כעלה נידף / דבורה בארון

< 1 דקות

הירקנית משכונת-הדרום היא שהביאה את הנערה לבית האלמנה פין. כי מכל 'המקומות' שהיא עצמה שירתה שם בימי בחרותה נראה לה זה כמתאים ביותר.

 

-אין לך פה לא אדון ולא נוגשים-הסבירה לנערה הטירונית בת עירה-הסדר והמנהגים בבית הם כאלה שבבית הסדובסקים שם, אצלנו, והאוכל פשוט, 'ביתי': קציצה וחמיצה ומלפפון.

 

היא דיברה יום אחד על התנאים עם האלמנה. אשר סמכה בכל על ה'מבינות' שלה, ולמחרת הובאה כבר הנערה אל המרפסת האחורית של בית-המידות המפואר, במקום שהגבירה הזקנה, שישבה עתה על ארוחתה, קיבלה את פניה בסבר ידידותי.

 

-לכי רחצי ותעטמי מה-אמרה לה בפשטות. במשכה את מפת האוכלים לקצה השולחן השני.

 

אחרי כן שאלה אותה אם היא רוצה לנוח קצת אבל זו ביקשה לגשת אל העבודה מיד. אחרי ימי המנוחה באניה והשהיה הארוכה בבית בת עירה היתה 'עייפה מהבטלה' וחשה כעין גירוי של יובש בכפות ידיה. ובתנועת התשוקה של הצמא מילאה את כלי הרחצה מים ובאה אל החדרים הפנימיים, שדמו אמנם בכל לאלה שבבית הסדובסקים, אדוניה בעירה:

 

אותם השטיחים ווילאות-התחרים באולם האכילה, ואותן המיטות גבוהות המראשותים בחדר-השינה, עם שולחן הטואלטה לפני הראי הגדול, אשר היא, מפני איזה רגש של מורא במחיצת אלמנות זו, נמנעה מלהסתכל בו.

 

את ארוחת הערב אכלו על אותה המרפסת האחורית הפונה אל החצר. הזקנה, בהקריבה אליה פעם את פינכת הסלט ופעם את כלי החמאה, סיפרה לה על בניה הנפוצים אי-שם בכרכים שמעבר לים ושאלה גם אותה לאמה, אשר שמעה שיחידה ובודדה נשארה שם, בפרבר שבקצה העירה. אבל זו, תחת להשיב, רק העלתה על פניה בת-צחוק מהפה וכולה כמו נכנסת אל מתחת לצעיף.

 

את עבודת יומה במטבח גמרה בזריזות ולפי ההוראות שניתנו לה. הגיפה את התריסים באולם האכילה האפל, וגם באה בלי מורא עוד לחדר-השינה כדי להציע לזקנה את מיטתה, ואולם כאשר זו, לבושה בחלוק הלילה, התחילה ללחוש את פסוקי ה'קריאת-שמע', פג אומץ רוחה, והקרקע מתחתיה, כמו קרשי הסיפון בספינת הנוסעים, זעה.

 

קו אחד נמתח ממחיצת האלמנות פה עד לבית-הפרברים הקטן שבקצה העירה, והערירות מסביב הוחשה כאד הערפל שעל פני האין-סוף של ישימון הים, וביחד עם הבגדים שפשטה, בבואה לשכב, נשר גם הצעיף, אשר בו התאמצה להתכסות.

 

למחרת העיר אותה בתחילת הבוקר החלבן, והיא הדליקה את תנור-הגז ושפתה את הסירים, כפי שצוותה על ידי גברתה, ואחר ירדה ברגליה היחפות אל השביל זרוע סיכי הברוש ועמדה לטאטאו. לבושה רק חלוק דק, המיושב עליה בדוחק ושערה גדוש התלתלים גולש ברישול על ערפה העז-אשת המהנדס מהקומה הראשונה שמנגד הסתכלה בה מעל גזוזטרה בסקרנות ומתוך התפעלות גלויה.

 

-בואי ותראי איזה יופי-אמרה לאשה המבשלת שעמדה אף היא פה. אבל זו, מחוסר פנאי, או מפני שלא רצתה להביא את הנערה במבוכה, לא הביטה אליה, ורק כשראתה אותה אחר כך טורחת לנקות אחד השטיחים בכף-היד, העירה לה כי דבר זה עושים במחבט. והיא גם  הלכה והביאה את הכלי. וחבטה שתים-שלוש פעמים בעצמה, ופה, בתוך האבק המתאבך, הצטחקו שתיהן, ובכך קמה ההיכרות ביניהן.

 

מנשי החצר האחרות, כשנטפלו לה, לנערה, במשך היום בשאלותיהן, השתמטה, העלתה על פניה את בת-הצחוק המחפה וסגרה כל פתח, אבל בפני זו, מבית המהנדס, כשבאה בערב וישבה על לידה, על הספסל שמתחת לצפצפה, נשארה בגילויה. הודיעה לה את שם הקטנה שלה. כפי שקראו לה בעירתה-מירל, ועד מהרה נקשרה ביניהן שיחה, אשר האשה-שער לבן היה לה ועינים צעירות-היתה הפותחת בה.

 

עליה עצמה לא הרבתה לדבר, פטרה הכל בתנועת יד שפירושה הוא כי הדברים הם כבר מאחוריה, ולא כדאי, אבל לסיפור חייה שלה, החדשה, בת התשע-עשרה, הקשיבה ברוב ענין, נלותה אליה, כביכול, בדרך המוליכה בכיוון הפוך למקום מכורתה. וגם עזרה לה, בכל פעם שהגיעה למקום חתחתים, בהערות אגב. עד כי הואר הכל באור נכון, גם הצער וגם הכאב והגעגועים, ואף גם בית הפרברים הקטן, כפי שהוא נראה באותה שעה אחרונה של הפרידה, כאשר אמה, מסוערת ברוח הסתיו, נדבקה בה וכמו נמוגה בדאבון לבה.

 

תוך כדי שיחה עתה הוברר כי עצם 'הצעד' שעשתה לא ממנה בא, כי אם מאמה, מן הדאגה שלה ל'תכלית'. כי על כן ראתה שהעיירה הולכת ומתרוקנת, הבחורים יוצאים אל ה'הכשרה' ונוסעים, והנערות אף הן. וכשנזדמן במקום האיש מן המושבה והציע לעשות את ה'התקשרות' הזאת, כדי להעלות אותה, את הנערה, אל הארץ ברשיון שלו, הסכימה. רצה בעצמה לחנויות האריגים ואל התופרות והתקינה לה בגדים, מן המובחר הכל, כי אמרה: אולי 'יאיר לה מזלה', ואל תבוא איפוא לידי בושה. הן בעת ההיא נשמע אשר חוה-רחל, בתו של הסנדלר, שעלתה אף היא עם החלוצים, נישאים לאיש  עשיר ובן-טובים.

 

היא הנערה עצמה, היתה כל אותו הזמן כמסולקת. לא התערבה, כאילו לא לה נוגע הדבר.

 

בבית הסדובסקים עשו אז תיקונים באולם האכילה, והיא, אף כי זמן שירותה כבר נגמר, הלכה להשגיח על העברת הרהיטים, כי חרד לבה לכלי הקוניה. על טסים נשאה אותם, את הספלים והצלחות, ופתאום, בתוך כל אלה, הוגד לה כי הכל מוכן לדרך. וכבר בא הקרון, והיא לוקחה מידי אמה בחוזק היד.

 

השכנים הם שעשו את מעשה הניתוק הזה והטילוה לתוך העגלה כמו את ארגז-הדרך שלה, וכמוהו היא ניטלטלה אחר כך והועברה מרכבת לרכבת.

 

המטפחות לא הספיקו לה לניגוב הדמעות, והאיש הטוב, בן-לויתה, הוציא מן המזודה ונתן לה את אלה שלו. באין אומר עשה זאת, כי הלא בעיניו ראה את זה שנעשה לה.

 

במשך הזמן התחילה להרגיש כי לכל מקום שהיא באה, היא מכניסה רוח רעה. האנשים למראיה משתתקים ונהיים עצובים, או שהם קמים ויוצאים. ואז הבינה כי עליה להתאפק, ולמדה אפילו להעלות על פניה בת-צחוק. וכשבאה אל האניה עשתה עצמה כאילו הכל אצלה כשורה. והיתה רק מחכה בקוצר-רוח לערב, כדי שתוכל להסיר מעליה את המסוה הזה. עמדה והסתלקה אז לאחת הפינות, במקום שלא היו אלא כוכבים ודממת לילה.

 

הבחורים על הסיפון נתקבצו יחד ושרו, והיא פה ישבה בודדה ומנותקת לעולם, כקרע של חוט, או הנה כך-תפשה בידה את העלה שנפל ברגע זה מלמעלה-כעלה שנשר מעץ.

 

האשה לבנת-השער, לאחר שזו, מעוצר הכאב, נשתתקה השמיעה היא כמה מלים.

 

-המות-סברה רק הוא אשר יפריד לנצח, אבל לא מרחקי מקום וזמן. הן לא נשתבשו שבהן עברה, ובאופן שהיא עלתה תוכל גם להעלות. כלום מעטים האבות ההולכים אחרי בניהם אפילו לארצות נכר, ומה גם לאדמה זו, אשר הזקנים יבואו לחוננה גם כשאין להם בה קרוב או מודע. תתרגל היא עצמה פה ותסתגל, ותחסוך לה משכר העבודה מעט כסף, וגם אמה שם תתכונן בינתים, ויום יבוא אשר היא, במקום צער הפרישה. תשמח בשמחת הפגישה.

 

והדברים הנכוחים האלה נכנסו ללב הנערה, וככל אשר שיחות ערב אלה תכפו כן הוקל יותר ורוח לה.

 

במשק הבית עשתה כבר עכשיו רק היא היחידה, כי הזקנה, אשר עם בוא הסתיו גברו מכאוביה הרבמטיים נימנמה רוב שעות היום בכורסתה, והנערה היא אשר נשאה ונתנה עם הרוכלים, השגיחה ביום הכביסה על האשה השכירה. וגם עשתה את החשבונות עם נער האופים והחלבן. ובשעות הפנאי גם סרגה בגדי צמר בשביל נשי החצר, מלאכה שהיתה נהירה לה, ושעשויה היתה להכניס לה רוח צדדי, שהוא דרוש לה כל כך בשביל ה'מטרה'.

 

לבושה עדיין בחלוקה הקיצי, הדק, עם סנדלים מחוררים על רגליה היחפות-חמימות שפעה ממנה בשעה שרצה בשערה המתנשב לחנות-המכולת, או כשטיאטאה על הגזוזטרה את מי הגשם שנקוו שם. ואלה שראוה אז בטוהר פניה, עם העינים הצוחקות, המאירות באור התקוה, התנשמו רווחות, כאילו באה עליהם נשיבה מרוח אביב.

 

בסוף החורף בא ממרחקים צעיר בניה של האלמנה, בוריק, זה שקראה לו 'התינוק', ואשר עליו גדלו ביחוד געגועיה.

 

פתאום, בלי להודיע על כך, הופיע, פתח במפתח שהיה שמור בכיסו את הדלת של המבוא הראשי ונכנס, והנערה, בשיחת הערב אחר כך, סיפרה לחברתה איך היתה הפגישה בין השנים. איך שהאשה המנומנמת התנערה וקמה ונבדקה בו, בבא, בקראה לו במיני שמות משונים. בעוד אשר הוא השמיע רק את המלה האחת והיחידה. אמא, במין קול אשר כאילו מן הלב שלה. של הנערה, שוב לא היתה מעתה שעתה פנויה לשיחות ארוכות עם זו, ורק בהזדמנה אתה אצל הברז הכללי, או ליד חבל הכבסים, סחה לה למוקטעין איזו מלים, אף כי היתה, לדבריה, מלאה מכל מה שראתה ושמעה.

 

הן לעיניה נעשה הפלא אשר האשה, 'חצי-המתה' הזאת, אך הביטה אל בנה, נתחייתה וקמה. סילקה הצדה את כל הצנצנות עם הסממנים וחבשה לראשה את הפאה הנכרית הבהירה, ונהיתה צעירה.

בעצמה החליפה בכל מקום את המפות והציפויים, ואפילו לבשל במטבח באה. זכרה בדיוק את כל המאכלים שהם ערבים לו, וגם הגישה אותם לו בעצמה. והיא, הנערה, כשראתה לפעמים היאך היא נעמדת לפניו ומביטה, כאחת העומדת לברך על נרות שהדליקה, או איך שהוא, גברתן שכזה, מושיב אותה בכסא המתנדנד ומנענעה, בעוד ששניהם צחוקים בקול אחד, נהיה לה מזה בלב גם שמח וגם עצוב.

 

היא את ארוחותיה אכלה מעתה במטבח, כדי שלא להפריע וגם מפני שלא ניחא היה לה ליד שולחן האוכלים, מחמת הבושה, אף כי הוא פשוט היה בהליכותיו, לא פקד ולא ציוה, והיה קם אפילו לעזור לה בשעה שעמדה להרים משא כבד. ופעם, כאשר בשעת סידור המגרה שלו בחדר-הרחצה, נפגעה בסכין-גילוח, בא בעצמו לחבוש את הפצע. ומצחיק היה לראות את הפחד שלו כשביצבצה ויצאה טיפת דם, כאילו לא נפגעה מעולם בבית אדוניה בקופיצים וסכינים שכל אחד מהם הוא חד לא פחות מהתער.

 

 

 

בין האורחים, שביקרו עתה בבית האלמנה, נראה פה יום אחד הפרדסן העשיר שיפרין מהמושבה הסמוכה.

בימות החורף היה מתעכב לפעמים במכוניתו ליד המבוא הראשי, מוריד ארגז של תפוחי-זהב ומפליג לו הלאה, לצד רחוב השדרות.

 

את הפרי חילקה אחר כך הנערה בפקודת גברתה לדיירים, סל מלא לכל משפחה, ורק אשת הפנקסן מהקומה הראשונה, ילידת אותה המושבה, ידעה שיש קשר בין המתנה הזאת ובין בתו של האיש, שהיא יחידה לו ועתידה לרשת את כל טובו.

 

בפחי האשפה התבלט אחר כך במשך איזה זמן צבע האורנז' של קליפות הפרי שהיה אמנם מן המובחר.

עכשיו, כשהמכונית התעכבה, נכנס ובא אחרי הארגז האיש עצמו, גבה-קומה, חסון ותקיף.

 

-כאחד הסדובסקים-סחה אחר כך הנערה לחברתה ליד חבל הכבסים.

 

לכבודו-סיפרה-הוסיפו לתבשילי הצהרים לפתן חי ומין עוגה-אומלט-שהותקנה לפי הוראותיה של אשת הרופא מהקומה השניה, ועד ששעת הארוחה הגיעה, הוגש אל השולחן מכל מה שנמצא במזנון ובמקרר-רקיקי-ביצים, נתחי דג וכבד קצוץ. והוא אכל הכל בלי להשאיר כל שיירים. ודיבר מתוך כך בתקיפות, בדרשו מהזקנה משהו, שאין, כנראה, ביכלתה לעשות, כי היא הלכה והביאה מטפחת ובכתה לתוכה, בעוד אשר הוא, הבן, שאינו סובל את הבכי, קם ויצא אל החצר ועמד ליד הגדר של השכן.

 

עצי הלימונים ותפוחי-הזהב הלא מלבלבים שם עתה בגן, והריחות עולים באויר כאד, והוא עמד איפוא והסתכל עד אשר השנים בבית התפשרו, שאז נערך השולחן, והאורח נטל את ידיו ובא וישב לפניו שוב.

היה עוד ברצונה לספר איך שאכל אחר כך את העוגה הזאת, האומלט, אבל גברתה מפתח המטבח קראה לה, כי דרושים היו לה הלבנים שהסירה מעל החבל.

 

 

הימים שלפני חג הפסח היו ימי שרב לוהטים. בגן הסמוך התאבכו בשמיהם של עצי ההדר כקיטור לבן, והאזדרכת שם נראה היה איך שציצי הסגול מתוספים בה משעה לשעה. אי-מזה באו צפרים חדשות והתיזו לחלל האויר צלילים עמוקים, רווי ערגה, ובסלה של הירקנית, על הרקע הירקרק-ענוג של עלי כרוב, בערו באודם עז גרגרי תות-הגינה, ונשי החצר קנו מהם: אשת הפנקסן, אשתו של הרופא ובעלת-הבית, האלמנה פין.

 

זו עמדו אצלה עכשיו ב'הכשרת' החדרים לחג. הנערה היא שקיבלה על עצמה לעשות את עבודת הניקוי, ולשם כך רצה תכופות עם כלי-הרחצה אל הברז הכללי, ואשת המהנדס דקת-הטעם הביטה אליה מעל גזוזטרתה.

 

-השערות מתנשבות אצלה כשבלים בשלות-אמרה-והעינים מכחילות מביניהן כדגניות, ואיזו רגלים.

היו לה רגלים זקופות ומלאות הבעה.

 

סמוך לצהרים, כשניגשה לרחיצת המדרגות, הופיע פתאום בחצר 'האיש מהמושבה', בן-לויתה לדרך, זה שקרא לה 'אשתי' (עוד טרם הותרה ה'התקשרות' ביניהם), ואשר היא, בבואו, נעצבה תמיד, כי זכרה למראהו את השעה ההיא, של הפרידה.

 

הפעם הביא אתו את אחיו, שבא זה לא כבר מסביבות עיירתה, בחור ענק עם פנים ילדותיים, שעמד עמידת ביישנות בשביל. ואף היא ניכר היה בה שהיא בושה מבגדה הרטוב ומהשער הפרוע, ואז עמד האיש וקירב אותם זה לזו בתנועה, כאילו ביקש לחברם, והם שניהם, במבוכתם, היו מלבלבים כל כך, עד שהאשה לבנת-השער נמלאו עיניה הצעירות אור של חנינה (בתוך תוכה ניצנץ אפילו הרהור שאולי יבוא מעתה שינוי בתכנית ביחס ל'מטרה'), והנה הציץ מפתח בית האלמנה הבן:

 

שרוולי כותנתו על זרועותיו החלקות, הנשיות, מופשלים, ועיניו. מתחת למצח הזעוף, יוקדות כסיגרה אשר בפיו.

 

-הוא מביט אל הנערה כזאב אל הכבשה-אמרה אשת המהנדס, ובזה הועם האור בעיני עוזרתה והיא הזדקנה ברגע אחד.

 

אחרי כל אלה- ועד הפסח נשארו רק ארבעה ימים-גברה בחצר התכונה של ערב חג.

 

רחצו כלי-מטבח ליד ברז המים, ופעם בפעם נכנסו הנה על אופניהם נערים משרתים מהחנויות והביאו מצות ומיני מאפה ומשקאות. ממטבחה של האלמנה נדף בוקר אחד בחריפות ריח של דבש חם. טיגנו שם מרקחת של סלק עם חצאי שקדים (לפי סברתה של אשת הפנקסן-בשביל איזו שמחת משפחה).

 

בבית המהנדס לא עשו שום הכנות, כי בני המשפחה, כמנהגם תמיד בערבי חג, עמדו לצאת לבית הוריהם שבמושבה, והאשה העוזרת כבר עסקה פה באריזת החפצים. הפעם בלי רצון, כי אין לה חשק 'לזוז'-אמרה, ושאלה את גברתה אולי יתכן שתישאר פה (לירקנית, כשישבה אתה לאחר זמן על הספסל ישיבת אבל, אמרה שהיא כבר אז חשה מה. הלב ניבא לה) אבל זו לא הסכימה בשום אופן, ובכן עמדה לארוז גם את החפצים שלה עצמה, ועד שזמן הנסיעה הגיע הלכה פעם בפעם לתהות על הנערה. בדקה אותה, כביכול, כמי שבודק את האטון היקר לראות אם לא נפל בו רבב. וזו, לקורת רוחה נמצאה תמיד טהורה:

 

סבר הפנים, השביל בשער המפולג והצחוק.

 

אולם בערב האחרון, כשיצאה אליה לפי בקשתה לשעה קלה-היתה זאת שעת הפרידה-נבהלה לראות כי דבר-מה 'נתהווה' בה. נפל רבב.

 

על הספסל שמתחת לצפצפה ישבה אתה, כמו תמיד, אבל היתה מצועפת כולה, רעולה. אפילו כעין בת-צחוק הבהבה בזויות פיה. מתוך בקשת איזה שהוא פתח, שאלה האשה איך אומרת היא לבלות את שעות חופשתה בחג. על זה לא יכלה לענות. היא עוד לא חשבה.

 

-בשביל מוצאי החג הראשון קונים לי כרטיס לאיזו הצגה-אמרה.

 

-האם הוא קונה? התפצלה האשה.

 

-בוריק-השיבה בקור-רוח.

 

אחרי זה לא היה לה מה להוסיף. בתא הקטן שלה אחר כך, בתוך החשכה, תפשה את ראשה בשתי ידיה, מה שלא עשתה עוד מעולם, אף לא בזמן שבאו עליה הפגעים, אשר מהם הלבינו שערותיה בלא עת.

 

-אפילו לאמה לא כתבה-ציינה לעצמה-שכחה אותה. וכמה יפתה בימים אלה, מלבלבת היא עם כל שיח ועץ.

למחרת יצאה עם אדוניה לדרך בהשכמה, עם צפצוף ראשון של הצפרים.

 

גם בבית האלמנה השכימו הבוקר לקום. הזקנה רצתה להשגיח על הכשרת תנור-הבישול בעצמה, בעוד שבנה, כמנהגו תמיד בערבי הפסחים שהוא נמצא פה, בא לעזור בהחלפת כלי החמץ באלה של פסח.

 

הוא בזריזותו, טיפס והוציא מהכוכים שבמרומי הקיר את הסירים, והנערה, חגורת סינר לבן, מה שהוסיף לה לוית זוך, הורידה מחדר-העליה את כלי הקוניה.

 

על טסים נשאה אותם, בזהירות, ומתוך רגש של אחריות.

 

לפעמים, בשעת הירידה, בעצם רגעי החרדה, בא הוא ופשט כנגדה דרך שובבות את זרועותיו, כאילו ביקש לקלטה, ועיניו, שבערו אז כמו הסיגרה שבפיו, הביאו אותה במבוכה. אבל למטה אחר כך, במטבח, היה שוב כבד-ראש ואדיב, והיה מפנה את ראשו הצדה בכל פעם שבא להפליט מפיו את העשן, בדעתו שזה מהלך עליה סחרחורת.

 

עם פנות היום, שהיה כבר לבוש חגיגית ומדיף ריח של בושם, עזר לה בעריכת השולחן, והביא אתה את המצעים בשביל מיטת ההסיבה, ואחרי כן, בשעת קריאת ההגדה, שקד למלא בכל פעם את כוסה וביקש שתשתה אותה עד תומה.

 

כאשר, בשעת הגשת התבשילים, הציצה פעם מפתח המטבח וראתה את העצים שהם עומדים עמידה של חרדת קודש, כאלה שליד בית אמה בכל ערב כזה, והבתים מסביב-כאילו נתגלגלו הנה משם-נוהרים כולם ורנים, הוצף פתאום לבה שכול, והיא מיהרה לכבוש את פניה בקצה הסינר, והנה הוא בא, כאילו כדי לקחת מה, ושאלה למה היא בוכה.

 

-אינני יודעת, מעצמו בא זה-והתנצלה, בדעתה שהוא אינו סובל את הבכי-יען כי עצוב לי, כל כך עצוב.

 

אז שר עם גמר טקס הסדר אחדים מהפזמונות המבדחים, ששמע אי-שם בכרכים שמעבר לים, ואחרי כן, לאורם של שיירי הנרות, הניח לפניה ספר של תמונות מאיזו ארצות רחוקות (הן חברתה, המשעשעת אותה בערבים, לא היתה פה אתה), גחן עליה מתוך כך ונשם חמות על ערפה החשוך, וכשעמדה להפוך בידה את הדף ביקש לראות בה את הצלקת שבאה מפגיעת הסכין שלו, ומראות התבל שלפניה הועבו וניטשטשו.

 

כמו בילדותה, בצעדה על הגשר הרעוע שבמגרשי הגרפית היה זה לה. כאשר הגן שמנגד שיכר בריחות עדניו ומשך, בעוד שמתחת ניצנצו בברק מבעית והילכו סחרחורת מי המצולה-ושיווי-המשקל אבד לה.

 

 

 

באחד מימי חול-המועד ביקשה מהירקנית שתספר לה מה על בת עיירתן, חוה-רחל מבית הסנדלרים, שבאהבתו של האיש רם-המעלה אשר לו היתה, נתעלתה וגדלה, והאשה, ששעתה עתה, בחג, היתה פנויה, סיפרה בפרטות על נערה-שפחה זו שהיתה לגבירה:

 

על מאכל שולחנה, מעמד משרתיה, עצי-הנוי המסופרים כראשי אנשים שבמבוא ביתה, וניגוני כלי-הזמר שהם מהדדים תמיד בחדרים, ממיטב הפרי והירק.

 

העריכה היא את הדיבור גם על האם הישישה, הסנדלרית לשעבר, 'מושכת חיות' מכל אלה פה. מאריכה ימים רק מן הנחת בלבד.

 

מתוך המטבח, כהשדלתות הן פתוחות, רואה היא אותה לפעמים. שוכבת היא לה על מיטתה גבוהת המראשותים ונחה פה עתה מכל עמלה.

 

לבסוף ביקשה שהנערה תבוא אליה באחרון של פסח.

 

-יהיו אז גם 'האיש מהמושבה' וגם אחיו-הודיעה בחגיגיות ומתוך מאור פנים אמהי.

 

וזו הבטיחה לה, וביום האחרון של החג, יום חם, יצאה ללכת אליה. לבשה לשם כך את שמלתה החדשה, הקיצית, עם סודר דק, אורירי, על כתפיה, ובכל מקום שעברה הרגישו האנשים עייפי השרב בנשיבה הבאה כאילו מרוח מרעננת.

 

בתחנת כלי-הרכב, ששמה הגיעה עם חשכה, הוגד לה שאל הדרום לא יצא אוטובוס הערב, והיא ישבה פה איפוא על הספסל לנוח. הוציאה מארנקה את המטפחת וניפנפה אותה מפני החום, וגם פה התנשמו העוברים והשבים רווחות. ואלה שהם מילדי המקום, כהי-העור, הביטו אליה משתאים, מתוך הערצה, כמו לאיקונין.

 

לבסוף קמה ויצאה ללכת חזרה ברגל.

 

מפני שאדוניה, בשעה שעזבה את הבית, לא נמצאו שם (הם יצאו לביקורי חג), חשה כל הזמן כעין אי-מנוחה, שהפכה מעט מעט לחרדה, והיא צעדה עתה בחפזון, כמי שחושש לאחר מה. ואז הנה קרה אשר בבואה אל החצר מסרה לה אשתו של הפנקסן מהקומה הראשונה את המפתחות לבית הפרדסן מהמושבה, ששם נערכת הערב כעין חגיגה של אירוסין.

 

האשה הטובה מוכנה היתה לספר לה כמה פרטים על ה'התקשרות' הזאת, אשר היא, כילידת אותה המושבה, ידעה אותם זה כבר, אבל זו 'הסתגרה' בפניה ונפטרה ממנה תיכף.

 

כתובע המבקש נקודת-אחיזה הציצה רגע לדירתו של המהנדס, אשר התריסים היו מוגפים שם לכל אורך הקיר. אחר נכנסה אל המטבח, ולאור העששית שהדליקה העבירה גם פה מסביב את מבטה, כמבקשת משהו לשם אחיזה, ולבסוף התעשתה ובאה לחדר-הרחצה, מצאה לאורה של אותה עששית את הצלקת בידה שנפגעה לפני איזה זמן, ותקעה בה אחד מריבועי המתכת, שהוציאה מן 'המגרה שלו', וכמי שמאריך קו משכה אותו הלאה, אל המקום אשר החתך בו, נאמר לה, יש בו משום סכנה, והכאב הברור, המפכח, שנגרם לה בכך, בא על הראשון, האטום והמהמם, הלם אותו וסתרו.

 

כמו בכפות מאזנים היה זה, אשר כנגד המשא המכריע באחת, הונח בשניה אחר, שהוא שוה לו בכבודו-ובכך נתהווה בה שוב שיווי-משקל.

 

מבין הלבנים, אשר אמה נתנה לה בשביל היום שבו 'יאיר לה מזלה', הוציאה אז מגבת ועטפה בה את ידה, והלכה ושכבה על הספסל בחוץ, במקום אשר, כמו בשעת התיחדה עם עצבה בספינת הנוסעים, היו רק כוכבים ודממת לילה, וכמו אז הרגישה שהיא שטה ברחבי האין-סוף קלה, בודדה ומנותקת לעד, כעלה שנשר מעץ.

 

הפנקסן, שחזר הביתה אחרי חצות, הרגיש בה והוא קרא לאשתו, ולזמן-מה קמה מהומה בחצר.

 

העירו את הרופא מהקומה השניה וצילצלו בטלפון. אחרי כן בא הקרון המבוקש, והספסל פונה. ועם צאת השמש שררו כבר פה שוב שקט וסדר, כרגיל. ורק ליד הצפצפה, בחול, הצהיר באודם דוקר כתם גדול של דם, וזה אשר האלוהים, כאשר הוא נשפך לראשונה על האדמה, שמע שעולה ממנו קול צעקה, ואז יצא אחד הדיירים מהקומה הראשונה וכיסה אותו.

 

*מתוך: דבורה בארון, פרשיות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"א.

© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם.


ספרה של דבורה בארון שאולי לא היתה הראשונה אבל בוודאי זו שזכתה להיכנס לקאנון של הספרות היהדות המתחדשת.

רקע

דבורה בארון לא הייתה הסופרת העברית הראשונה – קדמו לה נחמה פוחצ'בסקי, חמדה בן-יהודה, חווה שפירא ואחרות. אך בארון הייתה ללא ספק הסופרת הראשונה שזכתה להכרה אמנותית של הממסד הספרותי ונכנסה לקנון של הספרות העברית לדורותיה.

שתי תמות מרכזיות שנסתמנו ביצירתה של בארון עולות בעוצמה בסיפורה "כעלה נידף" – שאלת הנשים ומקומן בחברה הפטריארכלית ושאלת יחסי המעמדות ועוול חברתי. מבעד לתיאורי ההווי המדוקדקים בלשון עברית פיוטית, עולים ביטויי תוכחה וזעם חברתי, מהחריפים שנוסחו בספרות העברית.

ההקשר ההיסטורי

דבורה בארון נולדה ב-1887 בעיירת אוזדה שברוסיה הלבנה, במשפחתו של רב העיירה. אביה זיהה את כישרונותיה בגיל מוקדם והעניק לה חינוך זהה לזה שקיבלו בניו, בניגוד למקובל.

כבר בגיל 15 פרסמה דבורה בארון מסיפוריה ורשימותיה על דפי העיתונים העבריים המובילים של התקופה. בגיל 16 עברה למינסק ולאחר מכן לקובנה, שם השלימה את לימודיה הכלליים בגימנסיה הרוסית. ב-1910 עלתה ארצה והשתלבה בחיים האינטלקטואליים של העלייה השנייה. היא ערכה את מדור הספרות בעיתון הפועל הצעיר, שלעורך שלו, יצחק אהרונוביץ', נישאה ב-1911.

ב-1922, לאחר ההתפטרות של בני הזוג מעריכת הפועל הצעיר, פרשה בארון מחיי החברה והסתגרה בביתה, וכמעט לא יצאה ממנו עד מותה ב-1956. את תקופה זו הקדישה בארון לעבודה ספרותית. אף שהחלה לפרסם ב-1902, קובץ סיפוריה הראשון פורסם רק ב-1927. הסיפור "כעלה נידף", השייך לפרוזה המאוחרת, הארץ-ישראלית, של בארון, פורסם בקובץ שברירים שראה אור ב-1949.

רעיונות מרכזיים

הסיפור עוסק בעלילת חייה ומותה של מירל – נערה יהודית קשת יום שעולה ארצה מעיירה במזרח אירופה המתרוקנת מן הצעירים היהודים. עם עלייתה מתקבלת הנערה לעבודת משק בית אצל אלמנה קשישה. מירל מכניסה משב של יופי, רעננות, לבביות וחמימות ורוכשת חברות בקרב מעמד ה"משרתות" בסביבה הבורגנית שבה היא מתגוררת. כשבנה של האלמנה, בוריק, מגיע לבקר את אמו, מתעורר חשש אצל שכנותיה-חברותיה של מירל. הבחור מפתה את הנערה והיא חולמת להינשא לבן הגבירה. כשמירל לומדת על אירוסי בוריק לבתו של הפרדסן העשיר שמבקר תכופות בביתם, היא שולחת יד בנפשה.

בניגוד למגמות הלאומיות השולטות בספרות העברית בתקופת קום המדינה, בארון תיארה את סיפור העלייה ארצה לא כסיפור של הגשמה והתלכדות לאומית, אלא כסיפור של שבר ושיסוע מעמדי. ירקנית, בת עיירתה של מירל, מוצאת עבורה את מקום העבודה אצל האלמנה, והיא מדגישה כי ביתה מנוהל לפי הסדרים שהכירה מירל אצל משפחת העשירים שאצלה עבדה בעיירה – הקיום החברתי בארץ, שאמור היה לכונן מהפכה בחיי היהודים, מתואר כשכפול של חיי העיירה, על ניכורה ועוולותיה.

בולטת במיוחד ההפרדה בין "בעלות ובעלי הבית" למשרתות – שני המעמדות המתוארים בסיפור מתקיימים ברובדי קיום שונים. כשמירל מתחילה לעבוד אצל האלמנה מתבוננת בה אשת המהנדס, שכנתה של האלמנה, מלמעלה למטה, כביצור אקזוטי חביב. היא קוראת למבשלת שלה כדי שגם היא תתבונן במשרתת החדשה, אך "מחוסר פנאי, או מפני שלא רצתה להביא את הנערה במבוכה, לא הביטה אליה". המבשלת מסרבת להתבונן כי היא אינה רואה במירל "אובייקט" מסקרן, אלא בן אדם חי, פרטי, הזקוק לקשר אישי בלתי אמצעי. הקשרים האנושיים הממשיים נקשרים בסיפור רק בין בנות מעמד "נותני השירות" – הירקנית, המבשלת והמשרתת. אפילו לשמה של מירל אנו מתוודעים רק בסוף השליש השני של הסיפור, כשהיא מגלה אותו לחברתה המבשלת – האדם הראשון שרואה בה אדם חד-פעמי ולא "נערה" או "עוזרת". אך על אף הקשרים האנושיים המתרקמים בין הנשים, הן אינן שולטות בחייהן (המבשלת מרגישה אותות מבשרי רעה ומבקשת להישאר קרובה למירל, אך מצייתת לרצון אדוניתה ונוסעת עם משפחת המהנדס בחג), וגם התמונה המלאה של המציאות נגזלת מהן (רק אשת הפנקסן יודעת על כי הפרדסן מתכנן לשדך לבוריק את בתו; אשת המהנדס היא הראשונה לראות כי בוריק מביט במירל "כזאב אל הכבשה"). לבנות מעמד הפועלים נותרים התחושות, הצער, החלומות וסיפורים מנחמים.

אחת המטרות המרכזיות לזעם החברתי של בארון בסיפור היא האגדות הרומנטיות שלהן סוף טוב – בן הגביר נושא בחורה פשוטה לאישה והיא עולה לגדולה וחיה חיים ארוכים ומספקים. סיפור זה מלווה את מירל מיום עלייתה ארצה, מעצב את התנהגותה וציפיותיה ומונע ממנה לראות את החיים הממשיים. כשהחיים מתנגשים ברומנטיקה מירל אינה עומדת בניפוץ אשליותיה. דבורה בארון התריסה כנגד המסורת הרומנטית המשעבדת את הנשים לתבניות פטריארכיות דכאניות.

השפעה והתקבלות

כבר בהתחלה זכו יצירותיה של בארון להערכה רבה בקרב הממסד הספרותי בארץ. המבקרים המוקדמים היללו את לשונה הפיוטית והציורית, את הלמדנות שלה, את הראליזם בתיאורי העיירה ואת הרגש היהודי המפעם ביצירותיה. אולם בשנות ה-90 עלה דור חדש של קוראים ובעיקר קוראות, שזיהו ביצירתה של בארון זעם פמיניסטי ומרד בסדרי החיים הפטריארכליים. החוקרת עמיה ליבליך כתבה ביוגרפיה ייחודית של בארון, הכתובה בצורה של סדרת דיאלוגים מדומיינים של המחברת עם הסופרת המנוחה. הסופרת יהודית קציר כתבה מחזה בשם דבורה בארון, ובו תיארה גם צד אחר במרד החברתי של בארון – שיעבוד בתה היחידה, ניתוקה מהסביבה החיצונית והפיכתה למשרתת שלה.

לקריאה נוספת

גוברין, נורית (1988). המחצית הראשונה: דבורה בארון — חייה ויצירתה. ירושלים: מוסד ביאליק.
ליבליך, עמיה (1991). רקמות. תל אביב: שוקן.

Lieblich, Amia (1.3.2009). Devorah Baron. Jewish Women: A Comprehensive Historical Encyclopedia.

Pinsker, Shachar & Jelen, Sheila (eds.) (2007). Hebrew, gender, and modernity: Critical responses to Dvora Baron's fiction. Bethesda, Md.: University Press of Maryland.