איסור עורלה ונֶטַע רְבָעִי

איסור עורלה ונטע רבעי הם ציוויים מן התורה התלויים בארץ – "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" (ויקרא יט 23) – הנוגעים לפרי העץ לסוגיו: לפי חוקי התורה, אסור לאכול את פירות העץ בשלוש השנים הראשונות לאחר נטיעת העץ: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל… שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא יט 23).

בשנה הרביעית, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מביאים את הפירות לירושלים, לבית המקדש, והיה מותר לאכול אותם רק שם, במקום קדוש: "כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'" (ויקרא יט 24).¹ החל בשנה החמישית לנטיעה ואילך מותר לאכול את פרי העץ בכל מקום, ללא הגבלה: "וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ" (ויקרא יט 25).

לפי ההלכה, איסור עורלה אינו חל רק על פירות ארץ ישראל – אלא גם על הפירות בחוץ לארץ, אך הוא מוגבל לעצי פרי בלבד – לא לעצי סרק ולא לעצים שנועדו לתעשיית העץ. הציווי כולל את הרעיון כי בזכות השמירה על מצוות עורלה יברך ה' את היבול וירבה אותו – "לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ" (ויקרא יט 25).

פרשנים עומדים על משמעותה של מצווה זו כחלק מן המחויבות המוסרית של האדם לטבע: "בטרם ישיג בן אדם את הזכות לראות את עצמו כבעל של עץ ופירותיו, הרי עליו קודם להינזר משך שלוש שנים מהנאתו, כדי להראות על ידי התאפקות זו שהוא עומד על רמת המוסר האנושי, שראוי [לו] להיות מושל הטבע." ²