אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה ג

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים,

שֶׁנֶּאֱמַר, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.

אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם,

שֶׁנֶּאֱמַר, אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ.

אֵין לִי אֶלָּא שְׁנָיִם. מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר,

שֶׁנֶּאֱמַר, יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו:

רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר :: ונושא מאמרו הוא מעלת לימוד תורה, הן בחברותא והן ביחידות. ראוי לציין שבכתבי יד טובים רבים חסר כל הקטע העוסק בלימוד ביחידות, והמאמר כולו מדבר בשבח הלימוד בחברותא בלבד.
מתולדות חייו של ר' חנניה (ראו להלן) מתגלה המקום החשוב שהקדיש ללימוד תורה בציבור.

שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה :: אלא עוסקים בדברי בטלה, רכילות וכיוצא בזה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לאֹ יָשָׁב" (תהילים א, א) :: ובפסוק הבא לאחר מכן אכן נאמר על האיש שאינו יושב במושב לצים, "כי אם בתורת ה' חפצו". בספרות חז"ל מופיע הצירוף "מושב לצים" ככינוי גנאי לקרקסים שבהם בידרו את הקהל גם במאבקים בין בני אדם, לחיים ולמוות, ובמלחמות בין בעלי חיים (תוספתא, עבודה זרה ב, ו) או למפגשי זימה (מדרש תהילים לפסוק) וכיוצא באלה מקומות שלא ראוי שתלמיד חכמים יימצא בהם.
אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם :: כיוון שהקב"ה כביכול יורד ומקשיב ללומדים וכך מעניק ללימוד מעמד מקודש, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ" (מלאכי ג, טז) :: ור' חנניה דורש את הפסוק מספר מלאכי כך: כאשר "יראי ה'" מדברים "איש אל רעהו", במעמד של שניים המשוחחים ביניהם, ה' מקשיב לדברים כאילו הוא נוכח בין היושבים וזוכר להם את המעשה לטובה (וראו להלן). מסתבר כי הלימוד בחברותא הוא מסגרת רצויה להחלפת דעות, בדיקת רעיונות ועמדות, תיקון שגיאות, עזרה הדדית ועוד כיוצא באלה מעלות.
– כאן, כאמור, מסתיים המאמר בכמה נוסחים קדומים של המסכת, אך באחרים הוא ממשיך ואומר: אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם :: מה שנאמר עד כאן נכון לגבי שניים הלומדים יחדיו, מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר? :: מניין לנו כי גם הלומד ביחידות זוכה לשכר? שֶׁנֶּאֱמַר: "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדּםֹ כִּי נָטַל עָלָיו"(איכה ג, כח) :: וגם זו דרשת פסוק (השונה עד מאוד מפשט המקרא, המדבר על אדם המתאבל בעקבות החורבן): הלומד לבדו ושותק, כיוון שאין לו עם מי לדבר, גם הוא נוטל, מקבל, שכר מן האלוהים על לימודיו. לרעיון דומה ראו גם להלן ג, ז.

ליצן קטן שלי
יש להבחין היטב בין "לץ" בלשון המקרא ובלשון חז"ל לבין "ליצן" בלשוננו. השורש אמנם הוא אחד, אך הכוונות שונות לגמרי. הלצים במקרא ובספרות חז"ל הם בני אדם חסרי מוסר, מרושעים, המביטים ברוע לב ובלעג מר על המציאות, היפוכו של החכם (משלי ט, ח ועוד). על מי שנוהג כמעשה הלצים, על "המתלוצץ", יחולו קללות נוראות: "ייסורין באין עליו … מזונותיו מתמעטין … ונופל בגיהנום" (בבלי, עבודה זרה יח ע"ב).
במקרים נדירים מצאנו בספרות חז"ל שהלץ מן הסוג הזה קרוי גם ליצן (כגון דברים רבה ה, טו). הליצנים בלשוננו שלנו, לעומת זאת, הם אנשים שנועדו לגרום לאחרים לצחוק צחוק של טוב לב, ומפורסמים הם הליצנים שבקרקסים.
משנות השמונים של המאה העשרים עלה על הבמה – ותחילה בארצות הברית – "הליצן הרפואי", מי שעושה שימוש בכוחם המרפא של ההומור ושל הצחוק כדי לשפר את איכות חייהם של חולים, להסיח את דעתם מן הכאב שהם חווים, ולעזור להם להתגבר על תחושות של שעמום, פחד ודאגה. לא בנקל נתקבלו הליצנים הרפואיים אל בתי החולים, אך דומה שכיום הולך וגדל מספר בתי החולים שמצרפים ליצן כזה אל צוות עובדיהם. וכבר ניתן ללמוד את המקצוע הזה ולזכות בתעודת ליצן מקצועי.
מפגש של ליצנים כאלה ופגישה עם ליצנים שכאלה אינם בשום פנים ואופן "מושב לצים"!

"על החלון ישבתי וזיכרון כתבתי"

נראה שבפסוק מדברי הנביא מלאכי יש לביטוי "ספר זיכרון" משמעות מטאפורית בלבד, כדברי הפרשן רד"ק: "דרך משל", שהרי אין שִכחה לפני האלוהים ואין הוא זקוק לספר שבו יירשמו דברים פן יאבדו (וראו עוד לעיל ב, א), אך במה שנוגע לבני אדם מכירה ההיסטוריה ספרי זיכרונות רבים, וכבר במקרא: "ספר הזיכרונות דברי הימים" של מלכי פרס (אסתר ו, א).

כן מכירים אנו ספרים אישיים יותר שכותבים בני אדם כדי להנציח מסיבות שונות את זכרם ואת מעשיהם, דבר המתרחש באופנים שונים בגילים שונים.
בימים שקדמו לעידן האינטרנט והדוא"ל נהוג היה להעניק בסיום שנת לימודים "ספר זיכרונות" שבו כתבו חברים לכיתה את הגיגיהם, לא פעם בפורמולות קבועות (בנוסח: "על החלון ישבתי וזיכרון כתבתי / פתאום נפל העיפרון וזהו סוף הזיכרון"), אך מסתבר שלא רק ילדים ובני נוער חשים בצורך לשמור ולשמר את זיכרונותיהם, ואם במאות הקודמות נהגו רק אנשים ידועי שם – מדינאים, סופרים וכיוצא בהם – לחבר (בעצמם או בעזרת "סופרי צללים") את האוטוביוגרפיה שלהם, שהיא מעין ספר זיכרון, הרי שגל של ספרי זיכרון הציף את ארונות הספרים בעקבות שואת יהודי העולם של המאה העשרים.
לאחר תקופה של שתיקה, שבה כמעט ולא נדונה תקופה מרה זו, נפרץ הסכר – כנראה בעקבות משפט הפושע הנאצי אדולף אייכמן (1961) – ומאז הופיעו מאות רבות של ספרים שבהם מספרים שרידי השואה את סיפור חייהם, סיפור הצלתם מכאן וסיפורם של בני משפחתם שנספו בתופת האיומה מכאן. הצורך לספר מוסבר בדרך כלל ברצון להעביר לנכדים ולנינים את אירועי העבר וכך להעמיד יד וזכר לאנשים החשים שימיהם הולכים ומתמעטים, אך שסיפורם חייב להמשיך ולהישמע, כאות וכאזהרה לדורות. נפוצים מאוד הם גם ספרי זיכרון שבאו להציב יד לקהילות שלמות אשר נכחדו מעל פני האדמה (ובספריית "יד ושם" שבירושלים מצויים מאות מהם). האדם הוא בן חלוף, אך ספר הזיכרון שחיבר או שנתחבר אודותיו ימשיך להתקיים כל עוד יקראו בו.

על ר' חנניה בן תרדיון
חכם ארצישראלי שחי ופעל בתחילת המאה השנייה לספירה וישב בגליל התחתון (בכפר סיכנין של ימינו), שם עמד בראש ישיבה ובית דין (בבלי, סנהדרין לב ע"ב).
ר' חנניה (או חנינא) בן תרדיון היה אביה של אחת הנשים המפורסמות בספרות חז"ל, ברוריה, שהיתה – על פי התלמוד הבבלי (פסחים סב ע"ב ועוד) – אשתו של ר' מאיר (ראו עליהם להלן ד, יב).
ר' חנינא נודע כגבאי צדקה הגון, ועליו נאמר: "לא יתן אדם מעותיו לארנקי [=קופה] של צדקה, אלא אם כן ממונה עליו תלמיד חכם כר' חנינא בן תרדיון" (בבלי, עבודה זרה יז ע"ב).
בן תרדיון נתפס בידי הרומאים כשהוא מלמד תורה ברבים, דבר שעמד בניגוד לגזרות שהטילו על עם ישראל, ולכן הועלה על המוקד – והוא נמנה בין "עשרת הרוגי מלכות" – ונשרף בעודו בחיים כשגופו כרוך בספר התורה שממנו לימד. לפי אותה מסורת נהרגה אף אשתו באותו מעמד, ועל אחת מבנותיו (אחותה של ברוריה, אשתו של ר' מאיר) נגזר לשבת, אולי בעיר רומי, בקוּבה של זונות (וראו להלן ד, יב).
משמעות השם "תרדיון" לא נתבררה, אך דבר זה לא מנע מלקרוא על שמו בשנת 1990 אזור תעשייה אשר הוקם דרומית לכרמיאל.