כמו אבלאר כמו אלואיז / אברהם הפנר

כמו אבלאר, כמו אלואיז

א

מרים אפילו לא הופיעה  אז בסיפור על דויד, ובסוף מי שמת (כולם) – מי שבסוף מת לו, מתה לו, בסוף – היתה מרים (שבבית קראו לה גול) מרים נאמטי, אלואיז משופרת שמתה מערכה לפני תום ההצגה, בלילה, במוצאי-שבת, היא הובהלה לאיכילוב. ורק למחרת, קרוב לצהריים, היא מתה והוצגה בפריז'ידר. זה שש-עשרה שעות חיים יותר מאשר בשיר של משה זינגר שהיא אהבה: "לילה. מוצאי-שבת. מחר / שוב ירחשו בתי-קפה שיחה – / אני חושבת פה פתאום ומה אתך / והוא אמר והיא מה שלומך / עכשו בהחבא אל השמיכה / זו הבריחה והגאלה שלך / אין כמותן למתק שכחה. // דבר כמו אדם לפני מותו. / אמר מלים פשוטות כמו אולי. / בכל אדם יש אפשרות מיתה. / בכל אדם אפשריות ההת / אבדות. בחשכה כלבים נובחים. / ואנחנו פוחדים תמיד / מן הדברים שלא מתרחשים".

שנים אחר-כך. בסופו של דבר, החיים נורא ארוכים, גם למי שמת בגיל שלושים. שלושים-וארבע, למשל (אם היא היתה חיה עוד ארבע שנים), זה כפליים ממה שהיא היתה כשהוא שם לב אליה בפעם הראשונה. י"ב שתיים, לקראת סוף השנה. דיברו בכיתה על המהפכה – באיזה רגע אפשר להגיד שהנה, מהפכה ! שמעכשיו כבר כלום לא יהיה אותו דבר ! – והתלמידים ניסו, ובדרך-כלל אמרו (כמו כולם), ש"הנה, מהפכה !" – זה כשכבשו את הבסטיליה. ויונה אמר, כשהרגו את המלך. ונהיו דיבורים, ושוב הוא הזכיר להם בפעם האלף ש"אל תאמינו ישר למה שאני אומר. אני לא גורו. אל תאמינו לי ככה כי אמרתי: לאף מורה, לא לי ולא לאף אחד. כל דבר לבדוק לבד. לחשוב, לקרוא – כל דבר בלב שלך, בלב שלך".

הם אהבו כשהוא דיבר ככה, אבל לקח להם זמן לתפוס שהוא גם התכוון למה שאמר. התעמלות והיסטוריה, זה מה שהוא לימד. קראו לו יונה, פרופסור יונה טנא מאוניברסיטת תל-אביב. באוניברסיטה, הם ידעו (המנהלת סיפרה להם בגאווה), הוא לימד מדעי-התרבות, והוא בא ללמד אצלם "בהתנדבות". אחרי סמסטר של תסכול בחוג שלו, אמרה רכילות מספר אחת: ורכילות מספר שתיים – שהדאיגה את מלכה – טענה שהוא שמאלני, והוא ככה בא אליהם "להסית" את התלמידים. אבא של מלכה היה איש משכיל, והוא ידע שרק לא מזמן זה מה שהקומוניסטים עשו לעולם, לפני שברית-המועצות התמוטטה. אחר-כך היא הבינה שזה הכל היה שנאות וקנאות, כמו בבית-הספר כאן. היא הכירה אותו מקרוב והיא ראתה שהוא איש טוב וישר. קצת מוזר, אבל נבון ועדין ומנומס וחכם. הוא היה מוסרי, והוא לא התנהג כמו מורים גברים אחרים. הוא אף-פעם לא התלוצץ בגסויות, אפילו לא איתה – ובטח לא עם התלמידים בכיתה. היא ביררה עליו מראש. היא הרימה טלפון או שניים ושאלה וביקשה, ובסוף היא הצליחה להגיע לתרצה, שהיתה מזכירה בחוג שלו וסיפרה לה הכל: קודם כל, שהוא איש מופלא (ורווק), ו-ב', שכבר מתחילת השנה פרופסור טנא (אצלם קוראים לו סתם יונה) מנסה לשכנע תלמידים להצטרף לפר"ח (שזה ראשי-תיבות של "סטודנטים למען השכונות"), ורק לאחרונה, כשהוא צילצל ובירר פה ושם, קיבל רשות ויצא, הוא עצמו, ללמד בשכונות – זאת אומרת, אצלה, בתיכון בית-וגן, בת-ים. שני שיעורים ביום רביעי וחמישי: ספורט, כי הוא היה כדורסלן, והיסטוריה, כי זה מה שהוא לימד שם. כל הקורסים שלו היו כאלה, "היסטוריה של המדע" ( או "של המדעים", היא לא זכרה), ו"היסטוריה של התרבות". אבל אל תדאגי, אמרה לה תרצה. הוא איש פשוט ומתחשב ולא מתנשא, למרות גילו הוא רווק (אבל אין סיכוי), ואת תאהבי לעבוד אתו כל שנייה. ורק כשמלכה כהן הורידה את  השפופרת היא הבינה שתרצה מאוהבת בו, והיא הסתקרנה לראות איך הוא נראה.

מיד כשהוא נכנס למשרד שלה, היא ידעה שהיא צדקה, ושתרצה המזכירה שלהם שם מאוהבת בו. אפשר להבין. איך שרואים את האיש הזה אפשר להבחין שהוא איש טוב, בן-אדם. מדבר ברכות לכל אדם (גם לערבייה שבאה לנקות). הוא חיכה שמלכה תזמין אותו לשבת והוא החזיק את הכובע שלו על ברכיו. הוא הציג את עצמו ואמר, יונה טנא, אפשר גם יוסף, ולא פרופסור טנא ולא פרופסור יוסף יונה טנא, והוא חיכה תמיד עד שהיא תגמור לדבר לפני שהוא ענה. היא נתנה לו עצות ממה לפחד וממה אין לו מה לדאוג, והוא הניד בראשו לחיוב. היא הזהירה אותו, מלכה המנהלת, ואמרה שהתעמלות הם יאהבו, אבל בהיסטוריה הם יעשו לו את המוות, כי היסטוריה זה תנ"ך בלי אלוהים, ובלי אלוהים מותר הכל. הם לא אהבים עיוני (היא אמרה), וגם לזה הוא הסכים בתנודת ראש קלה: הם לא אוהבים עיוני.

אבל הם אהבו אותו. הם רק לא תמיד האמינו לו. הם חשבו שהוא או מרמה או תמים. ככה גם בשיעורים על המהפכה הצרפתית, כשהוא אמר שהמהפכה זה שאם הורגים את המלך אין יותר "אמת ממרום": שמפה והלאה איש לנפשו: שמכאן ואילך את אחראית, גם אתה: אתה תפסוק אמת וצדק, את תפסקי מה לא כדאי ומה מותר. הוא אמר את זה, ומלים דומות, שוב ושוב, באמת הרבה פעמים. אז בשיעור אחד, שבועות אחר-כך, מרים הצביעה ואמרה ש"יש לנו שאלה". היא שאלה בשם כולם. זה היה השיעור האחרון לפני פסח. כבר לא היה לה גבס על היד.

–          השנה זה לבגרות, היא הזכירה לו. עוד חודשיים. אומרים לנו דברים, גם המורים, גם בספרים. ואתה בא ואומר דברים אחרים. דברים יפים. הלב מתמלא, היא אמרה (ואף אחד לא צחק). רוצים להאמין. גם כשסיפרת על לוסי והניאנדרטלים ועל אות נפישתים ורעמסס, וגם שקארל הגדול שלח שליחים לאירלנד למצוא אנשים כותבים וקוראים, כי בכל העולם היו רק תשעים ספרים, בכל העולם. ועל איך שאוגוסטינוס בכה כשאמא שלו מתה, למרות שהוא היה דתי והאמין בעולם הבא…

היא שתקה ובלעה וחשבה רגע והמשיכה ברשימה: ואלואיז ואבלאר, ולמה "נוע תנוע", ושפתאום אין מלך ואין דין ואין דיין. ושאנחנו נחליט, אבל זה לא פיר. הכל. כל מה שאתה מספר, זה לא… מוסרי אלינו (מה שאתה אומר). זה לא מתחשב. בנו. זה לא מתחשב בנו.

והוא לא אמר כלום. הוא חיכה שהיא תמשיך, והיא המשיכה.

–          כי אם נעשה מה שאתה אומר, לא יהיה לנו בגרות.

–          תהיה, לחשה לה תיקי.

–          לא תהיה לנו בגרות.

והיה שקט בכיתה וכולם חיכו. אם הוא יבין.

הוא הבין, והוא אמר שלצערם זה סיפור ישן.

–          מה סיפור ישן?

–          שצריך להחליט, זה מה ששאלת?

זה מה שהיא שאלה, בשם כולם. שלדבר כמו שהוא מדבר ולכתוב לפי מה שחושבים ולא לפי מה שהמורים אמרו בכיתה – זה סכנה.

–          זה מה ששאלת?

היא עשתה כן. כל הכיתה עשתה כן, גם ניסים עשה. גם דויד בפינה.

–          זה סיפור ישן, אמר לה יונה. סיפור שאת מכירה מילדותך (וזה הצחיק אותו, כי להגיד למרים "מילדותך" זה מוגזם. למרות השדיים שמציצים אליו מחולצתה היא עוד בילדותה).

–          זה שוב הסיפור על הנערה שאהבה בחור עני ויפה והוריה הביאו לה שידוך, גבר עשיר, זקן ומכוער.

–          כמוני, הוא הוסיף ואמר. זוכרת? "אחת מלך רצה בה. אודם הדם ולובן שושן… אחת לי היא תהיה, לי – אומללת מכולן".

–          למה?

–          כי הוריה דרשו. זקן, מכוער ועשיר. הוא יהיה לך לבעל, כי הוא עשיר.

ועכשיו מה? היא אהבה עלם חמודות עני ונחמד.

הכיתה שתקה. הם כבר התרגלו אליו וידעו שתיכף הוא יסביר. תמיד הוא נהיה מובן רק בסוף. לפעמים הוא דיבר חצי שעה עד שהכל הסתדר למשהו, הם ידעו.

–          ואז מה? הוא שאל אותה ואת הכיתה שהקשיבה (למרות כל אזהרותיו) כאילו הוא כן גורו שנפל עליהם במזל. כאילו הוא, יוסף יונה טנא, מקובל-כזה מודרני, שיודע תשובות לכל שאלה.

–          נו, ובאמת מה אז? מה הפתרון לזאת השאלה. איפה פתרון! תלך עם הצעיר? חייהם יהיו קשים ורעים, כל החיים מלחמה אחת ארוכה. רע להיות עני. ואם תלך אתי, עם הזקן העשיר, מה? חייה יהיו קשים ומרים. יבשים וצחיחים. חיים בלי אהבה. רע להיות חצי בן-אדם.

–          אז מה נעשה? שאל שמעון.

–          ומה הם עשו, כל השנים, הבנות ההן?

ומרים אמרה, כל אחד יבחר.

– מה זה? שאל שמעון.

– כל אחד יבחר לפי מה שהוא יכול.

היא אפילו לא אמרה "לפי מה שהוא רוצה". היא אמרה "לפי מה שהוא יכול".

ואין חוקים? התעקש שמעון.

איזה חוקים? אמר יונה, אבל מבחינתו השיעור נגמר. הוא לא שמע את שמעון. הוא הסתכל בילדה שאמרה שכל אחד יבחר לפי מה שהוא יכול".

בקושי בת שבע-עשרה. קטנה ורזה כמו רקפת. רק העיניים הפרסיות שלה, שחורות, הסתכלו בו בחזרה.

–          חוקים, אמר שמעון. ככה ולא ככה. ותלך מפה כי משם אי-אפשר, אסור. אתה יודע.

–          כמו חוקי-תנועה?

–          כן.

–          אין.

ושמעון עשה, אה. ושוב, אה, כאילו שהוא מבין. אולי הוא הבין והחיים שלו כבר אף-פעם לא יהיו אותו דבר, ואולי (בטח) הוא רק עשה אה. מרים הבינה: אין חוקים, אין קנה-מידה – כמה נורא! ושבועיים אחר-כך היא בכתה בחצר אחרי הכיתה, ויונה נבהל שאולי משהו קרה. מזל רק שזה היה כבר כמעט סוף השנה והוא ידע שעוד מעט הוא לא יראה יותר את הילדה הזאת. כי היא בילבלה לו לילות חסרי-שינה. ביום שלישי מכבי ניצחה את פאנאתינייקוס, אז בגלל היוונים הוא סיפר להם על אדיפוס, והיה ויכוח בכיתה על למה אדיפוס הוציא את עיניו, עקר אותן – כי יונה שאל: למה הוא עשה מעשה כזה נורא? על מה העונש? הוא הרי לא היה אשם בשום דבר.

–          איך לא אשם?

–          עוד לפני שהוא נולד הכל נקבע, אתם זוכרים.

–          כן.

–          אז איך הוא היה יכול להימנע מלעשות משהו שנקבע מראש. בלעדיו.

–          הוא הרג את אבא שלו.

–          ואמא שלו, שהוא… (הם ציחקקו.)

–          היתה לו ברירה?

ג'ני אמרה, נכון, הוא לא ידע מכלום. אבא שלו היה איש רע שהוא התנגש אתו בשדה. וכשנתנו לו את המלכה, הוא אפילו לא ידע שזאת אמא שלו, בכלל.

וסיגלית עשתה פנים של גועל-נפש ואמרה, אבל זה היה אמא שלו!

מכוערת זקנה.

ומרים אמרה, הוא רצה שזה הוא.

וזאת היתה הפעם הראשונה שיונה לא ראה לה את השדיים. הוא הסתכל באשה הקטנה ואמר לה, מה זה?

ומרים מיצמצה, כמו בכל פעם שהוא אמר מלים-של-נוער.

–          מה רצית להגיד?

–          שיותר טוב לו שהוא היה אשם משהוא… הוא לא רצה להיות בובה.

יונה עשה כן בלי להרגיש, וכל הכיתה הסתכלה במרים.

מרגלית אמרה, איפה בובה?

ומרים אמרה, לא בובה. סמרטוט. הוא לא רצה להיות סמרטוט-רצפה.

הוא רצה שהוא רצה. הוא רצה שבגלל שהוא – זה הכל קרה. הוא קרע לו את העיניים שיצא שהוא אשם, שהכל זה הוא ולא השם-יתברך.

וכשהם יצאו, הוא הלך ליד מרים ושאל אותה משהו, עד היום הוא לא זוכר מה, והיא – כמה פעמים שהוא שאל אותה – אמרה שהיא לא זוכרת ושירד ממנה כבר. ובסוף היא התעצבנה עליו והתפרצה ואמרה, כל הדברים שאתה אומר בכיתה זה אתה. זה גם אתה! והם הגיעו עד לשער של חצר בית-הספר והיא עמדה ליד הגדר ובכתה, ומרגלית מיהרה אליה, וסיגלית, ושאלו מה קרה. הם כן אהבו אותה בכיתה. היא רק היתה קצת משונה. כמוהו. כמו שהחונך שלו אמר לו בסוף שנה שלישית: למה אתה מוכרח תמיד להיות מיוחד? וגם יונה לא ממש הבין. להערכתו תמיד, אז כעכשיו, הוא היה כמו כולם – זעיר-בורגני למהדרין ושמרן.

היא היתה בת שבע-עשרה בערך, בשמינית, וכמעט בת עשרים כשהוא התאהב בה, כשהיא באה ללמוד תיכף אחרי בגרות. המשפחה לא הסכימה שתלך לצבא – הם היו דתיים ושמרו מצוות, אולי לא קלה כחמורה, אבל הם היו אנשים מאמינים, כאלה שגם שהאוניברסיטה חשודה עליהם מבחינה מוסרית, בעיקר לבנות. וזה לקח לה יותר משנתיים לשכנע אותם שאפשר לסמוך עליה – וכדאי. היא מרדה והתחצפה וגייסה לעזרתה מורים שלימדו אותה בבית-הספר, אפילו מורה מחליפה, אסתר, שלימדה אותה חצי שנה בכיתה ה"א והיתה אקדמאית. היא באה שבת אחרי-הצהריים עם בעלה והילדות הקטנות להיפגש עם המשפחה. גם היא היתה פרסייה, מטהרן, אבל משפחה טובה, והיא ישבה איתם שבת אחרי-הצהריים, היא ובעלה והילדות, הם דיברו וצחקו וסיפרו על מרים. דהי ראובן, הדוד, אמר שהילדה פור-רוה, "מלאה ברוח". אבל זה נאמר בקריצה, כי גם הוא אהב את מרים, בת אחיו ז"ל. כולם אהבו את מרים, סיפרה אסתר, ואמרה מה שאמרו כל המורים (והשכנים והמשפחה), שמרים מחוננת ומחוננת ומחוננת ושחבל. היא גם הסבירה לדוד, שזה לא יעלה הרבה בגלל המלגות, ובסוף הדוד אמר, נראה. כל הזמן הוא רצה את טובתה. הוא באמת אהב אותה כאילו היתה בתו. יותר. הוא קרא לה גול, שבפרסית זה פרח. הוא אמר שככה אחיו ז"ל כינה אותה כשהיא נולדה, והיה קורא לה ככה אם הוא היה עוד חי. אבל הוא עזב ומת כשהיא היתה קטנה. היא שנאה אותו. שנאה שנאה. גם את הדוד שלה, דהי ראובן, היא לא אהבה למרות שהיא ידעה שהוא אוהב אותה, ומעולם הוא לא הרים עליה יד. על הבנים שלו (והבנות) כן, גם על הקטנה. אבל בה הוא לא נגע. כולם אהבו אותה ורק מרוב אהבה עשו לה עוול בסוף ושלחו אותה לאוניברסיטה. זה באמת כמעט לא עלה, בגלל המלגות. אנשים אמרו שאוניברסיטה זה לא בטוח, ואנשים אמרו שאוניברסיטה זה בטוח, אבל הוא לא סמך, ומפעם לפעם הוא שלח את אחד הבנים שלו לבדוק בקמפוס. הם לא הביכו: אם היא היתה, הם עשו את עצמם שהם לא מכירים. אף אחד לא ידע. הם נראו מצוות-העובדים. היא קיוותה שיימאס להם, אבל הוא דהי ראובן בן-אדם אחראי, והוא המשיך לשלוח אותם כל הזמן כמו שעון לראות מה שלום בת אחיו מנוחתו עדן. לקראת סוף סמסטר א' היא גילתה שהם באים ביום רביעי (היום הכי חלש בחנות), פעם בחודש ביום רביעי, בערך לפני אחת ביום רביעי השלישי. היא התלבשה בצניעות בימי רביעי, למרות שבאמת התלבשה ככה גם בשאר הימים. זה לא שינה לה, כי ביום רביעי בלאו הכי יונה לא מלמד. אולי הוא עוד הלך לתיכון שלה בימי רביעי. פה הוא לימד ביום ראשון בעשר ובשתיים, תואר שני ("האנתרופולוגיה אחרי ויטגנשטיין" ו"אמנות כשפה זרה"), וביום שלישי היו לו פרו"ס לתואר ראשון שאישרו לה במזכירות ("אבלאר, רש"י ואלואיז"). היא התקבלה בקושי, כי זה היה פרוסמינר שנה ב'-ג' וכל הכיתה כבר הכירה והיא היתה חדשה, אבל יצא שהיא הגישה כאלו ציונים והמלצות, שאישרו לה שנתיים בשנה ואת הפרו"ס של פרופסור יוסף יונה טנא, כי היא ביקשה. קומה שלישית, חדר 314, שתיים עד ארבע ביום שלישי, שנאמר בו פעמיים כי טוב. פעם ראשונה, כי הוא לא השתנה. אותו שיער אפור קצוץ קצר, אותו שפם קצוץ, ומחזיק-סיגריות בפה בהתחלת השיעור (הוא לא עישן) ובסיום השיעור, כשהוא לקח את תיק העור שלו ויצא: גם אותה חליפת ספורט-משבצות ומכנסי קורדרוי משופשפים בברכיים וקצרים מעל הנעליים, מה שעשה אותו עוד יותר "אנגלי" וגבוה-ענק: ואותו מבט שהיא אף-פעם לא תפסה לאן הוא מכוון. בתיכון היא חשבה שהוא מציץ לה לחזייה. כאן הוא לא היה יכול, כי הכיסאות היו מסודרים אחרת, והיא הסתתרה בפינה וחיכתה שהוא יתחיל לדבר כדי לשמוע אם גם הקול שלו אותו דבר:ה

–          השיעור הזה זה פרו"ס, אמר יונה (אותו דבר!), ופרו"ס זה כבר סמינריון. קטן. מה שזה רוצה להגיד, שלמורה זה כיף וכל העבודה זה שלך ושלך (אותו דבר, אותו דבר, וזה "כי טוב" פעם שנייה!). המורה מתפנן ומקשיב, והתלמידים עובדים וקורעים את הנשמה. החל מהיום, החל מעכשיו – מאחרי-הצהריים, איך שהשיעור הזה נגמר. השעתיים הבאות, עכשיו, הם הרגעים האחרונים השנה שאני יוזם. תיכף אני אחלק לכם ביבליוגרפיה ונושאים לפרו"ס לבחירה. קצת אני אסביר, קצת אתם תשאלו, קצת אני אענה – ומשם והלאה, הקצב והכיוון שלכם. אתם קוראים, אתם חוקרים, אתם כותבים ומסכמים, אתם באים לכיתה ומספרים: מה קראתם, מה גיליתם, מה חשבתם מחוץ לכיתה. אני פסיבי, אמרתי. אני לא מפטם אווזים. מי שאווז, שיעוף. זה לא בית-ספר, אתם לא בגן. מורה פה זה לא מלך. מרצה זה שרת, ספר בספרייה. ספר מדבר. קראתם, לא הבנתם, אתם מוטרדים – תביאו לכיתה. מה שאני יודע אני אענה, כולל בנושא השיעור. (צחוקים.)

–          עוד איזה דבר, תראו: אפשר להתחמק. אפשר לבוא לכיתה בזהירות, לא לעשות גלים, לשבת בפינה ולהיות פרח-קיר: רק להקשיב כאילו, אבל חבל על הזמן. השיעור שווה רק למי שיבוא לכיתה בידיים מלאות. ועוד נקודה: לא חובה לכתוב עבודות, אפילו לא חובה לבוא לכיתה. גם מי שלא יבוא יקבל ציון – אני נשבע. וזה מה שיצא לו מהשנה – ציון. לי זה לא עולה כלום, אז גם לאווזים זה בחינם. (צחוקים.) כדאי להאמין לי: אני ברצינות, גם אם מה שאני אומר נשמע מצחיק. אתם יכולים לשאול עלי. לבדוק מה שאני אומר. בכלל, תמיד כדאי לבדוק. אסור לסמוך. על אף אחד. בעיקר לא על מורים, פרופסורים באקדמיה וגננות. אצל הגננות אתם הייתם קטנים מדי, אבל עכשיו אתם גדולים, אז תמיד לבדוק, לחפש מקורות מידע נוספים – לא לסמוך, לא על מנהיגים ולא על מורים. גם לא עלי. למרות שאני מצחיק. יש לכם שכל שלכם, גם לבנים. אז תבררו תמיד שוב – תשאלו. למשל, אם כל הנאום הזה הוא ברצינות או רק לאיים ולהצחיק. תשאלו תלמידים-לשעבר, תלמידי אם-אי. יש לכם כאן, למשל, מישהי שלמדה אצלי כבר במוסד אחר – אתם יכולים לשאול אותה…

הוא עוד המשיך ואמר דברים: שהציון שהוא מבטיח זה שבעים-וארבע למי שלא יבוא לאף שיעור ויחתום מראש שהוא לא בא, ושמי שיבוא יקבל "את מה שמגיע לו", ושזה לא כדאי ומסוכן, ש"זה סתם יוריד לכם את הממוצע", כי הפרו"ס הזה גחמה והנושא לא רציני. אירופה במאה האחת-עשרה שתים-עשרה, למי ששם השיעור בידיעון בילבל אותו, זה המגרש שעליו אנחנו משחקים. קצת רכילות קצת מחקר, כולו you getting to know, נעשה הכרה עם ימי-הביניים ("פרומו", הוא אמר): טרואה, עיר שוק בימי-הרנסנס הקטן. כולו, הוא אמר שוב (היא שנאה שהוא דיבר שיינקינית) כולו אפטייזר לפתות תלמידים להתעסק בנושאים הרציניים, שבלטינית מכנים אותם "למה מה?" – ועוד שטויות ודברי חידוד. ואולי הוא לא אמר כך, ואולי הוא דיבר ברצינות כמו מורה ואת הקרקוס הזה היא רק חלמה. כי מהרגע שהוא אמר שיש כאן מישהי שכבר למדה אצלו, והיא תפסה שהוא ראה אותה וזיהה אותה בפינה ושהוא זוכר אותה, עף לה הלב מהפה ודרך החלון החוצה בחזרה כל הדרך עד בת-ים.

בטח שהוא ראה אותה. כשהוא ירד בסוף השיעור לחניון, הוא הירהר וחשב שהיא לא השתנתה, שעדיין היא נראית ילדה חכמה: precocious" כזאת", הוא חשב, והוא ניסה להיזכר בכל מיני דברים שהיא אמרה בתיכון בכיתה, ואיך היא פעם בכתה והוא לא הבין על מה. הוא גם, לרגע, לא הבין למה האוטו לא כאן. את הרנו 4 שלו לא קשה למצוא – ירוק מלוכלך, יותר עתיק ממכוניות של תתלמידים. לא למעלה, לא למטה, לא איפה שתמיד ולא בשום מקום. והסיבה פשוטה, כי הוא לא כאן, הוא נזכר והתחיל לרדת לכיוון האוטובוסים לקחת עשרים-וחמש. אין אוטו ואולי לא יהיה. הוא בגראז'. הלך לה הסטרטר, הוא אמר לאלי הגרז'ניק שלו, שהיה יותר זקן מהרנו. הלך לה המנוע. אני מקווה, אמר אלי. הגיע הזמן, פרופסור טנא, שתשים אדמה ותעשה אותה עציץ ותלך ותקנה לך אוטו חדש. יונה, אמר יונה. כן, אני יודע. יונה ויוסף או טנא בשבילך. אבל לי זה כבוד שאני משרת אותך.

–          שלום המורה, מה שלומך?

–          לא "המורה", הוא אמר לה.

–          כן, אני זוכרת, ענתה מרים. יונה או יוסף או טנא, אם אתם רוצים. אני יכולה ללוות אותך? עד האוטובוסים. אפשר?

היתה לו ברירה? הם הלכו בשקט רגע, מורה מתבגר ותלמידה. גם היא נבהלה מעזות-הפנים שלה. אולי היא לא היתה כזאת גיבורה.

–          מאיפה יש לך כזה אקצנט, הוא שאל, והיא אמרה שאין לה אקצנט. והוא אמר שיש לה. שזה המקצוע שלו. שזה מה  שהוא למד. כשהוא היה סטודנט, בערך בגילה. קצת יותר מבוגר, כי הוא הלך לצבא. שהוא למד בסורבון בעיקר "לנגואיסטיק ז'נרל", שזה בערך "תורת השפה", והיו עושים להם הכתבות. המורים היו מביאים להם הקלטה של שפה שהם בחיים לא שמעו, כל מיני דיאלקטים של שבטים מבורניאו ומקולומביה או פרו, והם היו צריכים להעתיק אותה לכתיב פונטי (יש דבר כזה) ולמצוא מה "פרטיננטי" ו"לא-פרטיננטי", לא חשוב…

היא לא ניסתה לשאול מה זה "פרטיננטי", אבל הוא ידע שהיא תברר ותחפש ותשאל, ועד שהם ייפגשו שוב – היא תדע. אז הוא לא הסביר.

–          אני מאומן להבחין, הוא המשיך – ואת, המוזיקה שלך עוד זרה. אני כבר לא זוכר לזהות. עבר המון זמן – אני כבר לא זוכר כלום. דווקא את האזור הזה ידעתי. לא פרסית?

פרסית. היא נולדה שם, במשהד שבפרס, היא סיפרה. הם הסתננו וברחו שנים אחרי נפילת השח, פחות או יותר כשכותנתם לעורם. אביה מת מיד, היא אמרה בקול יבש. "לראות את הארץ ולמות", היא סיפרה. הוא אהב אותה והוא האמין בה, היא אמרה. אבל היא היתה אשה והוא שמר עליה, כי אשה, אתה יודע. אף-פעם הוא לא הרים עליה יד, אבל לבנו בכורו הוא שבר את היד ממכות פעם בכעס, וגם לא בכעס הוא ידע להיות אלים.

–          ומה אמא שלך? הוא שאל.

–          מה אמא שלי?

–          לא סיפרת אמא, כשסיפרת.

היא לא הרגישה שהיא השמיטה אם. אמה מתה כשהם עוד היו שם, ולא נשאר לה ממנה שום זיכרון. זה הכל היא סיפרה לו במשפט אחד ארוך, וכמעט בלי לקחת אוויר הוסיפה שכשהסתבר לה שהוא זיהה אותה ושהוא זכר אותה – איזה אושר זה היה. הוא שאל, ומה את עושה פה? והיא אמרה, מה! באתי ללמוד אצלך. אז הוא הניד ראשו בתודה והם ירדו לאוטובוסים, ורק כשיונה ראה שהיא הולכת לכיוון עשרים-וחמש, הוא נזכר שעשרים-וחמש נוסע לבת-ים, אז הוא אמר לה, ביי, אני חייב. להתראות בשבוע הבא. והם נפרדו בפינה, כי הוא ניפנף למונית וביצע ניתוק מגע. הוא במונית לגורדון והיא באוטובוס כל הדרך לבת-ים, וואללה, חתיכת נסיעה! הוא חשב והירהר ונזכר וחשב איזו שיחה מופרכת (או לפחות משונה) זאת היתה. ברגע הם הגיעו לאבא ואמא ואב-חורג מכה – וכל זה בסוף שיעור ראשון בתחילת סמסטר ראשון, מורה חדש לתלמידה חדשה. מוטרפת קצת, הילדה הזאת. איך היא פתחה ודיברה וסיפרה בלי גדרות ושערים. אין לה צנזור? הוא לא זכר אותה ככה מאז. היא לא היתה ככה בתיכון. היא לא היתה ככה בכלל. נכון שהיא ענתה ואמרה, ופעם היא דיברה בשם הכיתה, אבל בחיים היא לא היתה אומרת ש"כשהיא ראתה שהוא זיהה אותה ושהוא זכר אותה – איזה אושר זה היה!" הוא לא ידע אם זה מוצא-חן בעיניו.

הוא לא התייחס אליה בשיעורים הבאים. עוד תלמידה בכיתה. היא ישבה בפינה, לא דיברה ולא שאלה. לא פתחה פה. כמו פרח-בר. פרח-קיר. עיניים חצי עצומות, כאילו היא לא מקשיבה. לקחה הימור גדול, כי השיעורים שלו נהיו חגיגה. הוא תמיד היה מורה "טוב", אבל השנה זה היה משהו מיוחד. תרצה המזכירה הלשינה לו שתלמיד שלו ("פבלו קאופמן, ההוא מ"אורוגבאי") אמר עליו, שהוא "עובד על ספיד".

–          איך הם אוהבים אותך, היא אמרה. הוא ידע. זה לא חדש, אבל השנה "הוא עלה על גדותיו". על מה שהוא לא "עבד", זה עבד. סטודנטים הגיעו ברבע לשתיים לתפוס מקום. גם כשהתחיל החורף ונהיה רטוב וקר, הכיתה היתה מלאה. שתיים-ורבע עד ארבע בכלל זמן מגעיל, חצי יום כבר עבר, כולם אכלו משהו ושתו, בשמחה היו מנמנמים כעת חצי שעה. לא אצל יונה. בחוג ריכלו שסטודנטים הגיעו חולים לכיתה, שלא להפסיד שיעור. אפילו יונה הרגיש שמשהו קרה והוא ידע למה – זה בגללה. הוא אולי היה חושד שהוא התאהב, רק שהוא לא האמין באהבה. הוא ידע די טוב ש – בחיים – אין דבר כזה, שזה מרומנים פופולריים ומסרטים ישנים, דוריס דיי וכאלו עוד יותר ישנים, אלו בשחור-לבן שהוא הלך לראות עם אמא שלו ואביו במוצאי-שבתות וחגים, שאז "נתנו סרט" בקולנוע עם הגג בחורף ובאולם בלי-גג שקראו לו "קיצי" בשאר ימות השנה. חוץ מזה היא היתה ילדה. מה שכן, זה עשה כיף של שיעורים. הוא אהב להיות מורה. בינו לבינו הוא קרא לעצמו מיסטר צי'פס, כי הוא תמיד כל-כך אהב ללמד שאף-פעם הוא לא דיבר על זה, כי אפילו לו זה נראה מושי-מושי וקיטש. ואף-פעם הוא לא העדיף תלמיד או תלמידה. הוא אהב את התלמידים bloc en. הם ריגשו אותו, ומצא-חן בעיניו שלאהבת ההוראה יש מונח ביוונית שכולל את המלה "אירוטי". כי יש בזה משהו. כבר שנים הוא לא הכין שיעורים. ההיפך, עבודות המחקר שלו, ה"פרסומים", נולדו בכיתה.

גם השנה, כמו תמיד, הוא בא לכיתה "עירום מכוונות", אבל לקראת השבוע השני הוא כבר "הכין שיעורים", בלילה במיטה. הוא לא נרדם עד שתיים (בדרך-כלל איך הוא שם את הראש על הכר נהיה מחר), והוא קישקש עם עצמו על מה הוא ידבר בכיתה ואם היא תשב ותסתכל בו תמיד מאותה פינה. היתה לזה סבירות גבוהה, כי עד עכשיו היא ישבה בדרך-כלל באותו כיוון ובאותו מרחק שהיא תפסה בשמינית, בכיתה התינוקית בבת-ים. היא לא רבה על המקום. אם מישהו ישב במקום "שלה", היא ויתרה. מזל שרוב התלמידים שמרנים, ואם אפשר, מתמידים במקומותיהם. עד שהיא נעלמה הוא הכין שיעורים "איתה". הוא סיפר ודיבר במיטה והיא ענתה לו – לפעמים כשהוא עוד היה ער, לפעמים בחלום, לפעמים באמת, בשיעור למחרת. על מה הם לא דיברו? על ביוב וארכיטקטורה בטרואה של המאה השתים-עשרה. על המנהרות שם, על מתכונים, ועל מה אכלו העשירים לצהריים ומה אכלו "אנשים". על היהודים ועל הזונות, ולמי, לאיזו אשה, היה היתר לשכב בעד כסף בימי השוק גם אם בימים האחרים היא לא היתה במקצועה זונה. לזנות בתקופת השוק היה עסק טוב, כי היו המון אורחים, העיר היתה מוצפת זרים, רובם ככולם גברים שבאו לעשות עסקים והצליחו – כולם הצליחו, זאת היתה תקופת שגשוג בין-לאומי – אז הם "נזקקו". לכובסות, למשל, היה מותר לקבל תשלום על שירותי-מין, כי בדרך-כלל כביסה היה מקצוע מזופת – כזאת מין "השלמת הכנסה".

ועד סף ימינו "כובסת" היה כמעט שם נרדף לזונה באירופה, עוד מאז. ועל חוקי-נישואים, ניאוף ואהבה. הוא הציע ל"ילדים ביבליוגרפיה, והם התחרו בכיתה מי קיבל תוצאות עסיסיות יותר, והם ציחקקו ואפילו צחקו. היה כיף. גם נאמטי צחקה, ותמיד כולם הסתכלו לראות, כי כזה-מין היה הצחוק שלה. היה לה משהו, לילדה הזאת. היא לא היתה "פרי הדמיון" שלו – כל הזמן היה לה ראש משלה, עם צמות ועיניים ופה עקשני. אבל הוא תמיד הזכיר לעצמו שלא ירמה, שזה הוא בכלל. שהיא לא היתה "משהו בן-אדם", אבל המשיכה שהיתה לו אליה לא באה ממנה – מקור המשיכה הזאת היה בו (הוא ידע), קרוב לוודאי שמקור "גלי החום" הוא בגיל – הגיל שלו – כי הוא במשבר, ומהמרפסת כבר רואים את…

הוא לא העיז להגיד את הגיל שרואים "מהמרפסת", אבל הוא הודה וחשב, שזה כל-כך שקוף, להתקשר בגילו-עכשיו לבשר צעיר ורך, שזה בנאלי ופתטי. שהיא הדל דונגו שלו והוא הסנסברינה שלה. היא, לא היו לה בעיות, למרות שאחר-כך היא אהבה להזכיר לו שהיא היתה ילדה "כשהוא פיתה" אותה. שקר וכזב: ב-consumation  של אהבתם פרופסור יוסף יונה טנא לא יזם אפילו לשנייה, והוא לא הבין איך ילדה חכמה כמוה מרמה אותו ואת עצמה בצורה כה בוטה. רק מאוחר יותר הוא תפס שזו – "כשפיתית אותי" – היתה הדרך שלה להגיד לו שהוא אוהב אותה, כי אחרת באמת כל האופרה היתה פרטית שלה. אבל זה כבר "להקדים את המאוחר". אם נחזור להתחלה, הכל קרה כל-כך "סתם", שלאורך כל הדרך הוא יכול היה לעשות את עצמו, להעמיד פנים ששום דבר. פעם, למשל, א פרופו הוא לא זכר מה, הוא סיפר בכיתה על שבתון שהוא בילה בניו-יורק, באוניברסיטת "קולומביה". הם דיברו בכיתה על רוח החופש האמריקאית, והוא סיפר על פרסומת שהוא שמע פעם ב-wqxr: ניגנו את ההמנון האמריקאי, וקול בריטון שאל את המאזין על גדולתה של ארצות-הברית (What's great about America), ולפני שהקהל יספיק לשקול, הביא הבריטון הסמכותי את התשובה הנכונה: שמה שגדול באמריקה זה שהיא מספקת לנו (לאזרחיה) opportunities, not guarantees – הזדמנויות? כמה שתרצו, אבל בשום אופן לא ערבות אישית. התלמידים לא ראו איפה פה ה-catch, והוא הסביר ואמר, אתם לא רואים? אמריקה מבטיחה לכם, לבניה, הזדמנויות, ומיד היא מסתלקת מאחריות. ארצות-הברית לעולם לא תתמוך בכם, אזרחיה, אם תיפלו. היא גם אומרת לך: תשמע, יא חתיכת כישלון! הזמנויות נתתי לך! פישלת? מה אתה רוצה עכשיו! וככה אנחנו יוצאים גם כישלון וגם אשמים. כי לבד בלילה – במיטה, בחושך, מול התקרה – מי הצליח? את? אתה? אתם צעירים, אבל לבד במיטה בלילה, גם אתם כבר מסכמים, גם אתם כבר בקצה החיים. כי בתוך הבתוכו שלכם אתם יודעים או שאתם כבר כישלון, או שבעוד מעט קט, שנה-שנתיים, עשרים שנה לכל היאוחר בבית-אבות – מאה אחוז תהיו סמרטוטים. אין ניצחונות סופיים בחיים. ביני לביני, בינך לבינך, בינך לבינך – תמיד זאת תבוסה. מי שעוד לא יודע, שיחכה. אבל אני מאמין שאתם כבר יודעים. אז מה? מה שחשוב בתרבות הפרוטסטנטית הזאת זה, קודם כל, שזה לא באשמת פסל החירות. אמריקה לא אשמה בכישלון בניה. תראו, כולם פאשלה, כל בני-הגזע האנושי: גם היהודים פאשלה וגם המאורים של ניו-זילנד, ואפילו הרקדניות בבאלי, והנשים החומות של גוגן. אבל רק לאמריקאים סופרים את זה באופן רשמי כנגדם. יא פאשלונר חוטא! נתנו לך את ההזדמנויות ואתה מה עשית, מה? כסף? אתה מליונר? אבל ביחסי-אנוש אתה עלוב. פיצחת את הקוד הגנטי של ההומור האנושי? אז למה אמא שלך כל-כך שנאה אותך תיכף מההתחלה? וכולי, וכולי. אומה אכזרית – אלוהים שלה בעד המנצחים, ומנצחים אין. המנצחים האחרונים של כדור-הארץ, הדינוזאורים, נכחדו. וסיפרתי את זה שם בכיתה, ותלמיד מזרחי אחד – סיני, לא… אתם יודעים (וטראח, הוא הסמיק שראו את זה שבוע אחר-כך) התנדב לשאול מאיפה באתי. מתחילת הסמסטר, מהרגע שפתחתי את הפה, כמובן, הם ידעו שאני לא אמריקאי, אבל כיוון שלא היה תלמיד יהודי אחד בכיתה, הם לא הצליחו לשבץ את האקצנט שלי. בהתחלה הם חשבו שאני צרפתי או בלגי או שוויצרי או משהו, אבל מהר הם ראו שמה פתאום? איך שאני מדבר אפילו לא דומה לצרפתית. אז נמאס להם והם החליטו לשאול, ויצא שצ'ן היה הראשון ששאל, ואני אמרתי, וישר הם רצו לדעת איך זה כאן ואיך התלמידים וכאלו, ופתאום (בלי שום גבולות) הם רצו לדעת עלי. אם אני נשוי וילדים, ואם הייתי בצבא, ובן כמה אני – סי.איי.איי, אף.בי.איי, לא פחות.

–          וסיפרת?

–          עליכם, בעיקר. על התלמידים בארץ, שהם שונים, שאתם שונים. שאתם חושבים שאמריקה וארץ-ישראל זה אותו דבר, בעיקר בגלל זה שרואים פה את כל התוכניות בטלוויזיה, ושהולכים בגי'נס ושרים.

–          וזה לא נכון?

–          אתם לא דומים להם טיפה. אנחנו. אנחנו לא דומים. אולי אנחנו יותר דומים להם, אני מתאר לעצמי, מאשר תושבי אולן-באטור או השבטים בצפון-תימן. אבל בעולם המערבי, מה שנקרא, האמריקאים דומים יותר לגרמנים מאשר לנו. אנשים ממושמעים. הם בחיים לא יאלתרו. הם מעריצי rules & regulations, וימותו מאספיקסיה בלי משמעת תחומה וסגורה. הם אוהבים להגיד "חופש", אבל מה שהם מתכוונים זה: הזכות להיכנס להגרלה, להימור הגדול – מיליונר או הומלס. אפשר גם: "כמו עכשיו, אותו דבר" – אבל זה, כבר אמרנו, זה להיות לוזר, שום-איש. כבר יותר טוב ללכת לגולני.

זה סתם יצא לו. הוא אפילו לא חשב שזה נכון, אבל זה מצא-חן בעיני התלמידים, והוא לא רצה לחזור בו, כי הם (בעיקר הבנים) חייכו בשביעות-רצון.

–          ועליך? מה אמרת להם על עצמך? הם רצו לדעת (שיספר, איך הוא הכניס לאמריקאים).

–          כמו לכם, הוא צחק. שום דבר.

–          אל תהיה חזיר, אמר יהורם. ויונה הרים אצבע מאיימת כמו להגיד "עד כאן", והם נרגעו. הם הכירו את המורה שלהם, והם ידעו שאפשר לסחוב אותו לכל הדיגרסיות בעולם בלי להתאמץ, אבל מה שהוא לא רוצה הוא לא יגיד.

הוא כמעט הצטער שהם לא התעקשו. בפינה שלה מימין, מרים נראתה כרגיל, כאילו ישנה, אבל היא בלעה כל מלה שלו, הוא ידע. לרגעים (הוא ראה) נעתקה נשימתה. הוא לא הבין למה, זה לא היה שיעור כזה מוצלח. אבל הוא "ראה אותה" (ככה באו לו המלים לראש) והוא ידע שהוא רוצה שהוא ימשיך לדבר. היא רוצה שהוא יספר, "נולדתי כך-וכך, אמא שלי היתה ככה ואבא שלי כך, אני בן כך-וכך, ואני אוהב לפעמים משקאות חריפים, ואני לא נשוי. אני לבד. אני רווק ואני פתוח להצעות". ההרהור הזה הבהיל אותו, והוא אמר, גמרנו את השיעור, לא? כבר עשרה לארבע. ופבלו אמר, שלוש וארועים.

בחנוכה, חופש ראשון, יום שלישי האחרון – הוא ירד לאוטובוסים (הרנו שלו היתה כבר חודש עציץ. הוא מכר אותה באלפיים ומאה לאב שקנה לבנו טרנטע. ה"ומאה" בשביל לשמור על הכבוד, לא שלו – שלה, של הרנו ששירתה אותו בנאמנות כמעט עשרים שנה), ופתאום היא הלכה לצידו, עם צמות והתיק האדום ושני ספרים ביד. גם אני בדרך, המורה, היא אמרה. אפשר ללוות אותך. רק עד האוטובוס. אני לא אסע אתך. ראיתי שגם אתה בעשרים-וחמש לפעמים, רק כשאתה עושה תרגילים להיפטר מתלמידים.

הוא לא הכחיש. הוא רק הזכיר לה (שוב) שהוא ביקש מהם לא לקרוא לו "המורה".

–          למה, בעצם? (היא פלשה שוב), והוא ענה ואמר, שזה מזכיר לו את כרכור ואת הילדות, והוא לא במיוחד אוהב את הימים ההם.

–          ואת כרכור?

–          ולא את כרכור, חוץ מאת הריח בחצר בגשם ואת – את על-יד בית-הקברות.

ואז היא ניסתה: יונה?

–          יונה זה יופי.

–          גם טנא יפה. גם יוסף ויוסי. למה יש לך שלושה שמות?

–          שניים.

–          יונה ויוסף וטנא. איך קראו להוריך?

–          סוכורובסקי.

–          אתה צוחק. (הוא עשה, לא!) אז מאיפה בא טנא?

–          חבר שלי. היה לי חבר מבוגר שאהבתי וקראו לו טנא. הוא מת.

–          ממה?

–          נגמרו לו החיים. את לא יודעת? מישהו שאני מכיר, רופא חיפאי, יורד – היום הוא חי בארצות-הברית – הוא אומר ש"מפה, מהעולם הזה, אף אחד לא יצא חי". מצחיק?

היא לא הגיבה.

–          מהגיל. הוא מת מהגיל. הוא היה זקן. למדנו ביחד בפאריס, לנגואיסטיק ז'נרל, אצל איש שקראו לו מרטינה, רק שאני הייתי סטודנט-תינוק, בגילכם, והוא כבר אז היה מאוד מבוגר. כשהייתי תלמיד.

–          זה כמו מגדל-קומות, היא אמרה.

–          מה?

–          הגיל. תמיד אתה אומר שאתה זקן, ופתאום יש לך חבר שהוא עוד יותר זקן.

–          הוא מת.

–          ומעליו יש עוד מישהו זקן.

הוא הסתכל בילדה, והיא אמרה, אני סתם מדברת שטויות. זה מהתרגשות. זה כי אתה מרשה לי ללכת אתך.

–          עד האוטובוס.

היא חייכה ואמרה, תודה. וכשראו את האוטובוס מגיע מאתיים מטר הלאה, לתחנה שעל-יד הירידה, היא אמרה לו מהר, חופש שבועיים ממחר.

אם אני אבקש, אתה תכתוב לי תשובה ותשלח לי. הירש 22, בת-ים. אתה תזכור?

–          מה התשובה?

–          שתכתוב לי תשובה.

–          על איזו שאלה? לא שאלת כלום.

–          שאלתי.

–          מה?

–          שאם אני אבקש. אז תכתוב לי תשובה. אני עושה עבודה עליך ואני צריכה רזומה, אני בין-תחומית, אתה יודע, ואני עושה עבודה לחוג השני שלי ואני אוספת רזומה של מורים להשוואה. סוציולוגיה, אתה יודע.

הוא לא ידע. לא היה לו מושג שהיא לומדת גם סוציולוגיה במקביל, אבל הוא האמין. אם היא היתה אומרת לו שהיא לומדת במקביל מתמטיקה ומחשבים, הוא לא היה מטיל בזה ספק. הוא עוד לא ידע שהיא רמאית, שהיא א'-א' פבולטורית מדהימה. שהיא מסוגלת להמציא שקר רב-שכבתי בשנייה.

–          על מה?

–          מה על מה?

–          על מה העבודה שלך?

–          נו, תנחש, היא אמרה והוא צחק. כל כמה פרו"פים יש פה מבת-ים.

–          ומה בדיוק העבודה?

–          למה אין פרופסורים מש"ס.

–          ש"ס זה חרדים. הם לומדים תורה.

–          לא. ש"ס הבוחרים. הקהל. לא הנכלוליים שיושבים על הבמה… בסדר, לא מש"ס. מבת-ים.

והוא אמר, לא ידעתי שאת פוליטית.

–          למדתי ממך.

–          אני לא פוליטי. אני צפוני נחמד.

–          אז למה באת ללמד אצלנו אז?

–          סתם. לסתום חורים במצפון, אולי. אני יודע מה? אני לא באמת פוליטי. פוליטי זה לא ג'סטות ולא נדבות. פוליטי זה כמו "תוספת זמן מלא", full time job.

האוטובוס התקרב, בא ועצר.

–          שקרן! היא אמרה.

–          למה "שקרן"?

–          אצלנו אמרת שאתה שמאלני, ששמאלה ממך נופלים, כי אין על מה לעמוד. מה זה היה? שוויץ?

–          גם.

–          "גם"?

–          כן. כל מרקסיסט יסביר לך, שבסופו של דבר "הכל פוליטי".

–          וזה נכון?

–          כן.

–          ככה אתה באמת חושב?

–          ככה אני חושב. ואת?

–          אני חושבת שהכל אהבה.

הוא לא נסע איתה בעשרים-וחמש, והיא אפילו לא ניסתה. והוא חזר במונית, וכבר משיכון למ"ד הוא לא חשב עליה, כי הנהג לא יודע להגיד, "סתום!" ואין לו כוח לתבונה עממית. פרופסור צפוני, הוא חשב כשהוא שילם ולקח קבלה, אבל חוץ מזה, עד הערב, הוא לא חשב עליה מלה. בשבע בערך, כשהוא חזר מהים כי נהייתה רוח והתחיל לטפטף, הוא פגש אותה במקרה ממש בגורדון. חתיכת צירוף-מקרים! אפילו היא נבהלה: הופ-פה! היא אמרה. שלום המורה. טנא. יונה. סליחה.

–          על לא דבר.

היא הציצה בשעון שלה ואמרה, מה השעה?

והוא הסתכל בשעון שלו ואמר, שבע-וחמישה.

–          אני חייבת לרוץ, היא התנצלה. מטפטף.

מה זה "מטפטף"? שניהם כבר היו רטובים, אבל היא לא פינתה לו את הדרך הביתה.

–          תגיד! היא אמרה. זה על הרזומה שלך שביקשתי. אם זה לא חוצפה, אל תמרח. זה חוצפה? אני מתכוונת, לא כזה "יליד 1960, שירת בנח"ל, בי-אי בהיסטוריה באנתרופולוגיה ולנגאיסטיק ז'נרל, פרופסור מאז 81', מת 1.1.2000." את כל זה אני כבר יודעת. אם אפשר, אני צריכה משהו עסיסי.

–          אישי?

–          לא וידוי. עד סוף החודש, אם תוכל.

–          לפי החשבון שלך נהייתי פרופסור בגיל עשרים, הוא אמר. (מתאריך מותו הוא בחר להיעלם.)

–          ניסיתי להוריד לך שנים, שלא תגיד כל הזמן שאתה זקן.

–          את לא נורמאלית, את יודעת.

–          זה החן שלי, זה, וזה שאני אשה.

–          אני חייב ללכת, אני כבר רטוב, הוא גילה, והיא פינתה לו דרך לחצר ביתו: בבקשה!

אבל הוא לא רצה שהיא תדע איפה הוא גר, אז במעיל רטוב (וגרביים?) הוא פנה וירד כלעומת שבא, וימינה בירקון: ושהוא לא ייצא אידיוט גמור, הוא נכנס למכולת הקטנה שם וקנה לחם, קוטג', מאה גרם נקניק-כתף, ובירות, ומאה-וחמישים גבינה-צהובה. כשהוא חזר, היא לא היתה שם, לא למעלה ולא למטה. גם לא בגינה (הוא הציץ לבדוק). היא לא היתה. מזל.

אבל בלילה במיטה הוא כתב לה "רזומה" (שהוא אפילו לא חלם לתת לה באמת). לא בלילה הבא. בסוף החופש. בלילה האחרון בין יום שני לשלישי, במיטה, יונה אמר למרים תשובה, שתדע עליו. שני העמודים הראשונים הוא ניסה להתבדח ויצא מביך, אבל ממשפט למשפט הוא שכח שהוא כותב, וכשהוא הגיע להווה יצאו לו דברים שהוא לא ידע.

…וכל הימים, הוא כתב (לה?), כל הימים האלו, שהכל יוצא ממני בכזה שפריץ, כמו מממטרה: תשובות לשאלות ישנות ופרקים למחקר שהתחלתי לפני ארבע שנים ועזבתי לפני שנה. ואפילו שירים ומעשיות אני מחבר בלילות, כאילו אני ילדה, משוררת עברית מעולם הספרות-יפה (שמכנים אותה יפה בניגוד למדע שהוא מדויק). בספרות-יפה היו אומרים שזה "בא מאהבה", אבל אני הרי יודע שזה לא. האהבה פיקציה (אלא אם כן מדברים על יצר ההתרבות), ובמקרה שלי, מכל מקום, זה בכלל כמעט ההיפך, זה הכל כי די! journey's end, הנה רואים את הסוף. מהמרפסת רואים, נגמרה ההרפתקה. לא. אני לא מדבר על אהבה. כל ההשפרצה הזאת, אולי היא בכלל סימן שהכל (עוד לא, אבל תיכף( תם. היום 6.3.94, אחת-עשרה וארבעים לפני חצות. תיכף נגמרת שנתי ה-54 ואני לא רוצה להגיד איזו שנה מתחילה, ויי! ויש כל הזמן סימני התדרדרות, התפוררות, בדרך לרדוקציה הנחמדה מכולן: מהתודעה אל הפיזיולוגיה והביולוגיה, ומשם לכימיה האורגנית והאנאורגנית, וכן הלאה, עד ל"שקט, שלווה". והגוף, שהוא הרי נגד אנטרופיה בהגדרה, הוא הראשון לתפוס מה יקרה, מה קורה ומה כבר קרה. ועל כן (חמוד כזה, חרוץ!) הוא עובד ודוחף כל הזמן ליצירה, עוזר ותומך ומתגייס להשריץ לי רעיונות נפלאים, שיעורים וסמינריונים בצבעים מרהיבים, הברקות של הומור והבלחות של הבנה, תובנה וגבינה לבנה – מהר, בדחיפות ומה שאפשר, להספיק מה שנגמר. האמת? בנתוני החיים המודרניים (ובכלל?) אין טענות. אפשר להתפרקד ולנוח. די לרוץ, מה יש. למה מה קרה? הספקתי. נהניתי. היו לי חיים הכי טובים שאפשר. זאת אומרת, בהתחשב בעובדה שב-1940 נולדתי יהודי, אז לפחות נולדתי במקום הכי מוצלח. ולא חיתלו אותי באושוויץ ולא נשרפתי קטן, וכשהיה צריך מדינה, קמו לי אחים עוטי-צל והביאו לי אותה על מגש. חסו עלי בדמם. לו נולדתי שבע-שמונה שנים קודם הייתי מאה אחוז ירוי כמותם, כי כתוב בכל מקום שיורים בטובים ההולכים ראשונה. אבל הייתי צעיר מדי במלחמת התקומה, ועל ההוקוס-פוקוס של מבצע סיני קראתי בעיתונים בדרך לבקו"ם מכרכור (שבה נולדתי וחייתי עד הצבא), ושמעתי ברדיו שלא אגדה, רעי, לא אגדה, רעי, אבל שעדיין חיינו עולים בין מגל ובין חרב, חיינו שזורים חניתות ודגן. חיינו שלנו, אבל לא שלי. אני גויסתי במחזור טרי זה עתה, וגם אם הייתי מבקש להתנדב לא היו מקבלים אותי "לשרת" בחזית. אז עוד מלחמה עברה לי מתחת לאף ועדיין ידעתי רק שצה"ל זה להקות-צבאיות, ושטופול עשה את "סלאח" בכישרון ובעומק רב והוא גאון ופעם כל העולם עוד ישמע עליו, הוא בעצמו אמר (במו אוזני שמעתי מישהו ששמע ממנו אישית, כשהייתי סמל אחראי על הספרייה במפקדת פיקוד הנח"ל ביפו, בקצה רחוב יפת, בעלייה). ובששת-הימים הוצבתי על גבעה במקום לא טוב בצד, וכל המלחמה וההוד והדם חלפו על אוזני בתוך טרנזיסטור בגודל של קופסת סיגריות טיים. וביום כיפור כבר הייתי רחוק, בקיימברידג' בהשלמת לימודים, ושם התבלבלו לי בטלוויזיה תמונות של הטנקים של סאדאת, שהעיפו את צה"ל מתהעלה, בהשתטחויות האמיצות של יאן טומשבסקי, שוער נבחרת פולניה, שהעיף (ממש בו-בזמן) את אנגליה במוקדמות הגביע העולמי. באנגליה נעשיתי שמאלן (מתון), ובמלחמת שרון ובאינתיפדה כבר הפגנתי בכיכרות – לא עם "יש גבול", רק עם "שלום עכשיו", ככה שגם זה לא היה ממש מסוכן: נכון לעכשיו איש לא נפגע שם, בכיכר מלכי ישראל. מקסימום ילד נפל ונשרט. מקום בטוח. זהו, מה עוד? שום דבר. אין לי קרובים חיים ואין לי משפחה (וזו שהיתה נמנתה על בני העדה הנכונה)…

מה?

…לרגע חשבתי שמישהו אמר משהו. אני יודע, אני יודע – אמר. כתב. יוסף יונה טנא כתב. אבל אני, מה אכפת לי. מה שבאותיות הקטנות לא הצלחתי לקרוא, כי בלי משקפיים שום טקסט מגודל אות מסוים ומטה אני לא מנסה בכלל. אז אני ממשיך בצד הזכות של העניין (בעניין המזל שנפל בחלקי, "חלקת האח", החלקה הטובה): זכר, לבן, בריאות סבירה. מעולם לא הייתי דתי לשום צד. גם לא בפילוסופיה ובמדע. ולא ציפיתי מהחיים ליותר מאשר הם יכולים לתת, לא הייתי פנאט. הם מעולם לא בגדו בי, כי לא ביקשתי מהם כלום, ומה שלקחתי היה כל מה היה כל מה להם שלא היתה להם ברירה אלא לתת: את הים ואת הגשם בחורף (השנה לא היה לנו סתיו), ואת אלה התענוגות הקטנים. וגם מאחי, בני-האדם, לקחתי רק מה שהם לא יכלו שלא לתת: את המוזיקה שהם המציאו ואת הצבעים ואת הספרים היפים שהיו מזומנים לי כמעט מההתחלה. ולא חשבתי אף-פעם שהעולם צריך להיות משהו אחר, נעלה, ושהחיים דורשים ש-. ידעתי כל הזמן שהכל בקטן, הכל כאן, ולימדתי את עצמי לשחק עם החיות בחצר כשאבא ואמא אינם, ולקרוא במקום ללכת לבית-הספר ולקן-התנועה, ולשמוע הסברים פה, בדפים, בספרים, ולא שם (בבית-הספר) ולא שם (בתנועה). אז במסגרת הנתונה, כאמור, היה לי מזל. עד עכשיו. עם CD באוזניים והים מאה מטר מהמיטה, תמיד אפשר לרדת לחוף להסתכל בכחולים ובאפורים ובירוקים כשבתוך הראש תקועה לי באוזניים תפארת המנגינות של מיטב רוח האדם מזל. יותר מזל משכל. מזל.

לפחות היה. עד לא מזמן. ויכול להיות עוד, הלאה – עד זקנה ושיבה. יכול היה ולא – כי את. כי באה לי האהבה. אף-פעם אפילו לא אמרתי, אומרים יש אהבה בעולם וכולי. אני לא זוכר שנאנחתי אי-פעם ואמרתי, לא זכיתי. אהבה לא היתה פונקציה בשבילי. קראתי עליה בספרים כשעוד נהגתי לקרוא ספרות-יפה, אבל ידעתי תמיד שזו רק פיקציה, כי ככה אפילו קוראים לה, לספרות-היפה, בלינגואה פראנקה של העולם. Fiction טריסטן ואיזולדה נזקקו לסמים, ורומיאו ויוליה היו ילדים, שלא לדבר על דפניס וכלואה שלא ידעו מה נכנס לאיפה ומתי. ואבלאר ואלואיז, כל המכתבים שלהם הם על אלוהים. היא מדברת גם קצת על סקס, ומיד אחר-כך הם מתפלספים כמו תלמידי שנה ראשונה. זה לא שאני בעד סקס או נגד. סקס זה בסדר גמור, כמו השחקנית מהוליווד שאמרה: "סקס, אני יודעת. עשיתי את זה פעם. פעמיים, פעם זה היה אפילו לא רע". אולי, כמו הנס קסטורפ, אני איש של רגשות קטנים. בכל-אופן, בשטח הפופולארי הזה. בדברים אחרים אני מאניאק לא קטן. בענייני זריחות ושקיעות אני מתקרב לקיטס שהתעלף פעם (ככה מספרים) כשראה שקיעה. מכל מקום, אהובתי, היה לי טוב אתי, ולא יכולתי להיפגע כי לא היה ממי. כי אני לאורך מרבית ימי חיי אהבתי אותי באהבה עמוקה וגם החזרתי לי אהבה – כי התנהגתי אתי באמת יפה. מה שרציתי ושהיה אפשר להשיג בלי לפגוע בזולת – כי בענייני מוסר אני איש רגיש – נתתי לי. אני לא מקניט אותי ואני לא משוויץ. זו עובדה. מערכת המוסר שלי פיזיולוגית. כואב לי שאני "סר מדרך הישר". בקיצור, מוסר – כן. אהבה – ככה-ככה, כל מה שאדם זקוק לרגש האלמוני המשקר הזה. כשמלאו לי חמישים, דאגתי מעט וחקרתי וחיפשתי וקראתי רומנים, וחיפשתי וביררתי וראיתי שהכל בלוף – שבשום ספר הם לא באמת אהבו. סיפורים יפים, לפעמים שמחים, לפעמים עצובים, לפעמים טראגיים עד כלות הנשימה, אבל אף-פעם לא ממש משכנעים. זה הפרינציפ של "הרומן" – הכל שם גדול, עצום ושגיא. הגיבורים אמרו שם שהם אוהבים. אבל מעולם לא היה לצ'קים כיסוי, למלים. מה? הנס קסטורפ אהב את קלאודיה שושא ולא דיבר אליה אפילו פעם בכל השנים עד המסיבה? ורסקולניקוב אהב את הזונה הקדושה שלו? באמת! למי הוא הולך לספר את זה ושיאמינו. אז מי? פבריציו דל דונגו את דודה שלו? בחיים לא. את קלליה? בכלא, כן: הוא כלוא, היא חופשייה. כשהיא כבר נשואה לאחר – בבקשה. הוא חופשי, היא תפוסה. אבל איך שהם התחברו, פתאום נגמרו הדפים וסטנדל הרג להם את הילד והרומן נגמר. נשארה קרנינה, והיא (אני יודע שאף אחד לא יסכים), היא היתה מתאבדת שבוע קודם שבוע אחר-כך גם בלי אהבה. זה כמו ששולחים מישהו שרצח להסתכלות, לברר אם הוא לא משוגע. מה "להסתכלות"? אם הוא רצח, הוא לא שפוי. נקודה. גם אוהבי-החינם, האוהבים אהבת-שווא, כך. אוהבי-חינם, לא בשביל כסף לא בשביל ילדים. כסף, אנחנו יודעים. כבר דיברנו על זה פעם בכיתה, בכיתה אחרת. אוהבים בגלל-כסף אפשר להבין. היתר זה עניין של התרבות. והתרבות, כמו רפלקסים, אינסטינקטים וגנים, זה לא שטח שלי. אני היסטוריה של  המדעים ולא חומר-הגלם שלהם. הגוף שלי – כן. הקישקעס, העצמות והעור, אבל אלו ימותו תיכף (בעוד שעה, שנה, שנתיים, מאה) – לא אני.

ואני – אין לי מושג על מה אתם מדברים כשאתם מדברים על אהבה. אני רק מקווה בשבילכם שאתם יודעים. היחידים שמבלבלים אותי לפעמים הם דווקא חולי-הרוח הנ"ל, אלו מהעיתונים שרוצחים "מאהבה". אבל גם אצלם זו בטח מסיכה, ולא אהבה מסתתרת מאחורי הסכין אלא כעס. כעס על העולם, שאין בי ומעולם לא היה. ואני  מזכיר. אני לא בסכסוך עם החיים ולא הייתי בסכסוך איתם מעולם. אפילו אמי לא אמרה, אוי כמה שאני אוהבת אותך! לכל היותר היא ציינה לפני, שאדע ואזכור, ש"יש לך אמא טובה. יש לך הורים נהדרים." אני האמנתי, כי ככה היא אמרה, ומה פתאום שאמא תרמה. אמא זה דבר טוב בהגדרה. רק שנתיים אחרי שהיא נפטרה הבנתי שיש אפשרות שזה לא נכון, שגם היא רימתה. גם ההורים של הנזל וגרטל בטח הבטיחו לילדים אותה אהבה. זה מה שרציתי להגיד לך, זה הכל, גול. לא חיכיתי ולא ציפיתי לך, אלואיז. אין לי צורך. אני לא זקוק. אצלי הכל בסדר. חיי עד הנה זרמו בלי פגע. לו נדרסתי באוקטובר הייתי מת מאושר. חיים בלי פגם, אלמליך, מרים נאמטי. אלמלא את, גול, פרח-קט.

מתוך: אברהם הפנר, כמו אבלאר, כמו אלואיז: רומן אהבה ושני סיפורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 35-15.

© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד, בני ברק

"כמו אבלאר כמו אלואיז" היא יצירה המכניסה אותנו באחת לעולמו הפנימי המיוחד של אברהם הפנר. זוהי יצירת ספרות סוחפת, המספרת סיפור אהבה, ואף על פי כן, רעיונותיו המקוריים של הפנר וזרם המעמקים של ההומניזם העמוק הטבוע בו ניכרים בכל שורה ושורה.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת