמיה הגביר את הפעולות שבהן החל עזרא, אך בעוד שעזרא פעל בעיקר בקרב קהילת שבי ציון, פנה נחמיה אל כל בני העם, "בני יהודה". הוא הנהיג הפרדה מנהלית בין היהודים ובין השומרונים – ובין יהודה לפחוות שומרון. פעולות אלו הביאו לידי קרע של ממש בין השומרונים ליהודים, והשומרונים קבעו לעצמם זהות לאומית-דתית משלהם.

העשרה - קישורים

מאמר של שמואל אברמסקי, "הרקע ההיסטורי להכרזת כורש – באתר דעת

מאמר של בן ציון לוריא, "בימי שיבת ציון, דברי סנבלט אל מול החומה הנבנית" – באתר דעת

מאמרה של שרה יפת, "מקדש שבי ציון: מציאות ואידיאולוגיה" – באתר מקראנט

מאמר של משה ויינפלד, "המגמה האוניברסליסטית והמגמה הבדלנית בתקופת שיבת ציון" – באתר מקראנט