דבורה בָּארוֹן (בָּרוֹן)
סופרת עברית ילידת רוסיה (מאות 20-19), פרסמה עשרות סיפורים לפני עלייתה לארץ. סיפוריה מתארים את המציאות היהודית (בעיקר בבלארוס) ואת גורלם של החלשים והמקופחים. זכתה בפרסים ספרותיים ובהם פרס ביאליק ופרס ברנר.
דבורה בארון (1887 – 1956) – סופרת עברית ילידת בלרוס (אז באימפריה הרוסית), הייתה לאגדה עוד בחייה והותירה את חותמה ואת "עקבותיה הברורים" על הסיפורת הישראלית החדשה.1
היא עלתה ארצה במסגרת העלייה השנייה. דבורה בארון הייתה בתו של רב העיירה אוזדה, שבתאי אליעזר בארון, שדאג להעניק לבתו חינוך תורני (בניגוד לנהוג באותם ימים). אחיה הגדול, בנימין, דאג להשכלתה הספרותית, ובאמצעותו הכירה את הספרות הרוסית והעברית.
בגיל 15 עזבה עם אחיה את בית ההורים למינסק והחלה לפרסם את סיפוריה הראשונים בעיתונים "המליץ" וה"שילוח". לאחר מכן למדה וקיבלה תעודת הוראה, והייתה למורה של ילדי יהודים עשירים בליטא.
בגיל 23 עלתה לארץ והתיישבה בנווה צדק, ושנה לאחר מכן התחתנה עם יוסף אהרונוביץ, עורך ביטאון "הפועל הצעיר", ולזוג נולדה בת, ציפורה. דבורה בארון, שהמשיכה לשמור על שם נעוריה גם לאחר נישואיה. היא הייתה חברה במערכת "הפועל הצעיר",2 שימשה כעורכת המדור הספרותי, פרסמה סיפורים ועסקה בתרגום יצירות מצרפתית ורוסית.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה נאלצו בני הזוג לעזוב את ארץ ישראל בפקודת השלטונות התורכים ולעבור למצרים. שנות חייהם באלכסנדריה (עד שנת תרי"ט – 1919) היו הבסיס לסיפורים שכתבה וכינסה בספרה "הגולים". לאחר שובה ארצה חזרה להתגורר בתל אביב והמשיכה בפעילותה הספרותית.3
משנת תרפ"ג – 1923 ועד יום מותה הסתגרה בביתה, ובמשך 33 שנים אלו כתבה את מיטב סיפוריה ואף זכתה לפרסים ספרותיים, ובהם פרס ביאליק ופרס ברנר. דבורה בארון נפטרה בשנת תשכ"ו – 1956 בגיל 69 ונקברה בעיר מגוריה, תל אביב, בבית הקברות הישן ברח' טרומפלדור.4
כאמור, דבורה בארון החלה בכתיבת סיפורים כבר בגיל הנעורים, ועד לעלייתה ארצה, בגיל 23, פרסמה יותר מ-40 סיפורים. כעבור שנים ראתה בהם סיפורי בוסר – "סמרטוטים" כלשונה – וסירבה לפרסם אותם בספר.5 בארון פרסמה כעשרה קובצי סיפורים, ובהם שלושה שנחשבים למיטב יצירתה ואף זכו בפרסים ספרותיים: קובץ הסיפורים "קטנות" (תרצ"ג – 1933), הספר "לעת עתה" (תש"ג – 1933) וכן הקובץ "פרשיות" (תשי"א – 1951).6
סיפוריה של דבורה בארון הם "הדים ועדים" לקורות חייה, ונושאי סיפוריה שאובים מן המציאות – בעיקר זו של ילדותה בבלרוס.7 בארון מתארת את הווי החיים בעיירה, ובמיוחד את הנשים היהודיות, המשלבות באישיותן רוך – ואומץ לב, תמימות – ושכל ישר. ויש בסיפוריה גם נימת מחאה על גורלם של החלשים והמקופחים בחברה: סיפוריה מציגים עולם "בלתי צודק, שרירותי, שבו המקופחים מוכי הגורל והחלשים נשארים בדרך כלל בעלבונם ובקיפוחם."8 מכאן התיאורים של חיי הנשים והעניים – לדוגמה: בסיפורים "דרך הקוצים" ו"שברירים" – שבמרכזם יתומה – או דמותו של הניך הגיבן (בסיפור "הניך"), כדוגמה לאותם אומללים שבחרו לשים קץ לחייהם בשל מצוקותיהם. דבורה בארון תיארה את המציאות היהודית בסגנון ריאליסטי אך בחמלה וברוך: "גורלם של גיבוריה לא שפר עליהם… אולם העין המתבוננת והזוכרת דנה אותם לכף זכות."