זקן
מילה מלשון המקרא שפירושה – כמו בלשון ימינו – קשיש. במקרא זכו הזקנים לעמדות מנהיגות והשפעה, ובלשון חז"ל קיבלה המילה גם את המשמעות של חוכמה, והזקן היה גם קשיש וגם חכם.
המילה "זקן" בלשון המקרא – כמו בלשון ימינו – פירושה: אדם בא בימים, קשיש. בתקופת המקרא זכו הזקנים (בגילם) לעמדות מנהיגות והשפעה בישראל: הזקנים הם שעמדו בראש כל בית אב, הנהיגו משפחות ויצרו את הנהגת השבט.
וכך נמנו זקני ישראל עם מעגלי ההנהגה הקרובים למשה: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי… וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא 9 – 12). הזקנים הם שהתייצבו לצד משה במרד קורח ועדתו1 ובתקופה השופטים – שבה לא הייתה הנהגה מוסכמת – הם בחרו לעתים במנהיג צבאי: "וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב" (שופטים יא 5).
בלשון חז"ל קיבלה המילה משמעות נוספת: זקן = חכם, וחז"ל אף דרשו את המילה זקן כראשי תיבות של המילים: זה קנה חכמה (מסכת קידושין, דף לב עמ' ב). בלשון חז"ל יש אפוא למילה זקן כפל משמעות: גם קשיש – וגם חכם, מתוך הנחה שהגיל והניסיון הם חלק מחכמתו של האדם. וכך היה גם בתרבויות עתיקות אחרות: ביוון הייתה מועצת זקנים (גרוסיה) שבה השתתפו גברים מעל גיל 60, והסנט ברומי היה מושב הסנקס – הזקנים. ודומה לכך מעמדם של זקני ישראל שבמקרא.