חיים הזז

חיים הזז (1898 – 1973) – סופר עברי בעל סגנון מיוחד ועשיר המעוגן במכמניה של התרבות היהודית. הוא נולד באוקראינה (אז באימפריה הרוסית) והיה הבן הבכור במשפחה בת שבעה ילדים, ובילדותו קיבל חינוך יהודי מסורתי.

בגיל 16 החל לנדוד ברחבי רוסיה ומשם לערי אירופה – ברלין, קושטא ופריז, שם חי במשך תשע שנים ושם פגש את המשוררת יוכבד בת מרים ולזוג נולד בן, נחום.¹

בשנת תרצ"א – 1931 עלה חיים הזז ארצה בגפו והתיישב בירושלים. לימים הכיר בירושלים את אשתו, אביבה, אלמנה ממלחמת העצמאות, והשניים התחתנו (תשי"א – 1951). הזז זכה בפרסים על יצירתו, ובהם פרס ביאליק ופרס ישראל לספרות על ספרו "יעיש" ( תשי"ג – 1953).² חיים הזז נפטר בעיר מגוריו, ירושלים, בגיל 75, ואת עזבונו הפקיד בצוואתו בידיה של אלמנתו, אביבה, שהקימה את "יד למורשת חיים הזז" והוציאה לאור את כתבי היד שהשאיר אחריו.
את הרומן הראשון – "ביישוב של יער" – כתב הזז בתקופת מגוריו בפריז (תר"ץ – 1930), אך לא סיים אותו. היה זה הרומן הראשון שבו ניסה לחזור אל העיירה שלפני המהפכה הרוסית ולהציג אותה על חיוניותה כ"קוטב מנוגד לתלישותו של הדור הצעיר".³

התפוררותה של החברה היהודית המסורתית באה לידי ביטוי גם בסיפורים שכתב בתקופת שהותו בקושטא ושהתפרסמו בעיתוני התקופה, ובהם – "השילוח". אווירת התלישות של הצעירים היהודים עולה גם מכתיבתו בשנות מגוריו בפריז ומתיאורי חייהם של פליטי המהפכה הרוסית שהגיעו לעיר. עם עלייתו לארץ ישראל עלו אתו גם "גיבוריו ובעיותיהם" ובאו לידי ביטוי בסיפורים שכתב על חיי החלוצים – דוגמת "חסד של אמת" ו"ריחיים שבורים" – וגם בסיפורים על הפליטים שברחו ארצה מאימת המשטר הנאצי – דוגמת "חבית עכורה".

כאן, בארץ ישראל, פגש הזז בבני עדות המזרח, ובעקבות מפגש זה חל מפנה בנושאי יצירתו, והוא הקדיש את עיקר יצירתו ליהודי תימן, וכתב שני רומנים: "היושבת בגנים" (תש"ד – 1943) – על חייהם של יוצאי תימן בירושלים במלחמת העולם השנייה, והרומן "יעיש" – בן ארבעה חלקים – שנכתב במשך חמש שנים (תש"ז/ 1947 – תשי"ב/1952) ועסק בחיי היהודים בתימן. רומן רחב יריעה זה אף זיכה אותו בפרס ישראל לספרות (תשי"ג – 1953).

הזז גם כתב סיפורים קצרים על הווי חייהם ועל עולמם הרוחני של יהודי תימן ("אבנים רותחות"). "היושבת בגנים" נחשב לרומן "המגובש ביותר של הזז" וגיבורו, סעיד, הוא בן תימן המצפה למשיח וחולם על הגאולה.⁴ הזז גם כתב מחזה – "בקץ הימים" (תש"י – 1950) – המבוסס על התסיסה המשיחית של השבתאות ומסתיים בחורבן מוחלט.
אך לצד השינוי בנושאי יצירתו של הזז וההתמקדות ביהודי תימן, ניכרת גם ההמשכיות בתשתית התרבותית המשותפת לתלמידי החכמים במזרח אירופה – ובתימן: ספרות ההלכה והאגדה, ספר הזוהר וקבלת האר"י, היוצרים "קרבת סגנון וקרבת מושגים". זאת ועוד: יהודי מזרח אירופה, וכמוהם גם יהודי תימן, חוו את המשבר – "את הדרמה של החורבן והגאולה" במישור הלאומי והאישי.⁵

ציר מרכזי בעלילה של רבות מיצירותיו הם המתחים בין הדור הישן לדור החדש, עם דמויות ביניים המגשרות בין הדורות. הזז תיאר גם את המציאות הישראלית במדינה הצעירה: סיפורו "אופק נטוי" (תשי"ח – 1958) הוא מעין יומן מסע של הסופר אל ישראל החדשה על בעיותיה – קליטת עלייה, מתחים בין-עדתיים, חילוניות מול מסורת ועוד.
"כתיבתו של הזז מורכבת, רבת רבדים ומתוחכמת", שלא נענתה ללחצי הזמן ולא נקטה עמדות אידאולוגיות או לאומיות.⁶ "מבחינה תרבותית-היסטורית גדולה… חשיבותה של יצירת הזז" בזכות התייחסותה לתקופה מכריעה בתולדות עם ישראל, ובתוקף ערכה הספרותי הפנימי: סגנונו המיוחד והעשיר של הזז ורגישותו הדקה כסופר שהשכיל לתאר עולמות וחיים שונים זה מזה – יהודי מזרח אירופה ויהודי תימן.⁷ ואף הציונות ועמדותיה היו לחלק מן המארג המורכב ורב-הפנים של יצירתו.
סיפוריו של חיים הזז יצאו לאור בכמה קבצים, ובהם: "אבנים רותחות" (תש"ד – 1944), "צל הפוך" (תשט"ו – 1955), "דלתות נחושת" (תשט"ז – 1956), "חגורת המזלות" (תשי"ח – 1958), ולאחר פטירתו התפרסם הקובץ "פעמון ורמון" (תשל"ה – 1975).