הדרשה / חיים הזז

יודקה לא היה דברן. מעולם לא דרש ברבים, לא התוכח באסיפות ובועידות ולא עירער בפרהסיה דבר של כלום. בשביל כך הוחזק אדם שאין כוחו בפיו. ואף־על־פי שלא הוא כמות שהוחזק, גברה עליו חזקתו, שנעשתה לו סגנון וטבע, ושוב לא היה יודע לפתוח פה ברבים ולומר דבר כתיקונו, לא דבר הכבד ולא דבר הקל. אי לכן התמיהו עליו חברי ההגנה מששמעו נכנס לדרוש בפני הועדה, והועדה, זו שאינה גלויה אלא לצנועים, כל־עצמה לא נכנסה לישיבה באותה שעה אלא לשמוע את דבריו.

חברי הועדה ישבו בשורה אחת ליד השולחן הירוק, מימינו ומשמאלו לראש־ההגנה, כולם ברורים ועזים. מתוך הסקרנות תלו עיניהם בו ממתינים לשמוע ממנו כמין דבר שאינו נשמע ואינו מצוי. פרט לראש־ההגנה שקבע פניו לשולחן ודעתו ספק מופלגת ספק בטלה ועיניו צוננות.

כמצווה ועושה פתח ראש־ההגנה ואמר דברים מועטים לשם הענין ושתק, וכאילו לא אמר כלום ולא נמצא עמו אדם בבית. יודקה זקף עצמו כקורה והיו פניו בהולות. הדברים פרחו מלבו ולא היה יודע מהיכן יפתח ומה דבר יאמר.

דבר תמוה הוא עד היכן נבהל! סתת זה, שהוא מפרק הרים ומשבר סלעים, ויוצא בלילה יחידי לקראת אויב ואין מפחד, כיון שהגיע לדבר בפומבי לפני חבריו, מיד לא שלט בעצמו ונתירא.

המתינו לו לומר ולא אמר. חזר ראש־ההגנה ואמר כנגד המפה הירוקה שעל־גבי השולחן:

– רשות הדיבור לחבר יודקה.

יודקה נימוֹק ועמד, וטיפות זיעה נתגלגלו ועלו ברקותיו.

– אתה רצית לעשות איזו הודעה, – הציץ בו ראש־ההגנה בדרך עקמומית, מן הצד.- דבר, שומעים אותך.

חברי הועדה, מהם החזירו פניהם לצדדים, מהם תלו עיניהם בחללו של בית.

יודקה העביר ידו על גב מצחו ואמר בנעימה קטופה ומרוככת זו שהיא נוהגת באנשי דרומה של רוסיה:

– אני לא באתי הנה לנאום, רק לומר דבר נחוץ… בעצם, הייתי צריך לגמרי לשתוק… האם מבינים אתם מה זה לדבר בשעה שאתה צריך לשתוק?..

החזיר עיניו על־פני המסובים ושפתיו נתפקקו בבת־צחוק של ניזוק.

– אבל אני מוכרח לדבר! – תלה עיניו בחללו של בית ופניו נשתנו להיות כיום המעונן. – אני לא מבין כלום… אני חדלתי להבין. זה שנים על שנים שחדלתי להבין…

– מה אינך מבין? – שאלוֹ ראש־ההגנה בנחת כדיין שהוא למוד לסבול את הציבור.

– הכל! – קרא יודקה ברגש.- הכל! אבל זה שטויות. נעזוב לעת־עתה. אני רק רוצה לדעת: מה אנחנו עושים כאן?

– היכן? – לא סבר לו ראש־ההגנה.

– כאן! בבית הזה, בארץ־ישראל. בכלל…

– איני מבין! – הרחיב ראש־ההגנה שתי ידיו בתמיהה ושפתיו נתעוותו בחיוך של לגלוג. – גם אני איני מבין…

– זאת היא אי־הבנה אחרת, – החזיר לו יודקה, – זה אתה בודאי ככה בשביל להקניט אותי.

אחד מחברי הועדה הרחיב פיו בבת־צחוק וטפח בראשי אצבעותיו על־גבי השולחן. יודקה הרגיש בו צוחק, אלא עשה עצמו כאינו רואה והשפיל את עיניו למטה.

– לענין!- הכריז ראש־ההגנה. – עשה ההודעה שיש לך להודיע ואל תיכנס בויכוחים.

– אני רוצה להודיע, – ננער בו יודקה ואמר בקול נמוך, – שאני מתנגד להיסטוריה היהודית..

– מה?… – החזיר ראש־ההגנה עיניו לצדדים.

החברים התמיהו אלו אל אלו, ואילו אותו שחייך בתחילה לא שלט בעצמו ופרץ בצחוק.

– איני מכבד ההיסטוריה היהודית! – חזר יודקה ואמר כתקוע לאותו דבר.- "איני מכבד" זו לא המלה, אלא כמו שכבר אמרתי: אני מתנגד לה…

שוב פרץ אותו חבר בצחוק, שהיה הוא גחכן מטבע ברייתו, והחזיקו אחריו כל השאר ממנו.

יודקה הפך ונסתכל בו.

– זה אתה צוחק,- מיעך את קולו ואמר במתינות ובכובד־ראש מרובה, שלא במידה, – מפני שלקחת את אשתי ממני…

מיד שתקו כולם, כאילו נתלה על ראשם דבר של פורענות, ואותו חבר שצחק נפנה לכאן ולכאן ושמט וישב וראשו כבוש ועיניו מפלבלות.

ראש־ההגנה הכה במצילה ארבע וחמש פעמים וחזר והכה שלוש אחרות מרוב התמהון ולא מצא לומר דבר לשעה.

– אני חושב שזהו כך, – המתין יודקה עד שפסק קול המצילה. – לו אני הייתי במקומו גם כן הייתי צוחק בכל פעם שהייתי רואה אותו… לא ישר לתוך העינים, רק ככה… זה צחוק אחר! לא הייתי יכול שלא לצחוק, לא הייתי מעז… מפני שאי־אפשר לעשות כלום או לומר כלום… שאני הייתי אז נעלב מאוד… מאוד־מאוד! הן לא לדבר עמו באמת על ספרות, למשל. או, נאמר, להתודוֹת לפניו ולבכות… איני יכול להסביר יפה, אבל זה ברור! אני שקלתי בדעתי והוחלט אצלי שהדבר הוא כן, אבל זה לא חשוב…

שעה קלה היתה דממה בבית, דממה גמורה, מסוימת.

עד שזקף ראש־ההגנה ראשו, הרחיש גבות־עיניו ואמר מתוך בדיחות־דעת קפדנית, נזעמת:

־ חבר יודקה, אני קורא אותך לסדר! אם יש לך לומר דבר־מה. -בבקשה, ואמור בקיצור, שום דבר שלא מן הענין. ואם רצונך לדבר על היסטוריה, עליך לפנות להר־הצופים!

– זה מן הענין, זה מן הענין! – נזדרז יודקה ואמר בבת־צחוק של פיוס. – ובלי ההיסטוריה אי־אפשר לי עכשיו. אני הרבה חשבתי על זה, הרבה לילות, כל הלילות שאני בשמירה.

ראש־ההגנה משך בכתפו והרחיב שתי ידיו כזה שדבר לא סבור לו.

– דבר!- קיצר לו וגזר כמין גזירה.

יודקה נשתנה להיות כבתחילה: בהול ונבהל, כאילו הורע מזלו באותה שעה.

– כבר אתם יודעים, – נשתעל מגרונו שיעול של אשמה ושל ערבוביה שבלב, – שאני מתנגד להיסטוריה היהודית. אני רוצה לבאר למה. סבלנות רגע אחד… ראשית, אני אתחיל מזה שאין לנו היסטוריה כלל. זו עובדה. וכאן היא הזַגווזדקה. איני יודע איך אומרים זה בעברית… בקיצור, כאן הכלב קבור. שלא אנחנו עשינו את ההיסטוריה שלנו, כי אם הגויים עשו אותה לנו. כמו שהם היו מכבים לנו את המנורה בשבת וחולבים לנו את הפרה בשבת ומסיקים את התנור, כך הם גם עשו לנו את ההיסטוריה כרצונם וכדרכם, ואנחנו רק קיבלנו אותה מידם. אבל היא לא שלנו, לא שלנו כלל וכלל! משום שאנחנו לא עשינו אותה. משום שאנחנו היינו עושים אותה אחרת, משום שלא רצינו שתהא כזו, ורק אחרים רצו והם הכריחו אותנו לקבלה, בעל־כרחנו, וזה כבר ענין אחר לגמרי… במובן זה, וגם כן בכל שאר המובנים, שימו לב: וגם כן בכל שאר המובנים. אין לנו היסטוריה משלנו, משל עצמנו. האם יש לנו? זה ברור! משום כך אני מתנגד לה, איני מכיר בה והיא לא קיימת בשבילי! יותר מזה, איני מכבד אותה. אף־על־פי ש"איני מכבד" זו לא המלה, בכל־זאת איני מכבד… מאוד! והעיקר, מתנגד לה. זאת אומרת, איני מקבל אותה…

הוא נסער מבפנים ורגש, ניטלטל לצדדים אילך ואילך כבהמה שמונעת צוארה מן העול, ונמשך בדברים.

– איני מקבל אותה! – כפל ואמר מתוך עקשות יתירה של אדם שהוא מסוים בדעתו.- אפילו פרט אחד, אפילו קו אחד, נקודה אחת. כלום־כלום… לגמרי! האם תאמינו לי? תאמינו לי?… אתם לא יכולים אפילו לתאר לעצמכם איך אני מתנגד לה, איך אני שולל אותה ואיך… איך… אני לא מכבד אותה! הביטו! תחשבו רגע.. מה יש בה? הנה, השיבו לי: מה יש בה?.. גזירות, עלילות, רדיפות וקידוש־השם. ועוד הפעם גזירות, עלילות, רדיפות וקידוש־השם. ועוד הפעם ועוד הפעם ועוד ועוד, וכך עד אין סוף… הנה היא מה, וזה הכל! סוף כל סוף זה… זה… משעמם עד מוות, פשוט משעמם! תרשו־נא לי עובדה אחת, עובדה קטנה אחת. ידוע. בכל העולם ילדים קוראים ברצון רומנים היסטוריים. שם, יודעים אתם, מעשים ועלילות גדולות, גיבורים. לוחמים וכובשים עזי־לב ועזי־נפש. במלה אחת, עולם מלא גבורה. והנה דוקא כאן, בארץ־ישראל. הילדים שלנו אינם רוצים לקרוא, אם הם רק לא קולפאקים. אני יודע זה בדיוק. אני התעניינתי. כן, הם קוראים, אבל רומנים היסטוריים של הגויים ולא של היהודים. מדוע זה ככה? זה לא לחינם, זה לא סתם ככה. פשוט, ההיסטוריה היהודית משעממת, לא מעניינת. אין בה לא מעשים ועלילות. לא גיבורים וכובשי־עולם, לא שליטים ובעלי־מעשים ואדוני כל המעשים, רק ציבור של דווּיים וסחופים, נאנחים ובוכים ומבקשי רחמים. הסכימו בעצמכם שזה לא מעניין. לכל הפחות לא מעניין. אני בכלל הייתי אוסר ללמד לילדים שלנו את ההיסטוריה היהודית. לאיזה שד ללמד אותם קלון אבותיהם? אני פשוט הייתי אומר להם: "חֶברה! לנו אין היסטוריה! מיום שגָלינו מארצנו אנחנו עם בלי היסטוריה. אתם פטורים. לכו לשחק בכדור־רגל"… אבל זה אגב אורחא. ובכן אני ממשיך. אתם, כמובן לא תחשדו אותי. אני יודע שיש גבורה בזה שאנחנו עמדנו בכל הגזירות והפורענויות. אני הבאתי בחשבון גם את זה… אבל! הגבורה הזו לא מוצאת חן בעיני. אל תצחקו… לא מוצאת חן בעיני! אני הייתי בוחר לי גבורה אחרת, ממין אחר. ראשית־ כל, בבקשה להבין אותי, זו היא גבורה בלית ברירה. ובלית ברירה כל אחד הוא גיבור, רוצה לא רוצה – מוכרח, ואין בזה כל זכות או שבח. ושנית, שהגבורה הזו סוף־סוף נעשית חולשה גדולה, גרועה מחולשה. מין כשרון מיוחד של ניווּל. זהו כן! וגיבור כזה סוף שהוא מתחיל להתפאר ב"גבורתו" ולהתגאות בה: ראו איזו פורענויות גדולות אני מקבל! ראו איזו חרפה ואיזו בושה אני סובל! מי כמוני?.. הן אנחנו לא רק מקבלים את היסורים. יותר מזה, אנחנו גם אוהבים את היסורים, י ס ו ר י ם בכלל… אנחנו רוצים ביסורים, להוטים אחריהם, משתוקקים… היסורים משמרים אותנו, מקיימים אותנו. בלעדיהם אין לנו חיים… האם ראיתם מימיכם ציבור של יהודים בלא יסורים? אני לא ראיתי! יהודי בלא יסורים זוהי בריה משונה, זה כבר כמעט לא יהודי, חצי גוי… הוא שאמרתי: ה"גבורה" הזו היא חולשתנו… יסורים, יסורים, יסורים! הכל שוקע מסביב ליסורים… שימו לב: מסביב ולא בתוכם. יש כאן הבדל ענקי… הכל, הכל שוקע מסביב להם: תולדות הימים, כל החיים, כל המעשים, ההוָי, הכלל והפרט, הספרות, התרבות, שירי־העם… הכל־הכל! העולם נעשה צר ומצומצם והפוך. עולם של חושך, של שלילה וסתירה… הצער נעשה אידיאלי יותר מן השמחה, הכאב נעשה יותר מובן מן האושר, הסתירה יותר מן הבנין, השעבוד יותר מן הגאולה, החלום יותר מן המציאות, התקוה יותר מן העתיד לבוא, האמונה יותר מן השכל הישר, וכך עד סוף כל ההפכים… איום! נוצרת פסיכולוגיה אחרת, כמין פסיכולוגיה של לילה… יש פסיכולוגיה מיוחדת ללילה, שונה משל יום. לא פסיכולוגיה של האדם בלילה, זה לחוד, אלא של הלילה עצמו. אתם אולי לא שמתם לב, אבל יש, יש. אני יודע זה. אני מרגיש זה בכל פעם שאני עומד על משמרתי. כל העולם נוהג באופן אחר משהוא נוהג ביום, כל הטבע מתעורר באופן אחר, כל עשב, כל אבן, כל ריח. באופן אחר, אחר…

– יודקה, – הפסיקו ראש־ההגנה מדבריו ואמר כמין ליצנות ותחנונים, – דבריך יפים מאוד, אבל חוס ורחם. בשביל מה כינסתי את הועדה?

– המתן, המתן… – נזדרז יודקה.- אני לא אמרתי את העיקר. אתם עוד לא יודעים… לי יש מטרה, יש מטרה… תיכף תיוכחו. רגע אחד של סבלנות…

– שידבר, – נענה אחד מחברי הועדה. – תן לו שידבר.

– אבל… – פיקפק ראש־ההגנה ופתח לומר.

אולם באותה שעה גער בו יודקה בהיסח־הדעת, שלא בכוונה תחילה:

– שקט!

נאנס ראש־ההגנה וכפף עצמו ושתק.

– אני לא מתרחק מן הנושא. אני מדבר על העיקר, על השורש… – תהה יודקה כמלוא עיניו ועמד, והיו פניו טרודות ודעתו מעורבבת, ניכרת היא יגעה, מושכת וחותרת.

לא היו רגעים מועטים עד שחזר ואמר:

– כבר הודעתי לכם ואבקש מכם לזכור, שנוצרה בנו פסיכולוגיה מיוחדת, הפוכה, פנטסטית, אם אפשר לומר כן, לֵילית, שונה מכל עם ועם, מכל הבריות… אנו מחבבים יסורים, שהיסורים מכשירים אותנו להיות יהודים, שאנו משתמשים בהם ומתקיימים בהם ונראים על־ידיהם גיבורים ועזים, עזים יותר מכל העמים שבכל העולם כולו. ואמנם, הנני מודה, הנני מוכרח להודות, שזוהי במובן ידוע גבורה. בני־אדם, יודעים אתם, משתמשים לרעה בהרבה מלים יפות ונעלות… במובן ידוע הסבל הוא גבורה. במובן ידוע גם הניווּל גבורה והכיעור גבורה… ואנחנו הננו בדיוק עם כזה. אנחנו לא נלחמים, לא כובשים ולא שולטים. אין לנו שום שאיפה, שום רצון לזה. אדרבא. אנחנו רק נכנעים, סובלים עד אין סוף, ברצון ובאהבה. משמע: אתם לא תנצחו אותנו, אתם לא תשברו אותנו, אתם לא תכלו אותנו! אין כוח כזה בעולם… מפני שיש איזה גבול לכוח, אבל אין שום גבול לסבל, שום גבול… להיפך, על־ידי זה שמשעבדים אותנו אנו מתגדלים, על־ידי זה שמשפילים אותנו אנו מתכבדים על עצמנו, וכל מה שמביאים עלינו יסורים אנו מתחזקים בהם. מפני שהם הסטיכיה שלנו, מפני שהם לנו סם־חיים… יפה מסודר! אופי כזה, יודעים אתם, נטורה, טבע כזה… ובזה מתבאר הכל: גלות, קידוש־השם, משיח… זה שלושה שהם אחד, לתכלית אחת, לכוונה אחת… איך נאמר שם באיזה מקום? – חוט המשולש…

– והחוט המשולש לא במהרה יינתק,- סייע לו אחד מחברי הועדה.

– הוא־הוא! – נאחז יודקה בכתוב והרתיח. – לא במהרה יינתק! לא במהרה! לעולם, לעולם… שלושה אלה הם תומכים זה את זה, מסייעים זה לזה, שלא תהא להם גאולה לעולם… שיהיו נדים מגוי אל גוי וממדינה למדינה. דור אחר דור עד סוף כל הדורות, והגזירות יורדות להם והימורים עולים להם והצרות מצויות להם ואויבים מקיפים אותם ושנאה הולכת לפניהם… גלות, גלות…

אוּ – – – ח, איך הם אוהבים אותה ואיך הם מחזיקים בה! היא קדושה, אהובה, אינטימית, קרובה כל־כך ללב, קרובה יותר מירושלים, יהודית יותר מירושלים, שרשית יותר, רוחנית יותר. יותר הרבה, אין להשוות! פרדוכס? אבל זהו כך… המתינו, אל תדברו! – נחפז ונטרד לצדדים אף־על־פי איש לא ביקש ליכנס לתוך דבריו. – אני אודיע לכם איך אני מביט על זה..

הוא העביר ידו על גב פניו ושפתיו כזה שעלה מטבילה ומיעך את קולו ולחש כמין דבר שבלב:

– הגלות זוהי הפירמידה שלנו, אשר יסודה קידוש־השם ושיאה ־ משיח… ו… ו… התלמוד זה "ספר המתים" שלנו… עוד מימים ראשונים, עוד מהבית השני, התחלנו בבנינה. כבר אז דאגנו לכך, כבר אז הנחנו את היסוד… גלות, קידוש־השם ומשיח… האם אתם מרגישים את עומק תעתועי ההזיה הנלהבת, המרותחת, ה ל י ל י ת?.. האם אתם תופסים? תחשבו רק, תחשבו! מיליונים בני־אדם, עם שלם משקיע עצמו בהזיה ושקוע ועומד בה שני אלפים שנה! מקריב עליה את חייו. את קיומו, את טבעו, מקבל יסורים, סובל עינויים. ויהא שזו הזיה אוילית, מטורפת. אבל הזיה. זאת אומרת, חלום, אידיאל… הא, אידיאל… איזה עם משונה! איזה עם נורא ונפלא! נפלא, נפלא עד כדי טירוף־הדעת! הרי כל העולם אינו כדאי לו, כל העולם ולוחמיו וגיבוריו וחכמיו וסופריו כולם! אימה חשכה! תהום… לא, אפשר להשתגע!

את הדברים האחרונים פירש בשפתיו בלחש ועמד כאילו כשפים עשו לו, ופיו פעור ועיניו זקופות ופניו חיורות.

ראש־ההגנה זימן אותו לישב.

– שב, – הראה לו באצבע על כסא פנוי.

– מה?.. – ננער יודקה ואמר מתוך פיזור־הדעת. – אבל זו לא רק הזיה, לא רק הזיה… כן, הזיה, נכון. אבל הזיה הצריכה… מפני מה צריכה! לאיזה דבר? מאוד צריכה, אודיע לכם, מאוד־מאוד אפילו צריכה! הזיה למעשה, לשם כוונה ידועה, לתכלית ידועה, וכולה היא מחושבת לכל פרטיה ודקדוקיה… כאן, רואים אתם, יש קו אחד דק מן הדק, אניקדוטה אחת שתוצאותיה מרובות, מרחיקות לכת… אני מדבר על האמונה בביאת המשיח. זו ההזיה היהודית הטיפוסית, הטיפוסית ביותר! מה?.. אגדה אחת שנשארה כסיום וסוף לכל מה שהיה, לכל אותה דרמה גדולה, לאחר השופטים, הנביאים והמלכים, לאחר בית ראשון ובית שני, לאחר המלחמות והגבורות, נו ושם כל השאר… זהו מה שנשאר: אגדה תמימה אחת, זה הכל. לא הרבה? אתם טועים. להיפך, הרבה מאוד. הרבה יותר מדי. לכאורה, דברים של מה־בכך, אגדה בשביל תינוקות של בית־רבן. ולא הוא כן. לא כל־כך של תינוקות. יש בה, יודעים אתם, ערמומית כזו של זקנים בקיאים ורגילים, ערמומית דקה מן הדקה, אומללה, פודליה כזו, זאת אומרת מנוולת… אגב, אציין: אגדה נפלאה, גאונית, אם כי, מלבד השקפת־העולם והסמל שיש בה, לא בלי קריקטורה, לא בלי הומור וחידוד יהודי מר: רוכב על חמור! דמות גדולה, קולוסלית, עולמית – לא על סוס אביר, אלא דוקא על־גבי חמור, על־גבי בהמה קלה ועלובה… והיא־היא שחתכה את גורל העם וכיונה את דרכו בעולם לדורות, לנצח, היא ולא מחלוקת שמאי והלל. אני לא בקי בדברים הללו, אני תלמוד לא למדתי, אבל ברור… זה דבר ברור, בטוח, שאילמלא האגדה הזו היה הכל אחרת. שאילמלא האגדה הזו סוף־סוף מוכרחים היו או לחזור מיד לארץ־ישראל או לעבור באיזה אופן מן העולם. על־כל־פנים לחשוב קצת ולעשות משהו, כך או כך ולשים קץ לדבר…

שוב ביקש ראש־ההגנה להפסיקו מדבריו, שנראו לו הדברים אינם ענין לגבי הועדה. הטה עצמו לצדדים ונמלך בעיניו בין חברי הועדה: "מה אתם סבורים?" רמזו לו שיניח לו. קיבל עליו ונחה דעתו.

יודקה לא הרגיש באותה שיחת־רמזים שבינם ונמשך בדברים:

– עכשיו שוב אינם צריכים. שוב לא צריך לחשוב ולא לעשות כלום, לא מחשבה אחת ולא הרהור אחד ולא מעשה כל־שהוא. מלך המשיח הוא יעשה הכל בשבילם, והם אין להם אלא לשבת ולחכות עד שיבוא. אדרבא, אסור שיכניסו עצמם בדבר הזה, שיחזקו את הקץ, אסור! מה הדבר הזה? – נרעד קולו.- מה הדבר הזה?.. מצווים, מצווים להישאר בגולה עד שמן השמים יגאלו אותם. לא ברצונם הם ולא במעשה עצמם, אלא מן השמים, שלא כדרך הטבע, על־ידי נסים ונפלאות… מבינים אתם?

הוא החזיר את עיניו על־פני החבורה ועמד לו תוהה ומשתומם.

– מבינים אתם?. .- חזר ואמר מתוך התמיהה ומתוך דכדוך־ הנפש. – אינם עושים כלום, שום מאמץ, כלום־כלום, .רק יושבים ומחכים… המציאו להם משיח בשמים, וזה לא מעשה אגדה של העבר אלא לעתיד לבוא – זה חשוב מאוד, נורא חשוב!-ומובטחים בו שיעשה ויעשה להם ויגאלם, והם בעצמם פטורים מלעשות כלום, ונגמר… איך הם יכולים להאמין בדבר כזה! ועד כדי כך להאמין! ושני אלפים שנה להאמין! שני אלפים שנה!.. באיזה אופן, באיזה אופן אנשים שאינם תמימים כלל, שאינם טיפשים כלל, אדרבא, אנשים פיכחים, אנשים סקפטיים לא מעט, אנשים מעשיים, מעשיים קצת אפילו יותר מדי, יכולים להאמין במין דבר כזה, במין דבר כזה, ולא סתם להאמין, אלא לבטוח בו ולתלות בו את כל חייהם, את כל עיקר חייהם וקיומם, את גורלם הלאומי, ההיסטורי?.. ברצינות, ברצינות! הלא הם מאמינים בזה באמונה שלמה… וזהו כל הענין שהם מאמינים! אבל בכל־זאת, בכל־זאת, בסתר לבם, יודעים אתם, עמוק־עמוק, באיזה קמט, באיזו נקודה אחת נסתרת שבלב, קצת אינם מאמינים, קצת מן המקצת, לכל הפחות שעכשיו יבוא, שברגע זה יבוא, שבחייהם ובימיהם יבוא, וזהו העיקר… לא ייתכן שלא לא יאמינו, אף־על־פי שבכלל הם מאמינים באמונה שלמה! מה?.. זה גם כן קו יהודי, מאוד־מאוד יהודי: להאמין באמונה שלמה, באמונה לוהטת, מטורפת, בכל לבבם ובכל נפשם, ובכל־זאת קצת לא להאמין, מעט מהמעט, ויהא המעט הזה מכריע… אני לא יודע להסביר יפה. אולם זהו כך. אני לא טועה! עד כמה הכל מסובך!.. הגאולה היא ראש מאוייהם, כל עיקר תקותם, ויחד עם זה קשרו את עצמם, אסרו את ידיהם ורגליהם בכבלים וחתמו על עצמם גזר־דין ומחמירים בו ומדקדקים בו לשמרו ולקיימו שלא ייגאלו לעולמי־עולמים! נו, ועכשיו… ועכשיו… חבלי משיח… זהו פרק בפני עצמו, פרק מעניין מאוד… מפני מה מוכרחות. לפי השקפת העם, להיות לפני הקץ צרות גדולות? מפני מה?.. מדוע אי־אפשר בלי צרות? הרי הוא משיח והוא יכול הכל… מדוע לא יבוא מתוך שמחה, מתוך טובה וברכה, מתוך שלום?.. ושימו לב: לא צרות באופן מיוחד על שונאי ישראל, על אומות העולם, אלא דוקא על ישראל! ולאו דוקא צרות, נאמר, בשביל שיחזרו בתשובה וכיוצא בזה, אלא סתם צרות לשם צרות, בלי שום טעם וצורך, צרות רבות כנהר, פורענויות ויסורים שונים. עד שיכלו עיני ישראל ביגון ואנחה, עד שלא יוכלו לעמוד ויתיאשו מן הגאולה… מה זה? השקפת־עולם? חכמת־חיים? או אולי מה שאין הפה .מגלה ללב: פחד מפני הגאולה?.. אני משתומם!

הוא באמת נשאר עומד משתומם. דומה, כאילו נשתכח רגע אחד מעצמו ולא הכיר את מקומו.

– נדמה לי, שמעתי פעם, – אמר בבת־צחוק חולנית לתוך חללו של בית, – שאיזה חכם או צדיק. איני יודע, כבר אמר: "יבוא ולא אראנו" או משהו מעין זה… אפשר זו הלצה או ציניזם או סתם פטפוט. ויכול להיות, אמת גדולה, גילוי סוד. גילוי סוד עמוק־עמוק… ואיך בכלל נוצרה האגדה המשונה הזו? לא נוצרה, לא… אני לא זה רוצה לומר… שבתחילה בודאי לא היתה אלא תקוה וגעגועים על מלכות בית דויד… אלא איך היא נעשתה למה שנעשתה אחר־כך, היצירה הקלסית של האומה, היצירה. אפשר לומר, הגאונית, הנצחית, של עם ישראל? במה היא זכתה יותר מכל האגדות כולן שנעשתה כל־יכך עממית, משותפת לכל העם, לרבנים וגאונים ולהמון העם, לתלמידי־חכמים ולעמי־ארץ, לאנשים, נשים וטף? במה זכתה שכל־כך חדרה עד דם התמצית ונעשתה כמין עיקר של אמונה ודת, ונעשתה יסוד לחיי כל העם לכל הדורות, לרעיון הלאומי שלו, לחזיתו ההיסטורי, לתכניתו הפוליטית וכו' וכו'? אבל זכתה! זו עובדה. משמע יש קשר בינה ובין רוח העם אם כל־כך חדרה, קשר יסודי! משמע יש התאמה עמוקה, יש אחדות שלמה וגמורה בינה ובין כוונת העם, בינה ובין רצונו של העם ודרכו בכיוון הרצוי לו… אין כל ספק בדבר. זה ברור!

שתק רגע, פניו כהו והצהיבו, כאילו העלו חלודה. היתה. דממה בבית, דממה מעין זו שהיא מצויה בעונת־הגשמים, עד שלא ירד הגשם, דומה מחכה, כבושה ושוממת.

– כן – – – ן… – משך בהברה סורחת ואמר ממה שנתכוון בלבו. –

זו היא ההזיה הנלהבת, המרותחת, הלילית שלהם… ההזיה הצריכה למעשה, לשם כוונה, לתכלית ידועה. כבר אני אמרתי לכם… מפני… מפני…

הדברים נפסקו מפיו ונתקשה לומר ושתק. אולם תוך כדי כך החזיר עיניו על־פני כולם מתוך החפזון ומתוך הבהלה.

– מפני שאינם רוצים שייגאלו! – נחפז ואמר בהעלם אחד כזה שנתקצרה לו השעה.

חזר ושתק ונסתכל לצדדים כאילו חושש היה שמא נתבדח ונאחז.

– מפני שאינם רוצים שייגאלו!- ישב עצמו בדברים וכפל ואמר. ־ זוהי הכוונה הידועה של האגדה ההיא, זוהי התוצאה המעשית, מדעת או שלא מדעת, שלא ייגאלו. שלא יחזרו לארץ אבותיהם לעולם… איני אומר, דוקא מדעת. אבל אם שלא מדעת הרי זה עוד יותר רע… ד ו ק א הם מאמינים בגאולה שתבוא, אני חוזר על זה עוד הפעם, מאמינים באמת ובתמים, מיחלים לה, נושאים נפשם אליה, ואף־על־פי־כן מתכוונים שלא תבוא. זו לא רמאות, לא דו־פרצופיות כלל. אני בטוח, אני בטוח… כאן פועל מה שמתחת להכרה, מה שטמון בעומק הלב, שלא מדעת… לא לחינם היא כל־כך נתקבלה על דעת העם וחביבה עליהם ושולטת בהם וכמיני פייטנים שאינם מן הישוב ואין להם בעולמם אלא דברי־פיוטין ודברי־אגדה. שני אלפים שנה הם חיממו ידיהם בה ועמדו, ועוד שני אלפים שנה יחממו עצמם לאודה ויהגו בה ויתאבלו ויחכו ויפחדו ממנה בסתר ולא ייעפו לעולם. וזה כל עיקר היהדות, כל טבעם של ישראל וחיבת הארץ וקדושת הארץ ולשון־הקודש וקץ־הימים והכל־הכל… אבל נעזוב את זה. ומה, אם יש להם ממה לפחד? ומה, אם היהדות עוד איך שהיא מחזיקה מעמד בגולה ואילו בארץ־ישראל מ- סו – פ?.. ומה, אם עתידה ארץ־ישראל לתפוס את מקומה של הדת והיא סכנה גדולה לקיום האומה, שינוי ממרכז קיים למרכז חולף, מיסוד מוצק ליסוד של שוא ותוהו? ומה, אם ארץ־ישראל מכשול וקטסטרופה, אם היא קץ וסוף הכל?..

בת־צחוק משונה, יגעה ואין מיושבת יפה, נגעה ולא נגעה בשפתיו.

– נו? – זקף את עיניו ועמד כממתין לשמוע. – ואם הם צודקים? ואם החוש שלהם אינו מטעה אותם?.. צאו וראו, אפילו פה, פה, בארץ־ישראל, הם נגדנו, כל הישוב הישן, כל אלו היהודים האדוקים, יהודים סתם כמות שהם בכל מקום ובכל זמן. הלא פניהם מעידים בהם ומכריזים ואומרים: "אנו איננו ציונים, אנו הננו יהודים יראי־שמים! אנו אין אנו רוצים במדינה עברית ולא בבית לאומי. רוצים אנו שנהיה עולים להר־הזיתים ואין מפחדים, יורדים לכותל ואין מתיראים…" הלא דבר הוא! אנשי ה"מזרחי" אינם באים בחשבון, אלו הם ה"משכילים" הקטנים, הנאיביים, של התנועה הציונית. אני מדבר על העם, על העם ביסוד ושורש. ואז איך?.. אני אגיד לכם! לפי שלי, אם לפי שלי, אין הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים שונים זה מזה, אולי גם שני דברים הסותרים זה את זה. בודאי שני דברים הסותרים זה את זה! על־כל-פנים לא היינו הך. כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני. אינני מגזים. הבילויים בראש וראשונה היו יהודים קלושים מאוד. לא הפרעות גרמו להם – הפרעות זו שטות, הם מבפנים היו רעועים, מבפנים עקורים והרוסים. הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות, ממקום שתש כוחו של העם. זו עובדה! עדיין לא נאמר דבר למהותה של הציונות. היא הרבה יותר עמוקה, הרבה יותר הרת תוצאות עצומות, גורליות, ממה שהיא נראית לעין וממה שנאמר בה. הרצל לא אמר בה אלא ראשי־דברים. אחד־העם לא אמר בה ולא־כלום, כך סתם "רעיון" של יהודי הקרן. לכל היותר, יעץ לבני־אדם שעלה בדעתם לעשות ישוב חדש שייסדו תחילה חברה ש"ס או שיבנו בית־מדרש או בית־עלמין… מה? – החזיר פניו אצל אחד מחברי הועדה שפתח פיו לומר.

– לא־כלום, – גיחך זה.- נזכרתי דבר אחד. היה לי דוד יהודי ממולח ומפולפל. הבולשביקים הרגו אותו. חינם על לא דבר הרגו אותו. הוא היה אומר: "אחד־העם זה חב"ד של הציונות"…

החברים שמעו בדבר ונהנו ואילו ראש־ההגנה ראה חובה לעצמו לנזוף בו.

– אל תפריע!- נתן פניו בו ופסק ואמר.

יודקה ספק לא שמע ספק לא הגיע לסוף דעתו ועמד מעורבב ומחייך.

– אני עוד מעט אגמור… – התנצל ואמר בבת־צחוק של חולשת־ דעת

שעה קלה תהה וכיון דעתו וחיפש מהיכן יפתח.

– כן…- נשתעל פעמים ושלוש.- אני תיכף… מה רציתי לומר? זה… בנוגע לציונות. כן! במלה אחת, שעדיין איש לא אמר אה המלה… את… את הסמוי, את הגנוז בה… איש לא גילה את עומקה, לא פירש, לא מיצה… רק כך, דברים אלמנטריים, באנאליים, יודעים אתם, פראזיולוגיה ריקה ומטושטשת…

– כבר פירשו, – ליגלג אחד מן החברים ונכנס לתוך דבריו. – "ברית שלום", הכמי האוניברסיטה ושאר הדייטשלאך…

– אין מביאים ראיה מן השוטים,- נענה אחר ואמר כלאחר־יד.

– ארנסט פייג… – חזר זה ואמר רמז כנגד עסקן אחד שהוא מוחזק שוטה והדיוט קופץ בראש.

– א ר נ ס ט אינו פייג ופייג אינו א ר נ ס ט..- נענה חברו אחריו ואמר לשון של חידוד.

– אני אבקש שלא להפריע ולא להיכנס ביניכם בשיחה! הכה ראש־ההגנה במצילה. – בבקשה להמשיך!

– טוב, – חזר יודקה לדבריו ונדחק וחכך בדעתו. – בודאי שאני לא יודע לומר מהי ציונות. לא אני האיש לזה. אף־על־פי שאני שיברתי לי את ראשי עליה והירהרתי הרבה הרהורים. אבל זה לא חשוב… דבר אחד ברור. הציונות לא המשך, לא רפואה למכה. שטויות! היא עקירה והריסה, היא ההיפך ממה שהיה, הסוף… כמעט שאין לה חלק עם העם, תנועה לא עממית בהחלט, לא עממית יותר מן הבונד, יותר מן ההתבוללות, יותר מן הקומוניזם. אדרבא, היא מסיחה דעתה מן העם, מתנגדת לו. הולכת נגד רוחו ורצונו, חותרת תחתיו ועוקרת אותו ופורשת ממנו לדרך אחרת, למטרה רחוקה ומסוימת, היא וקומץ. אנשים בראשה, גרעין של עם אחר… בבקשה לשים לב: לא. חדש, לא. מחודש, אלא אחר. ומי. שאינו סבור כך, הנני מצטער מאוד, או. שהוא טועה או שהוא מרמה אח עצמו. מה? שמא לא כן? אני מאמין שארץ־ישראל זה כבר לא יהדות. כבר .אפילו עכשיו, כל־שכן לעתיד לבוא. ועוד. חזון למועד כמו שאומרים. זהו הגרעין השמור בה, זהו הכוח הגנוז בה, כן! על־כל־פנים, יהדות אחרת, אם רוצים אתם לרמות עצמכם ולשמור דוקא על השם הזה, אבל לא אותה שהיתה שני אלפים שנה, לא אותה לגמרי־לגמרי. זאת אומרת… נו, לא־כלום. אתם מבינים? ושום דבר לא יועיל, לא סבא וסבתא ולא סובין של ישנות ולא הספרות העברית שהיא נתעקשה ותקועה לשלעבר, לעיירה הגלותית. טירחה לבטלה. קאפוט! אני ארשה לעצמי פרט אחד קטן שאין לו שייכות ישר לענין אלא מהצד ובעקיפין… ביטוי מצוין, יודעים אתם, – נתרפטו שפתיו בבת־צחוק מעוותת, – עגול כזה וחלק: בעקיפין… ובכן, ידוע שהישוב מתבייש .לדבר אידיש, כאילו יש בה בזיון ופגם, אני

בכוונה אומר: מתבייש, לא שונא, לא מפחד, לא מסרב, אלא מתבייש. אבל עברית ודוקא בהברה ספרדית שהיא רחוקה וזרה הוא מדבר בפנים זקופות, במין גדולה, באיזה גאון ידוע, אף־על־פי שאינה קלה ואינה נוחה כמו אידיש, ואף־על־פי שאין בה אותה חיוניות ולא אותה חריפות ובריאות רעננה של לשון־עם. מה הדבר הזה? מה הסיבה? סתם בעלמא קיבלו עליהם עול כבד, משא קשה כזה? אלא פשוט מאוד: היא לא המשך, היא אחרת, מיוחדת לעצמה. היא כמעט לא ענין יהודי, כמעט בהחלט לא יהודי… כיוצא בזה מתבייש אדם מן הישוב להיקרא בשם יהודי מצוי ורגיל והוא מתגאה להיקרא, נאמר, ארציאֵלי או אבניאלי. חיימוביטש, הסכימו בעצמכם, זה שם יהודי, יותר מדי יהודי, ואילו אבניאלי – זה ענין אחר, השד יודע מה, מצלצל באופן משונה, לא יהודי, בגאות כזו! משום כך יש לנו הרבה גדעון, אהוד, יגאל, תרצה… מה? ואין בכך כלום שגם לשעבר היה מעין זה, שזו דרך של מתבוללים. שם זה מובן. שם היינו בין זרים, בין שונים ואויבים והיה צורך להסתתר, להיבטל, לסמא את העינים, להיות אחרים ממה שהננו באמת. אבל כאן? הרי אנחנו בתוך שלנו, בינינו לבין עצמנו, ואין שום בושה ואין שום צורך להסתתר ואין גם מפני מי להסתתר. ובכן, איך תצוו להבין את זה? זהו! זה הכל, אחת לאחת. ברור, לא המשך, אלא קרע, ההיפך ממה שהיה, התחלה מחדש… פרט קטן, בלתי־חשוב, לא היה כדאי כל־כך להאריך בו, אבל הוא בא ללמד על הרבה… אני נטיתי הצדה… לא אעכב עוד אתכם הרבה. אני גומר. במלה אחת, הכוונה! עם אחר, ובראש וראשונה עם היוצר לו את תולדות ימיו בעצמו, בכוחו ורצונו, ולא שאחרים עושים אותן לו, היסטוריה ולא פנקס של קהילה, ולא פנקס, הנה היאך הוא הדבר! כי עם שאינו חי בארצו ואינו שולט על עצמו אין לו היסטוריה. זו היא האידיאה שלי. אני כבר אמרתי לכם את זה והנני חוזר ואומר, ותמיד־תמיד אחזור על זה, יומם ולילה… מובן? מובן?.. – נתערבב פתאום מדבריו ורגש ונעשה קולו קרעים־קרעים, והיו עיניו תועות כזה שאינו יודע באיזה דרך מהלך. – בזה אני אמרתי הרבה, הכל… כל מה שיש בלבי… ולאחר זה אני לא רוצה לומר כלום. אין לי עוד מה להוסיף… די!

הוא עקר ברעש את הכסא ממקומו והפיל עצמו עליו מתוך כבדו, העביר בכף־ידו את הזיעה מעל פניו וישב נרתח ופניו חמומות ולבו מפעמו ורקותיו נוקפות.

דממה ירדה לבית, דממה מעין זו שלאחר קטטה ודין־ודברים. דממו החברים וישבו נבוכים ותוהים ופניהם משונות ואין לבם ברור ואין דעתם נוחה, דומים נטולים כלום וחסרים כלום, כאילו נעקרו ממקומם ועדיין לא הגיעו ותלויים ועומדים.

מתוך כך זקף ראש־ההגנה עיניו והגיס את קולו יותר מכשיעור:

– אתה גמרת?..

מיד נזדעזע יודקה וקפץ ממקומו.

– תיכף, תיכף… – נחפז ואמר בפנים נבהלות. – אני הרבה־הרבה דיברתי יותר מדי… אני לא רציתי כך, לא חשבתי. זה יצא מאליו. השד יודע מה… שטויות כאלה! דברים צדדיים, של מה־בכך, בנוגע שם לאידיש והשמות… זה היה מגוחך, מיותר לגמרי. אני בעצמי רואה… אבל דווקא הדברים הצדדיים, הבלתי חשובים, יודעים אתם, הם נדחקים וקופצים בראש… נו, היינו הך אני, העיקר, בשביל לבאר לכם את העיקר… אני כבר לא יודע איך לומר לכם… את התוך, את המטרה שלי. אני לא סתם ככה..כן! ועכשיו לעיקר. אני מבקש עוד רגעים אחדים סבלנות ושקט…

חברי ההגנה נזקפו כולם ונחה דעתם עליהם, כאילו הוציא אותם ממבוכה גדולה. לרבות ראש־ההגנה שהרכין את ראשו וישב לו מסתכל בצפרני ידיו.

– אמור את דבריך, – אמר. – והשתדל עד כמה שאפשר בלי פילוסופיה…

מתוך: חיים הזז, סיפורים נבחרים, דביר, תשי"ב, עמ' 163-147.

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם

סיפורו של חיים הזז "הדרשה" (1942) עוסק בחשיפת השבר שבין ה"יהדות ההיסטורית" ל"ציונות", וחושף את הפרדוקס שבמהפכה הציונית ובניסיונה להינתק מן ה"גלותיות".

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת