"מעוניינת לא מעוניינת" / מירי בן שמחון

< 1 דקות

נַעֲרָה מִן הָרֶחֶם

נַעֲרָה מִן הָרֶחֶם
לְאָן הִיא הוֹלֶכֶת, אֵין רִשּׁוּם
שֶׁל צְעָדֶיהָ בַּאֲדָמָה אוֹתָהּ הִיא מְאַבֶּדֶת
הִיא מְבַקֶּשֶׁת לָתֵת הוֹ mal de tête
אֲבָל תֻּכִּים בֵּין שִׂפְתוֹתֶיהָ
הַצְּלִילִים שֶׁל שְׂפַת אִמָּהּ.
הַנְּסִבּוֹת הַטִּבְעִיּוֹת שֶׁלָּהּ
הֵן לֹא הַנְּסִבּוֹת הָאִידֵאָלִיּוֹת  שֶׁלָּהּ
כֹּחַ מְשִׁיכָה מִשְׁתַּנֶּה וּמְבַכֵּר אֲרָעִיּוּת
מִתְחַוֵּר לָהּ.
מַה שֶּׁהִיא מַעֲבִירָה מִכְּלִי לִכְלִי אַחֵר
נִקְוָה לֹא לְשִׁמּוּשׁ מִחוּץ לַדְּפָנוֹת
אֵין לָהּ קוֹאוֹרְדִּינַצְיָה בַּיָּדַיִם
וּבְכָל זֹאת שְׂפַת הַגּוּף שֶׁלָּהּ
הַלָּשׁוֹן שֶׁלָּהּ.
מוּל הַדַּף הָרֵיק הִיא מְכַסָּה אֶת מְבוּשֶׁיהָ
מַה שֶּׁמְּבַקֵּשׁ לְהִשְׁתַּלֵּחַ
מִתְבַּקֵּשׁ לְהִשָּׁאֵר
"הוֹ זֶה יָפֶה מְאוֹד" אוֹמֶרֶת אִמָּהּ
רְכוּנָה לְהַקְשִׁיב
וְאֵינָהּ מְבִינָה דָּבָר
הִיא מְנַסָּה שׁוּב
הִיא בּוֹרֵאת בְּצַלְמָהּ אִמָּא אַחֶרֶת
לָמָּה הִיא צְרִיכָה לְאִמָּא עַכְשָׁו
נַעֲרָה מִן הַרֶחֶם
כְּשֶׁבִּפְנִים מַעֲרֶכֶת עִצְבִּית פָּרָה-סִמְפָּטִית
כְּרוּכָה הֲדוּקָה אֶל לֹבֶן חוּט שִׁדְרָתָהּ
מוֹלִיכָה חַשְׁמַל אֶל בִּטְנָהּ וּפְנִים יְרֵכֶיהָ
בִּזְרָמִים קוֹדְחִים.
לֹבֶן חוּט שִׁדְרָתָהּ אֵינוֹ עִנְיָן לִמְשׁוֹרְרִים
מַדְעָנִים אוּלַי יְסַמְּנוּ אוֹתוֹ בְּאוֹתִיּוֹת יְעִילוֹת
thm אוֹ chm
זֶה קַל לְאֵין עָרוֹךְ עַכְשָׁו
כְּשֶׁהִיא מְנוּעָה מִמְּעֹרָבוּת נַפְשִׁית
כְּשֶׁהִיא פְּטוּרָה מִן הַוִּיזוּאָלִיּוּת שֶׁלָּהּ
כְּשֶׁהִיא נוֹשֵׂאת בָּאַחְרָיוּת לְבַדָּהּ
שְׁוַת נֶפֶשׁ וּפַנְטַזְיוֹת
רוֹאָה גַּם כְּבִישִׁים וְקִירוֹת
מִתְבּוֹנֶנֶת בְּמַבָּע פָּסִיבִי נִימִי לֹא נִתְפָּס
בְּהִשְׂתָּרְגוּת שֶׁל חַיִּים אֲרוּגָה
מַאֲצִילָה מַצְלִילָה
מְשַׁנָּה זָוִיּוֹת
הֲרוּגָה מִפַנְטַזְיוֹת
נַעֲרָה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית אֶפְשָׁרֻיּוֹתֶיהָ טְמוּנוֹת
אַהֲבוֹתֶיהָ עַכְשָׁו תְּמוּנוֹת.

פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה

הָיְתָה לוֹ מִקְדָּמָה שֶׁל שֵׁם טָעוּן
מְסֹאָב וּמְלֵא קֶסֶם כְּאֶחָד
"מֵאִיר"
מִלּוֹתָיו לֹא נִגְמְרוּ בְּסוֹפָן
הָיוּ לוֹ סֵיסְמוֹגְרָפִים בְּעֵינָיו
שֶׁהִסְגִּירוּ אֶת פִּעְנוּחָיו.
מַבָּטָיו הִסְווּ תָּמִיד מַשֶּׁהוּ אַחֵר.
הָיָה מְמַתֵּן רִגְשׁוֹתָיו
וְלֹא הִשְׁפִּיעַ כָּל אַהֲבָתוֹ
רַק לְעִתִּים הָיָה מְמַלֵּל אֶת שְׁמִי כְּלַחַשׁ.
מַה בִּי הָיָה אִיּוּם
שֶׁאִם יֹאהַב אֶהְיֶה מְנַצַּחַת.
מַה בּוֹ הָיָה תַּסְרִיט שֶׁאִם יֹאהַב
יֵצֵא מְנֻצָּח.
הָיוּ מִרְוָחִים שֶׁל זְמַן בֵּין הַמִּלִּים
פְּעָרִים חֲשׁוּכִים שֶׁל צִפִּיָּה
שֶׁיָּדַעְתִּי לְאַתֵּר נְבוֹכָה וְאִלֶּמֶת
וְלֹא יָדַעְתִּי לְרַפְּדָם
דָּבָר בִּי גּוֹנֵן עַל עַצְמוֹ עַד מָוֶת
נֶחֱשַׁבְתִּי דְּלִילָה עֲרוּמָה,
חָשַׁב שֶׁאִם יֹאהַב אֶהְיֶה מְנַצַּחַת.
זִכְרוֹנוֹתַי מְלֵאֵי אָשָׁם
יָכֹלְתִּי זֶה וְיָכֹלְתִּי כָּךְ
וְיָכֹלְתִּי וְיָכֹלְתִּי.
אִלּוּ נִתַּן לְהַחֲיוֹת אֶת הַמִּיתוֹס הַזֶּה עַכְשָׁו.
הֶפְרְשֵׁי הַגִּילִים נִשְׁאֲרוּ כְּשֶׁהָיוּ
(תְּשׁוּרָה אֲמִתִּית שֶׁל חֻקֵּי הַטֶּבַע)
גִּילִי עַכְשָׁו כְּגִילוֹ אָז
כָּל-כָּךְ שְׂבַע יָמִים הָיָה וְלֹא יָדַעְתִּי.
אֲבָל הוּא צָעִיר מִמֶּנּוּ הַיּוֹם
הוּא אֵינוֹ מַזְקִין לְעוֹלָם
דּוֹרְיאָן גְּרֵי מְעֻדָּן עַד כְּאֵב
הַמְּעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה כְּשֶׁהִיא נֶחְפֶּצֶת
וּתְמוּנָתוֹ שְׁמוּרָה בֵּין דַּפֵּי שִׁירַי
כְּמוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים
כְּמוֹ תְּפִלָּה
כְּמוֹ כִּסּוּפִים
טָעוּן הֲזָיוֹת מְסֹאֲבוֹת וּמְלֵאוֹת קֶסֶם

נַעֲרָה מִן הַקָּטָמוֹנִים (חֲתַךְ-אֹרֶךְ)

נַעֲרָה שְׁחֹרָה עִם חֲטָטִים בַּפָּנִים
עֲלִיזָה אַלְפַנְדָּרִי
בְּמָקוֹם  שֶׁנּוֹעַד לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים
מְכַבֶּסֶת אֶת בְּגָדֶיהָ
כְּמִי שֶׁעוֹשָׂה הַטּוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים
אַחַר כָּךְ תָּדִיחַ רִצְפָּה
וּתְתַקֵּן פְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל
הִיא מַתְאִימָה אֶת צֶבַע הַחֻלְצָה לַחֲצָאִית
הִיא לֹא שָׂמָה עַל הַחֲטָטִים בַּפָּנִים
הִיא שָׂמָה עַל זֶה שִׁכְבָה עָבָה שֶׁל "מֵיק אַפּ"
וְלֹא רוֹאִים כָּל כָּךְ.
בִּכְלָל זְכֻיּוֹתֶיהָ וְהַצְלָחוֹתֶיהָ לֹא תְּלוּיוֹת בָּזֶה
הִיא מַקְפִּידָה לְמַלֵּא אֶת חוֹבוֹתֶיהָ לְפִי הַסֵּדֶר
וַאֲמוּנָה הֵיטֵב עַל מִי "בְּסֵדֶר" מִי "לֹא בְּסֵדֶר".
מִדֵּי פַּעַם יֵשׁ לָהּ הִתְפָּרְצֻיּוֹת, אֲבָל בְּצֶדֶק
בְּהִתְחַשֵּׁב בָּעֻבְדָה שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים לֹא יוֹדְעִים אֵיךְ לְהִתְנַהֵג
זֶה הַטֶּבַע שֶׁלָּהּ
הִיא לֹא סוֹבֶלֶת אֶת כָּל אֵלֶּה שֶׁאוֹמְרִים שְׁטֻיּוֹת
שֶׁאֵין לָהֶם טַעַם
וְשֶׁלֹּא שׁוֹמְרִים עַל הַכָּבוֹד שֶׁלָּהֶם
אִמָּא שֶׁלָּהּ מֵתָה מֵהֶתְקֵף לֵב כְּשֶׁהָיְתָה קְטַנָּה
וְאַבָּא שֶׁלָּהּ שָׁרָת בְּבֵית-סֵפֶר מַמְלַכְתִּי דָּתִי עַל יַד הַבַּיִת
הִיא אוֹהֶבֶת אֶת הָאָח שֶׁלָּהּ יַעֲקֹב
שֶׁהִתְקַדֵּם בַּחַיִּים
וְהוּא אַדְמִינִיסְטְרָטוֹר בְּמַחְלֶקֶת הַמֶּשֶׁק שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה
אַחְרַאי עַל כָּךְ וְכָך עוֹבְדִים
שֶׁמְּקַבְּלִים אֶת הַמַּשְׂכֹּרֶת מִיָּדוֹ וְנוֹתְנִים לוֹ כָּבוֹד.
הִיא כַּתְבָנִית וּמַסְפִּיקָה 120 מִלִּים בְּדַקָּה
הָעֲבוֹדָה זֶה הַדָּבָר הֲכִי חָשׁוּב בִּשְׁבִילָהּ בַּחַיִּים
כָּל בֹּקֶר בְּ-7.30 בְּדִיּוּק רוֹאִים אוֹתָהּ בַּתַּחֲנָה
(יֵשׁ לָהּ קְבִיעוּת וְגַם הַפֶּנְסְיָה שֶׁלָּהּ מְסֻדֶּרֶת).
בַּשָּׁעוֹת הַפְּנוּיוֹת הִיא סוֹרֶגֶת גּוֹבְּלֶנִים
שֶׁקָּנְתָה בָּעִיר הָעַתִּיקָה בְּשַׁבָּת.
אָשֵׁר מִתְקַשֵּׁר לִפְעָמִים מִן הַמּוּסָךְ
אֲבָל הִיא לֹא מַרְאָה לוֹ פָּנִים כָּל כָּךְ
זֶה טוֹב בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּדַע שֶׁהִיא רְצִינִית
וְשֶׁלֹּא יַחְשֹׁב שֶׁהִיא תַּסְכִּים לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה.
לִפְעָמִים הִיא יוֹצֵאת עִם אָח שֶׁלָּהּ יַעֲקֹב לְסֶרֶט
מְגֻלָּח לְמִשְׁעִי וּבְנַעֲלַיִם מְצֻחְצָחוֹת
וְכָל הַשְּׁכוּנָה רוֹאָה שֶׁהִיא מְבַלָּה
וְהַשֵּׁם שֶׁלָּהּ נִשְׁאָר נָקִי.
כֻּלָּם בַּשְּׁכוּנָה יוֹדְעִים שֶׁעֲלִיזָה הִיא בַּחוּרָה לְלֹא רְבָב
אוֹמֶרֶת "שָׁלוֹם" וּ"מַה שְּׁלוֹם הַיְּלָדִים"
יוֹדַעַת לִתְפֹּר וְיוֹשֶׁבֶת בַּבַּיִת
בַּחוּרָה רְצִינִית.
יוֹם יָבוֹא וְהַמַּזָּל שֶׁלָּהּ יָבוֹא גַּם כֵּן
יָבוֹא בָּחוּר לָעִנְיָן וְהִיא תִּתְחַתֵּן
וְתוֹלִיד יְלָדִים שֶׁיִּגְדְּלוּ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם
וְיַעֲרִיכוּ אֶת הָאִמָּא שֶׁלָּהֶם.


ספר השירה של מירי בן שמחון מתאר את חייה של אישה מתוך זוית פמניסטית שהקדימה את זמנה.

רקע

אישה מזרחית צעירה ומוכשרת כותבת על ילדותה בשכונת עוני בירושלים, על הוריה, על עצמה. על יחסיה עם מאהבים מדומיינים ואמתיים. זוהי מירי בן שמחון, שהקדימה את זמנה בכמה וכמה עשורים. מְעֻנְיֶנֶת, לֹא מְעֻנְיֶנֶת הוא ספר שירה ייחודי, פורץ דרך, הנותן מבע פואטי לחוויית חיים שנותרה בדרך כלל לא מתומללת.

ההקשר ההיסטורי

מירי בן שמחון נולדה בצרפת בשנת 1953, בעת שמשפחתה שהתה במחנה מעבר בדרכה לישראל מפז שבמרוקו. היא גדלה בשכונת קטמון א' בירושלים, למדה ספרות עברית באוניברסיטה העברית ואחר כך משחק בבית צבי. כשהייתה בת 25 החלה לכתוב שירים ולפרסמם במוספי ספרות בעיתונים. ב-24 ביוני 1995 נהרגה בתאונת דרכים. ספר שיריה הראשון, מעוניינת לא מעוניינת, ראה אור בשנת 1983. ספר השירים השני, שיבולת דקה בכד חרס עתיק, פורסם ב-1985. ב-1990 יצא לאור ספר השירים השלישי של בן שמחון, צמא. אקזיסטנציאליזם חרד, ספר שיריה האחרון, פורסם לאחר מותה, ב-1998. כבר כותרת ספרה הראשון מלמדת על האמביוולנטיות הרגשית שעורר עולם השירה במירי בן שמחון. האם היא מעוניינת או לא להשתייך לעולם זה? זהו המתח שבו טעון הספר כולו. הספר מסמן למעשה את החלטתה, ואת ראשית בקיעתה כמשוררת.

רעיונות מרכזיים

במרכז ספרה הראשון, מעוניינת לא מעוניינת, מצוי השיר "פרספקטיבה" המגולל את יחסיה עם מאיר ויזלטיר. על יחסים אלו כתב ידידה של בן שמחון, המשורר דן אלבו: "אין לדעת אם היה לה קשר רומנטי עם מאיר ויזלטיר, האם היתה זו מציאות או הזיה" (שירת מרים, 2010, עמ' 28). בן זוגה במשך כמה שנים, שמעון צימר, הוסיף: "והיה כמובן ויזלטיר, אותו הכירה בסדנת שירה שערך בירושלים ושהיה עתיד לככב בהזיותיה כאהובה העיקרי וכחתנה המיועד […] מדי פעם, במצבי משבר, נהגה להגיע לביתו וניסתה לכפות עליו את נוכחותה. נדמה לי שפעם היא אפילו ניפצה חלון, והוא נאלץ לקרוא למשטרה"(שם, עמ' 39). דמותו של ויזלטיר ושיריו, בייחוד שירו "נערה מן הקטמונים", הם המכתיבים הסמויים של התמטיקה של בן שמחון, בספר זה ובספריה האחרים.

השיר הפותח את ספר השירים מעוניינת לא מעוניינת נקרא "נערה מן הרחם, לאן".השיר הוא דיוקן עצמי המבקש להיות מדויק וקפדני, מרוחק אלפי מילין מן הדיוקן המצטייר משירו של ויזלטיר –מודע עד כאב לדימויו בעיני האחר:

נערה מן הרחם/ לאן היא הולכת, אין רישום/ של צעדיה באדמה אותה היא מאבדת/ היא מבקשת לתת הוmal de tete/ אבל תוכים בין שפתותיה/ הצלילים של שפת אמה./ הנסיבות הטבעיות שלה/ הן לא הנסיבות האידאליות שלה/ כוח משיכה משתנה ומבכר ארעיות/ מתחוור לה./ מה שהיא מעבירה מכלי לכלי אחר/ נקווה לא לשימוש מחוץ לדפנות/ אין לה קואורדינציה בידיים/ ובכל זאת שפת הגוף שלה/ הלשון שלה./ מול הדףהריק היא מכסה את מבושיה/ מה שמבקש להשתלח/ מתבקש להישאר/ "הו זה יפה מאוד" אומרת אמה/ רכונה להקשיב/ ואינה מבינה דבר/ היא מנסה שוב / היא בוראת בצלמה".

בן שמחון הייתה מודעת למיניותה המסומנת, למטען המיני העודף שהוטל עליה בשל מוצאה, צבעה, הוויזואליות שלה. היא חיפשה אחר נתיב פואטי נכון כדי להנכיח את המיניות האמתית בשיריה: "מול הדף הריקהיא מכסה את מבושיה", אולם היא אינה יכולה ליצור, לכתוב שירה, בלא להיות במלואה, מי שהיא משוררת אינה יכולה להימנע מעצמה, לכן: "מה שמבקש להשתלח/ מתבקש להישאר".

השפעה והתקבלות

במובנים רבים הקדימה מירי בן שמחון את זמנה. בתקופת חייה הקצרים היא לא הספיקה לפרוץ לתודעה הפוליטיקה של הזהות, ושיריה נבלעו בשטף הכללי ולא זכו לתשומת לב של המחקר או של הביקורת. רק בשנים האחרונות היא זכתה להכרה כקול נשי מזרחי פמיניסטי ראשוני וייחודי בשירה בישראל. באחרונה פורסם הספר שירת מרים, אנתולוגיית מאמרים העוסקת בשירתה מפרספקטיבה מחקרית ואישית, ומשמשת גם גלעד לחייה הקצרים.

לקריאה נוספת

אלבו, דן (2010). שירת מרים, ירושלים: כרמל.
לאור, יצחק (6 באוגוסט, 2010). על מירי בן שמחון ואחרים, אתר הארץ.
שוייצר, ארז (18 באוגוסט, 2010). דברים שבשירה, ריס ננעץ בבשר, אתר הארץ.
שלוש, שמעון (28 באפריל, 2010)."רגשות סותרים את האהבה", על השיר "ימים רעים", באתר סימניה.
שלוש, שמעון (1998). אני קרובה לאלוהים. אני אהבה, אחרית דבר בתוך: אקזיסטנציליזם חרד, ספר העיזבון השירי של מירי בן-שמחון, ירושלים: כרמל.
שמואלוף, מתי (25 בספטמבר, 2008). הנסיכה הכלואה, ynet‏.