תרבות עברית חדשה בוורשה

ילדים ונערים חובבי מוזיקה התלכדו בחוגים מוזיקליים או שרו במקהלה העברית המקצועית "הזמיר", שהופעותיה ריתקו אליהן המונים. החיים התרבותיים והספרותיים היהודיים המו וגעשו בוורשה של הימים שלפני מלחמת העולם. היו , כמובן, מחנות ואיבות ספרותיים. בייחוד בלטה התחרות בין י "ל פרץ ואסכולתו ( פרץ היה בעיקר סופר יידי ומנהיגה של ספרות יידיש בפולין ) ובין דוד פרישמן ושוחריו (המבקר העברי הראשי של התקופה הרבה גם הוא לכתוב ביידיש ; כמעט כל סופרי הדור ההוא היו דולשוניים).

היו "בתים" ספרותיים , מעין סלונים ומקומות ויעוד, שבהם היו נפגשים בימים יעודים וכן בשבתות ובמועדים, ונהרו אליהם מאות המשכילים והסופרים העבריים שהגיעו לביקורים קצרים וארוכים מכל קצווי רוסיה, מארץ–ישראל , מארצות הברית, מארגנטינה. ( הבולט שבהם היה ביתו של י"ל פרץ ברחוב ציגלנה, שבו הנהיג הסופר רב היוקרה מעין חצר שהיתה גם בית דין, שבו נשפטו לשבט או לחסד צוערי סופרים שהגישו בידיים רוטטות את כתבי היד שלהם).

פחות שיפוטיים, אבל הרבה יותר צוהלים ונרגשים, היו הוויעודים בביתו של הלל צייטלין ובאולמות בית הספר של יצחק אלתרמן.

בימי הקיץ היו הסופרים מתלקטים בקייטנות השונות שבעיבורי ורשה, שבהן נוצר מעין הווי ספרותי קייטני מיוחד במינו. הפעילות הציונית האידיאולוגית אף היא התנהלה בוורשה בטונים גבוהים למדי. ב-1903 יסדו כאן יצחק גרינבוים, יאן קירשרוט ויוסף שפרינצק את אגודת "התחייה" העברית הציונית.

עד מהרה התפלגה אגודה זו לקבוצת "הפראקציה הציונית הדמוקראטית" בראשות גרינבוים, לקבוצת "פועלי ציון" בהנהגת יצחק טבנקין ולקבוצת "צעירי ציון" בהנהגת יוסף שפרינצק. הקבוצות התקוטטו ביניהן, אך גם שיתפו פעולה (למשל בעניין "עבודת ההווה" הציונית בגולה, שיסודותיה גובשו בוועידת הלסינגפורס בשנת 1906), והניחו יסודות לצמיחתה של ציונות בעלת גוון ליברלי וסוציאליסטי . מכה מהממת ניחתה על כל הפעילות הזאת עם כיבוש ורשה בידי הגרמנים בתחילת מלחמת העולם הראשונה. המכה הוכפלה ושולשה בתום המלחמה עם ייסוד הרפובליקה הפולנית ובעיקר עם הינתקותה של פולין היהודית מיהודי אוקראינה ורוסיה הלבנה, שנותרו בעבר האחר של גבול ברית המועצות כפי שנקבע בעקבות תבוסת הצבא האדום סמוך לוורשה ("הנס על הוויסלה") בשנת  1920.

עתה התגלתה לעין כול החולשה המהותית של המרכז העברי הוורשאי, שנראה סואן ופורח עד למלחמת העולם. מרכז זה היה מחוסר " סביבה " טבעית במקומו , היינו , בוורשה עצמה ובמרחב היהודי הפולני שהקיף את ורשה הוא פעל כמין שלוחה של יהדות אוקראינה וליטא. לא רק שמרבית מי שהפעילוהו הגיעו ממחוזות אלה , אלא שגם מרבית הצרכנים של מוצריו התרבותיים דרו לא בוורשה עצמה ולא בקרבתה אלא במרחבים שנותרו עתה מהעבר האחר של גבול מדיני ותרבותי עוין. הניתוק הזה מן ה " הינטרלנד " הרוסי הנחית מהלומה, שהמרכז העברי הוורשאי לא יכול להתאושש ממנה. אמנם , בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם ועם הפיכתה של ורשה לבירת פולין נראה היה שהחיים התרבותיים העבריים חוזרים למסלולם התקין . פעלה כאן עתה הוצאת  "שטיבל " הגדולה , שנוסדה במוסקבה בעת המלחמה , והיא הפיצה מכאן את עשרות ספריה, ממיטב הספרות העברית המקורית וממיטב ספרות העולם (שהיא החלה לתרגם לעברית בקצב וברמה שלא היו ידועים קודם לכן),  וגם את כרכי הענק של התקופה, הרבעון הספרותי העברי רב היוקרה מיסודו של דוד פרישמן ( שנפטר ב-1922).

ופעלו כאן גם הוצאות ספרים אחרות. נוסדו בתי ספר וגימנסיות עבריים. משוררים ותיקים מדור תלמידי ביאליק, כגון יעקב כהן ויצחק קצנלסון , המשיכו ביצירתם עד ערב מלחמת העולם השנייה. הלל צייטלין , מבני חוגו של י"ח ברנר, פיתח כאן ביצירתו השירית וההגותית הדו–לשונית את עולמו הייחודי, עולם של אקזיסטנציאליסטן דתי ומיסטיקן. המודרניזם העברי של הימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הרים כאן את ראשו בכתבי עת כמו קולות ( 1924 – 1923) שבעריכת אליעזר שטיינמן , ברומנים הראשונים של שטיינמן ( סחור סחור אסתר חיות) בשיריו העבריים של אורי צבי גרינברג שנכתבו עד לעלייתו של המשורר ארצה, בשירים ובמחזות של מתתיהו שוהם, המחזאי הסימבוליסטן העברי הגדול.

ואולם ההתאוששות היתה קצרת ימים ומדומה. העידה על כך ההתרופפות המהירה של הצפירה , שכל הניסיונות לקיימו עלו בתוהו. עם גסיסתו של העיתון בשנות ה-20 הקיץ הקץ על העיתונות היומית העברית בוורשה ובפולין כולה. גם הוצאות הספרים מיהרו להתרחק מבירת פולין בכיוונים שונים – ברלין הוויימארית , ניו יורק , תל–אביב.

שקיעתה של התעשייה המו"לית והעיתונאית הבריחה את המשכילים והסופרים העבריים שניזונו ממנה.רובם הגיעו באמצע שנות ה-20 לארץ–ישראל והתבססו בה. אין פירושו של דבר שהמרכז העברי הפולני בכללו ושמוקדו הוורשאי בפרט נאלמו ושותקו בבת אחת.

הרזרבות התרבותיות הגדולות והעוצמות הפנימיות המתחדשות לא הניחו לדבר שיקרה. בשנות ה-30 הופיע בפולין ובעיקר בבירתה חוג סופרים עבריים צעירים מבטיחים, שהבולט שבהם היה המשורר האקספרסיוניסט רב הכישרון דב בר פומרנץ. היו גם אהרן צייטלין, משורר מודרניסט דו–לשוני, שעיקר יצירתו ביידיש ; מלכיאל לוסטרניק הלודז'אי , בעל הסגנון העברי המודרני–החי , הכמעט ארצישראלי ; משה בסוק , מפעילי מרכז "החלוץ" בוורשה , שנעשה עם בואו לארץ–ישראל לאחד ממעצבי סגנונה של "שירת ההתיישבות העובדת". היו גם חוקרים ומבקרים שכתבו עברית ( מנחם א' שטיין , שהרצה במכון למדעי היהדות בוורשה על תולדות ישראל בתקופה ההלניסטית ועל ספרות ישראל בימי הביניים ; בן–ציון בנשלום הקלאסיקן , שאף הוא הורה באותו מכון).

הפעילות הציונית נמשכה בכל עוזה הן על ידי פעילים בני המקום והן על ידי שליחי התנועות הציוניות שהגיעו מארץ–ישראל . פעילות זו הצמיחה פובליציסטיקה בעברית ( אף כי העיתונות הציונית בת הזמן כבר נכתבה בעיקרה ביידיש, ( כגון מאמריו הפוליטיים המבריקים של משה סנה . נוסדו כתבי עת ספרותיים והגותיים, כגון בסך, (1932) הירחון ראשית, (1933) הרבעון תחומים  (1938-1937)  – רובם לא הוציאו את שנתם.

ואולם כלל הפעילות הזאת עמדה בסימן קוצר הנשימה ותחושת השוליות. ורשה העברית שהיתה מרכז נהפכה לשוליים. הסופרים והמלומדים העבריים שיכלו לעזוב אותה – עזבוה. האחרים חיו ופעלו בתחושה ברורה שהם רחוקים ממוקד היצירה התרבותית והספרותית בעברית, שהועתק ממזרח אירופה לארץ–ישראל. רובם שאפו להגיע לארץ , פרסמו את יצירותיהם בכתבי העת הארצישראליים, קיבלו עליהם את נורמות הסגנון ואת ההטעמה וההגייה הארצישראליות המלרעיות. העשייה הציונית התנהלה באורח מובן מאליו על בסיס ההנחה שהארץ והנעשה בה הם העיקר ואילו "הגולה" היא בבחינת טפל אלא אם כן היא מגייסת מתוכה את המשאבים האנושיים והכלכליים לשם חיזוקו של העיקר . ערב מלחמת העולם השנייה ועם פרוץ המלחמה נמלטו מוורשה מיטב העסקנים , הסופרים , המחנכים העבריים , ומצאו את דרכם לארץ–ישראל . מעטים היו אלה שנשארו עם הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה . רובם – כמו יצחק קצנלסון ודב בר פומרנץ – חלקו עמה את גורלה המר.